אל שמחה ולאה, איילת, חמי וצור גולדין.

אני רוצה לומר לכם סליחה. מכל הלב.

הסליחה הזאת אישית ובשמי בלבד, סליחה שהיא כולה חשבון נפש. אני חשה שלא אוכל להמשיך את חיי כפי שהם, בלי לפשפש במעשיי בפומבי ולהזכיר בפה מלא את חטאיי.

כמו כל עם ישראל, גם אני טולטלתי בימי צוק איתן הקשים שבהם הדר נפל ונלקח כחלל בשבי. אותו הדבר קרה לאורון שאול. ליבי זועזע באימה נוראה מהידיעה ששוב אויבינו מחזיקים בנו באמצעות אחים שלנו. אחים שלחמו בשליחותנו, בשליחותי, למען ביטחוני, למען עמי וארצי.

כמו כל עם ישראל גם אני כאבתי אתכם, הלכתי איתכם אחר הארון ההוא, ליוויתי את הדר לפני יותר מעשור שנים, במה שנאמר אז שהיא דרכו האחרונה.

צפיתי בכם מדברים שם, מתארים בדם ליבכם ועומק כאבכם על הדר, על גבורתו ועל חייו השמחים והאוהבים, על המקום שגדל בו, כמעט באותה הערוגה שגדלתי בה.

לאורך השנים הרבות כל כך, רבות מדי, צפיתי בכם, שמעתי את קולכם, חשתי את מאבקכם. ידעתי כמה הוא חשוב, כמה הוא עניין לאומי ולא רק אישי ומשפחתי, כמה הוא זועק לשמיים על העוול הנורא, על הכניעה וההשפלה שמהדהדת למרחקים ומצביעה באופן המובהק ביותר שיכולנו לראות על נקודות הבושה שלנו.

ובכל זאת, מעולם לא הצטרפתי אליכם.

בכל שנותיי הפרטיות והציבוריות לא הקדשתי די מחשבה לשאלה מה ביכולתי לעשות למען השבתו השלמה של הדר.

אני יודעת, אני רק אחת, אחת לא כל כך חשובה, שאין באמתחתה יותר מדי יכולות ואולי אני לוקחת עליי אחריות לא לי, אולי גם אילו הייתי מצטרפת לא הייתי מצליחה לשנות דבר.

אני גם יודעת, שמחה ולאה, שבמאבקכם החשוב והאצילי כל כך לא ויתרתם. לא התייאשתם גם מסתם אחת, תושבת עירכם לשעבר, שלא תורמת מעצמה לכבודכם.

ובכל זאת בקשת הסליחה הזו חשובה לי.

ואני רוצה לקוות שגם לכם.

תודה שהייתם

לאורך השנים, אף שלא הייתי שותפה למאבק שהובלתם - תמיד התבוננתי בכם, מרחוק ומקרוב, תמיד הערצתי והערכתי את הנחישות, את ההתמדה, את הממלכתיות הראויה לכל שבח והמעוררת השראה. תמיד ידעתי שמאבקכם הצודק ראוי להיות בראש הכותרות, ראוי להניף לו דגל, לא להרפות ממנו.

תמיד הקשבתי למסרייך לאה ולשיחותיך שמחה, והתחברתי לכל מילה שלכם. לכל אמירה שמי שמפקיר גופות מאחור יפקיר גם חיים. לאמירה החשובה שלכם ש"שקט הוא רפש".

לא מאבק פרטי נשאתם עליכם. לא מאבק אישי ומשפחתי. לא מאבק רגשי חסר אחריות. אלא מאבק לאומי, זוקף קומה וחדור מטרה שזעק בכל עת את האמת המרה, האמת השחורה שרצחה בנו באכזריות נוראה.

ואני מבקשת סליחה.

סליחה שהדחקתי את האמת החשובה הזאת עד שכבר היה מאוחר.

סליחה שלא כתבתי על זה מספיק, שלא הדהדתי את המסר, שלא עשיתי מאמץ להשאיר את החרפה הזו, את הכאב הפרטי שלכם, בראש המודעות הציבורית.

את השיעור על כך למדנו כולנו בשבת הנוראה, בחג שהפך לנו למספד.

הלוואי שיכולתי להשיב לאחור הכול, להניח לכל שאר העניינים הפחות חשובים ולהקשיב לך לאה כשישבת מולי בעיניים רושפות ונחושות ולאמץ אליי את המאבק שהיה צריך להיות המאבק של כולנו.

אני אסירת תודה עם כל עם ישראל על שזכינו בכם, משפחה אצילה ומפוארת. אתם שלמרות הכול, למרות הדלתות שנטרקו בפניכם, למרות העניין המועט שראינו בהשבת הדר אלינו אי אז לפני שהתהפך עולמנו, למרות ההמתנה המורטת עצבים בכל יום ויום בשנתיים של המלחמה הזו, תודה שהמשכתם לאחוז בדגל הזה באותה הגאווה הלאומית איתה יצא הדר אל הקרב.

תודה שהייתם שם מהרגע הראשון גם בשביל המשפחות שנחטפו יקיריהן, שלא סגרתם את דלתכם במרמור ובצחוק לאיד שאולי היה מתבקש.

תודה שלא התעייפתם, שידעתם להודות בעצמכם לאורך כל הדרך לכל מי שראוי לתודה על מאמצי השבתו, תודה שלא נטרתם טינה למי שהסיט את מבטו, תודה על הקומה הזקופה, היהודית כל כך.

אני מייחלת שכעת, 11 שנים ושלושה חודשים מאוחר יותר, מאוחר מדי, מנוחתו של הדר תסב לכם מעט נחת ותיתן לכם מזור וחירות לחיות בידיעה גמורה שבסופו של דבר ולמרות הכול, ניצחתם.

אני מייחלת גם שמאבקכם החשוב מכל יהפוך לאבן הדרך הראויה בהיסטוריה של עם ישראל. שהדורות הבאים אחרינו יקראו וילמדו עליו, יפיקו את הלקחים הראויים.

בעת כתיבת שורות אלו נותרו לנו בידי ארגוני הטרור בעזה עוד כמה חטופים חללים, ואני תפילה שלא נזדקק למאבק נוסף כדי להשיב גם אותם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il