כשהתעוררה למחרת שובו של איתן, הבינה אפרת מור כי לראשונה זה שנתיים הייתה לה שנת לילה רצופה. כזו שאין בה פקיחוֹת עיניים דאוגות בשעות לא שעות.
ביום שני, הושענא־רבה, חזר איתן, הבכור מבין שמונת הילדים שלה ושל צביקה, משבי חמאס. הוא נחטף ממסיבת נובה, שם עבד עם חברו הטוב מילדות, אליקים ליבמן ז"ל, כמאבטח בלתי חמוש. באותו יום מר ניסו השניים לסייע ככל האפשר למבלים הנרדפים בידי המחבלים. לעזור להם להימלט, להסתתר.
אנחנו משוחחות ביום רביעי בבוקר, למחרת שמחת תורה, פחות מ־48 שעות מאז המפגש המרטיט במחנה רעים. "חיכינו שם במתחם כל עשרים המשפחות", היא משחזרת מבית החולים בילינסון. "אחר כך קראו לשבע המשפחות שהבנים שלהן יצאו ראשונים. הביאו אותנו לחדר פנימי עם טלוויזיה במעגל סגור, ראינו את החבירה של היקרים שלנו לצה"ל, איך הם יוצאים מהרכבים של הצלב האדום אל כוחותינו. אלו היו רגעים מרגשים ברמות שאי אפשר לתאר במילים.
אפרת וצביקה מור בבית החולים בלינסון, שלשום | צילום: אבישג שאר־ישוב
"אני לרוב אדם שקט, אבל הצרחות שהרמתי שם מהתרגשות הן משהו שלא אשכח", היא מחייכת. "קודם כול, ראיתי את איתן עומד על הרגליים. ועוד עם הקסקט ההפוך הזה והחיוך שלו עם הגומות. איתן", היא מנמיכה את הקול ומוסיפה: "כל כך הרבה חודשים לא קיבלנו אות חיים, אתה לא יודע באיזה מצב תקבל אותו. בדיעבד מתברר שהוא ניצל ממוות כל כך הרבה פעמים, שזה נס. הוא פשוט נס מהלך".
עם הגיעם למתחם הייעודי ברעים מוצע לחטופים השבים להתקלח ולהחליף בגדים. כשהם מוכנים, ההורים נכנסים. "בדרך לחדר המפגש סגרו שם הכול משני הכיוונים, יצרו מעין מנהרה עם הקפדה גדולה על פרטיות. הלכתי בתוך המנהרה הזו, מרגישה כמו לפני לידה, מרגישה שאני הולכת לקבל את הילד שלי מהמתים. נכנסנו אל החדר, וצביקה התנפל עליו בחיבוק ובבכי. אני טיפוס יותר עצור, אז ישר בירכתי שהחיינו. כל כך חיכינו לזה.
עוד כתבות בנושא
"ברגעים הראשונים אין הרבה מילים, זה פשוט אלף נשיקות שנישקתי אותו. חיבוקים, ליטופים, שוב חיבוקים. את שואלת את עצמך כמה מגע אנושי היה לו שם, אם בכלל היה. במיוחד לאחר שהבנו ששנה שלמה הוא היה שם ממש לבד. אלו רגעים שאני נוצרת לכל החיים. קיבלתי את הבן שלי מחדש. יש לו עכשיו שני ימי הולדת".
מה היה שונה בו מאיתן של לפני שנתיים?
"הרבה יותר רזה, כחוש, חיוור. בהתחלה הוא דיבר איתנו ממש בלחש. האמת שזה הלחיץ אותי. חשבתי שזה נובע מחולשה, הבנתי שהם התרגלו לדבר שם בלחש. מתברר שהיו זמנים שהשובים ידעו שצה"ל מעליהם, והם פשוט אסרו עליהם לדבר. לא בעברית, לא בערבית, כלום.
"היה קשה בהתחלה לראות ככה את איתן שלי החזק. אבל ברגע שהוא זרק את הבדיחה הראשונה, הבנתי שהוא נשאר הוא. מלא חוש הומור ואופטימיות. אין עליו, קיבלנו אותו בחזרה".
האמנת שהרגע הזה יגיע?
"האמת שכן. אבל כשזה מגיע באמת, אתה משפשף את העיניים. נגעתי בו, ליטפתי ואמרתי לו 'איתן, זה באמת אתה'. מיששתי אותו, להרגיש שהוא כאן. למחרת, בארוחת החג, קראתי לו בטעות בשם של אחיו. ואז אמרתי 'איתן. אני לא מאמינה שאני קוראת לך. איתן, איתן'. את הדבר הבסיסי הזה של אימא שקוראת לבן שלה בשם שלו, לא היה לי שנתיים".
לבחור מחדש
צביקה והיא לנים בבית החולים, בחדר שמול חדרו. שאר בני המשפחה מתאכסנים במלון סמוך, מצטרפים בשעות היום. "בשמחת תורה, אחרי התייעצות, החלטנו שסעודה אחת נאכל רק אנחנו ההורים והוא, ולארוחה השנייה נביא את כולם. למרות שבדיעבד, תוך כדי שאכלנו שלושתנו, הוא אמר לי 'וואי, חבל שאמרתי לאחים לא לבוא'. אמרתי לו 'איתני, אתה כל כך חמוד שאתה מרגיש לא בנוח שהם לא איתנו, אבל אתה צריך את השקט'. זו הייתה הצפה. מַעבר חד כל כך מהשנתיים האלה שעברו עליו, למציאות אחרת לגמרי. בבוקר למחרת כולם הגיעו.
"רבים רוצים לבקר, אבל אנחנו מאוד מסננים ביקורים. שואלים אותו כל דבר, זה חשוב. בשבי, השבויים התרגלו שאין להם מילה, הכול כפו עליהם. ופה, מהרגע הראשון צריך להחזיר להם את השליטה. לתת להם לבחור גם את הבחירות הכי קטנות ופשוטות. אני רואה איך בזה הוא חזר קצת שונה. אני ממש מכריחה אותו, בעדינות, לבחור בעצמו. 'איתן, אתה מחליט'. למשל, אחיו רוצה לקנות לו נעליים. הסתכלנו בתמונות באתרי אינטרנט והוא אמר 'אימא, תגידי מה את אוהבת'. הוא לא היה כזה פעם, תמיד היה עצמאי. מגיל צעיר שכר לעצמו דירה, התחיל לעבוד. התעקשתי שגם כשמדובר בנעליים, הוא יבחר בעצמו, לפי הטעם שלו. החזרה הזו של השליטה, זו גם הצפה. זה אירוע. פתאום אני שמה לב כמה בחירות יש לנו בחיים שאנחנו בכלל לא מודעים אליהן. עכשיו ללכת להתקלח, עכשיו ללכת לישון. בשנתיים האחרונות הכתיבו לו הכול".
מה הוא יודע על מה שקרה פה מאז?
"חלק מהזמן הוא היה חשוף לתקשורת, בעיקר לאל־ג'זירה, אז הוא יודע חלקי דברים. הייתה תקופה שהם היו כמה חטופים יחד, והוא סיפר שהם דיברו ביניהם על לעשות הקרנה משותפת של כל אירועי שבעה באוקטובר, אחרי שהם יחזרו. ממש תכננו את זה. לאט לאט הוא מבין כמה הוא לא יודע. מופתע גם מדברים משפחתיים, אישיים, כמו זה שנולד לו עוד אחיין. לאירועים הלאומיים הגדולים הם כן נחשפו – המלחמה באיראן, חיסול נסראללה. אבל אני לא בטוחה שהוא יודע על כל הכאוס והזוועות של שבעה באוקטובר. הוא אמנם חווה אותן מאוד מקרוב, אבל בהיקף מסוים וספציפי".
עוד כתבות בנושא
ויש הוראה של אנשי מקצוע לא לשאול מה עבר עליו אלא לחכות שיספר.
"נכון. והוא ברוך השם שיתף ממש. בליל שמחת תורה אחרי הסעודה, צביקה ואני ישבנו איתו, והוא פשוט שיתף ושיתף ושיתף. ראינו איך זה יוצא ויוצא. שמחתי מאוד, כי לא ידעתי איך זה יהיה. ראיתי שטוב לו לספר. אנחנו כל כך רוצים לשמוע ולחוות איתו".
לא את כל הדברים היא יכולה לשתף. היא מספרת שאיתן הוחזק לבדו תקופה ארוכה. שהיו תקופות של הרעבה משמעותית, נטולות מזון כמעט. שהחטופים ידעו על השחרור ארבעה ימים קודם. שבתחילת השבי הוא הוחזק אזוק. "גם כשאיתן מספר את הדברים הכי קשים, הוא מדבר בטבעיות. רק אחרי שהוא מספר ואת נכנסת למיטה, את משחזרת ולא מאמינה שזה מה שהילד שלך עבר. ואני גם מבינה שיכול להיות שעכשיו הוא ב'היי' של השחרור, ואולי כשהוא ינחת, דברים יצופו. אני רואה אותו כזה חזק ואת חוש ההומור שנשאר, ואת תודעת ההודיה להסתכל על מה שטוב ומה שיש, ומאמינה שזה מאוד יעזור לו גם בריפוי.
איתן בנקודת הקליטה ברעים | צילום: דובר צה"ל
"לא כל הזמן הוא היה במנהרות. רוב הזמן היה מעל הקרקע. הפחדים שהוא מתאר שם נוגעים בעיקר לרעב ולהפצצות של צה"ל. היו ימים שהם התפללו שרק לא יירד הלילה, כי הפציצו בעיקר בלילה. לראות את הבן שלי החזק והעצמאי, שלא מפחד משום דבר, מדבר ככה. הם היו בפחד מוות קיומי. אני מאמינה שהוא הבין שזה הדבר הנכון מצד מדינת ישראל לעשות, אבל הפחד היה חזק. הם היו בהישרדות.
"הייתה פעם שבה הוא הלך וקצת מאחוריו השובה שלו, והייתה נפילה של טיל והשובה נהרג. מטרים ספורים ממנו. אמרתי לו 'הקדוש ברוך הוא רצה שתישאר בחיים, תראה כמה הוא הציל אותך'. מה שמאוד תפס אותנו היה שהוא סיפר איך הוא וזיו ברמן הקפידו, כשהיו מוחזקים יחד, כל לילה לפני השינה, אחרי קריאת שמע, לומר תודה. על משהו קטן. בעיניי, ההתעקשות הזו להסתכל על הטוב היא מה שיכול להשאיר אדם שפוי".
רצה ללכת לאזכרה
גם על מה שהתחולל בשבעה באוקטובר סיפר איתן להוריו. השבוע הם הבינו כי אחרי שאיתן, יחד עם רום ברסלבסקי ששב אף הוא מהשבי, הטמינו את הגופה של שירה איילון ז"ל כדי שלא תיחטף, איתן חזר לשטח המסיבה כדי לחפש את אליקים ליבמן, חבר הילדות שלו מקריית־ארבע. "הוא ראה מה קורה שם, את המחבלים שירו בכל דבר, ובכל זאת הוא חזר, ואז נחטף. הוא היה אז בסכנת מוות גדולה, וגם פעמים רבות בשבי. בתחילת התקופה שלו בשבי הוא היה בטוח שאליקים נרצח. אחרי כשישה חודשים הוא פתאום ראה בתקשורת את אבא של אליקים מדבר על כך שהוא חטוף. הוא כל כך התרגש. 'אתם לא מבינים כמה', הוא אמר לנו. הוא היה אז יחד עם זיו, הם מאוד מחוברים גם עכשיו. הוא אמר לו בהתרגשות, 'חבר שלי שהייתי בטוח שהוא מת, הוא בחיים'. אבל אחרי כמה חודשים נודע לו שהוא נרצח. הוא היה שבור מזה, אמר שלא אכל שבוע, שהיה לו משבר גדול.
צילום: דובר צה"ל
"כאב לי מאוד לשמוע שזה נודע לו ככה, ולא היה לו עם מי לחלוק. אני בטוחה שזיו תמך, אבל זה לא כמו לחלוק עם משפחה וחברים משותפים. מצד שני אני מודה שהוקל לי שהוא בא אלינו כשהוא יודע כבר. כל כך חששתי מזה שאנחנו נצטרך לבשר לו. ברעים, כשהזכיר שהוא יודע, מיד הוצאתי מהתיק שלי סטיקר של אליקים. צילמתי ושלחתי לאבישג ליבמן, אימא של אליקים. הם התרגשו מאוד".
ביום רביעי נערכה האזכרה במלאת שנתיים לרצח של אליקים. "הוא מאוד רצה ללכת לאזכרה, אבל הקצין המלווה לא אישר. מאוד שומרים עליהם פה. מקפידים על חשיפה הדרגתית לעולם. למשל, אנחנו יורדים לחצר להתאוורר, חצר פנימית של בית החולים, וגם שם שמו ברזנט כזה להפרדה, כדי לשמור על הפרטיות מכל התקשורת שנמצאת כאן. איתן התאכזב, הוא אמר 'הייתי בטוח שאראה קצת את העולם'. אמרתי לו שזה לטובתו. כמה שאני מנסה להסביר לו שהוא מוכר עכשיו, שהפנים שלו על תמונות ברחבי הארץ והעולם, קשה לתפוס את זה".
במוצאי שמחת תורה, לאחר ביקור של ראש הממשלה נתניהו ורעייתו, פורסם סרטון שבו נראה איתן מספר כי בכיר חמאס ברצועת עזה עז א־דין אל־חדאד אמר לו שהוא ישתחרר ראשון, מכיוון שאביו לא יוצא להפגנות. "איתן פגש אותו כארבע פעמים. הוא אמר לאיתן 'אני יודע את הדעות של אבא שלך, הוא כל כך אוהב את המדינה, אבל הוא אוהב גם אותך'. זה טלטל אותי. הארכי־מחבל הזה, יימח שמו, יודע טוב יותר מכל מיני טוקבקיסטים שמעיזים להוציא לעז על אבא של איתן".
צביקה מור, יו"ר פורום תקווה, קיבל תמיכה והערכה רבה על אופן המאבק שלו, אבל גם דברי גנאי ונאצה. ברשתות החברתיות ובראיונות תקשורתיים היו שתיארו אותו כמי שוויתר על בנו, מכיוון שדרש הכרעה של חמאס והביע התנגדות לעסקאות הכוללות נסיגה מלאה.
"צביקה חטף כל כך הרבה קללות במשך כל התקופה, וגם אחרי שאיתן חזר. אני באמת לא יודעת איך יכול להיות שמחבל כזה מבין, ואנשים יהודים עם לב רחום לא מבינים שזה יכול להיות במקביל – המלחמה על ביטחון העם, והאהבה לבן שלו הפרטי. זה מטורף. ממש הצטמררתי כשאיתן סיפר את זה", היא אומרת ומבליעה אנחה. "זה שורף לקרוא תגובות כאלה, לא אכחיש. מצד שני אני מעבירה די מהר הלאה, בוחרת על מה לשים דגש. אני לא אגיד שלא כואב לקרוא דברים כמו 'הגיע הזמן למצוא משפחה מאמצת לאיתן', אבל משתדלת לא להתעכב על זה".
עוד כתבות בנושא
הוא היה מודע למסע שלכם?
"צביקה ניסה לעשות לו סדר בכל מה שהיה. איתן חוזר ואומר 'כל הזמן ידעתי אבא שאתה אוהב אותי, ושהמדינה חשובה לך. לרגע לא חשבתי שוויתרת עליי'. זה כל כך ברור לו".
בסרטון שבו אתם נפגשים יש רגע של בכי. קצר, אבל קורע לב.
"זה צביקה בוכה. לא איתן. איתן אמר לי אז 'אני לא מבין, אני לא בוכה, לא מעכל'. אמרתי לו 'אתה הבן של אימא שלך, גם אני לא בוכה בציבור'. אבל צביקה התפרק שם ממש. לדעתי זה מתחבר בדיוק למה שאמרתי. כל המלחמה שהוא עשה בשביל איתן הייתה מתוך אהבה כל כך גדולה אליו, ובמקביל אהבה עצומה ואחריות גדולה לעם שלו, למדינה שלו. והבכי הזה פשוט מזקק את הכול, במפגש המרגש של אבא ובן. זה לימוד גדול".
איתן מור עם הוריו צביקה ואפרת | צילום: משפחת מור
איתן אמר גם שהוא גאה בחינוך שנתתם לו.
"זה היה מרגש מאוד. הוא אמר לנו את זה פעם, הרבה לפני שנחטף, ופתאום לשמוע את זה שוב אחרי שהוא היה בשבי – אין מילים. יש שם הרבה זמן לחשוב ולעבור תהליכי עומק בנפש. ופתאום הדברים המשמעותיים יוצאים החוצה.
"את יודעת, הלילה כיסיתי אותו בשמיכה, היה קצת קר בחדר שלו. הרגשתי שוב אימא. זה היה כל כך מרפא, אין לתאר את התחושה הזו. הבוקר, ממש לפני השיחה שלי ושלך, נכנסתי להעיר אותו כי יש לו בדיקה רפואית. הסתכלתי עליו ישן במיטה, הערתי בעדינות, בנשיקה. צחקתי איתו שבמנהרות לא היו מעירים אותו ככה. כל דבר קטן מקבל משמעות. הוא שוב כאן, הילד שלי.
"אני מרגישה שהוא יותר פגיע. פגיעוּת שאני לא מכירה אצלו. איתן הוא גבר־גבר, אבל הוא עבר כל כך הרבה ואלו תגובות הגיוניות. אני בטוחה שבעזרת השם הזמן יעשה את שלו והוא יחזור לעצמו. בסך הכול הוא בריא ובסדר, ממש להודות. אנחנו לא רוצים להתייחס לזה כטראומה. רוצים להעצים את הכוחות, את הגבורה, את השיקום והריפוי. הטראומה תמיד תהיה לצידנו, היא לא תיעלם. אין מה לנסות להעיף אותה בכוח, צריך ללמוד לחיות איתה ולצידה".
סיפרתם לו ששילמתם שכירות על הדירה שלו בירושלים במשך שנה?
"כן", היא צוחקת, "הוא פקח זוג עיניים. אני מחכה שהוא יעלה את השאלה איפה הוא רוצה לגור. אני מקווה שהוא ירצה בהתחלה לבוא אלינו, הביתה לקריית־ארבע, אבל זו ממש בחירה שלו. מה שטוב לו, אנחנו איתו יד ביד".
למד ערבית בשבי
את עצמך היית אדם מאוד פרטי ומשפחתי לפני שהכול קרה.
"בדיוק היום התחלתי לחשוב מה הלאה. לא יודעת, אני מרגישה שאנחנו צריכים לעבד את מה שעברנו. החזקנו את עצמנו שנתיים, עכשיו הכול צף. מתמודדים עם מסע חדש. ברור לי שצריך לעשות משהו עם הנס שקרה לי. אני חייבת להביע את התודה והאמונה הגדולה באיזשהו אופן, כי הקב"ה הביא לי את הבן שלי בניסי ניסים.
"כשהגענו עם המסוק לבילינסון ראינו את ההמונים עם הדגלים. יצאנו מהמסוק למיניבוס קטן של בית החולים. הוא עצר לרגע, נופף לכולם. אנשים הגיעו מקריית־ארבע ומכל מיני מקומות בארץ עם שלטים וכל כך הרבה אהבה. התמונה הזו חרוטה לי בראש, החיוך שלו והנפנוף בידיים. ממש 'ושבו בנים לגבולם'. וכל התודות שאנחנו חייבים. קודם כול לחיילים שלנו, הגיבורים. לחללים, לפצועים, למשפחות המגויסות. לכל עם ישראל שחיבק ונתן, עם ישראל בתפארתו.
"אנחנו מוצפים בהודעות, אני לא מספיקה לפתוח עדיין את רובן. לטלפונים אני כבר לא עונה. אני כל כך מבינה שעם ישראל רוצה להיות שותף בשמחה, אבל לאט לאט, בהדרגה. גם בגללנו, גם בגללו. זה הזמן שלנו להתכנס קצת, לנשום אותו. תחשבי שאנחנו צריכים להשלים פערים של שנתיים. עושים את זה ברגישות, בזהירות, עם המון עיטוף פה בבית החולים. פשוט אין לתאר איזו היערכות יש פה בשבילנו. כל מה שאנחנו מבקשים, ואפילו לפני שביקשנו, מכל טוב הארץ. לכל חטוף יש רופאה צמודה, עובדת סוציאלית, תזונאית, פיזיותרפיסטית. מערך שלם.
"אתמול היה פה ראש הממשלה. היה לי חשוב לומר לו ולשרה שאנחנו כל כך מעריכים את מה שהם עשו. מעולם לא הצבעתי לליכוד, אבל יש לי הערכה עצומה לאדם הזה שהצליח להוביל אותנו בשנתיים הכי קשות שלנו כעם, תוך כדי לחצים מבית ומחוץ. ואני יודעת שהוא עשה המון, מעל ומעבר, כדי להחזיר את היקרים שלנו. נכון, גם לטראמפ יש חלק גדול, אבל לא רק, ובורא עולם יותר מכולם.
"היינו המשפחה האחרונה שראש הממשלה ורעייתו ביקרו כאן במתחם. ישבו איתנו 20 דקות בערך. שרה שאלה את איתן הרבה שאלות. ראש הממשלה מאוד התפעל מזה שאיתן למד ערבית בשבי. הוא לימד את עצמו, במיוחד כשהיה לבד. ביקש מאחד השובים שיכתוב לו את האותיות בערבית ואיך מבטאים. הוא יודע עכשיו לקרוא, לדבר ולכתוב ערבית. הוא מדבר במבטא ערבי, מכיר ניואנסים. הוא אמר למשל שבג'באליה מתחתנים רק עם בנות ג'באליה, שאלה שונאים את אלה ושזה הניב של אלה ולא של אלה. הוא חי איתם שנתיים, השתדל לנצל כל רגע. הוא כמו אבא שלו, הילד שלי, לא יודע לשבת בלי לעשות כלום".
עוד כתבות בנושא
