מדינה חפצת חיים לא יכולה לנהל את חייה על בסיס רגשות

בשיח הציבורי הישראלי, במיוחד סביב סוגיית החטופים בעזה, החברה הישראלית נכנסה לפינה נעדרת חלל, חשוכה ומחניקה מבחינה רציונלית: רגשות מטלטלים ומטולטלים השתלטו על דיון שניהולו דורש שכל ישר. הרשתות והתקשורת מוצפות בתיאורים קורעי לב, רוויי סבל אישי ושכול; תיאורי פוסט־טראומה, בכי ודמעות, טלטלות רגשיות, שרטוט תמונות קודרות של הורים, רעיות וילדים. אנו רוויים סרטוני אימה של שבי והרעבה, שחמאס מטפטף לחברה  הישראלית בשום שכל קר ורציונלי, כחלק ממלחמתו על קיומו וכוונתו להחריבנו. כל אלה מציפים את הרשתות בקצב מסחרר. כל שעה עגולה מעלה התקשורת מרואיין או מרואיינת שעוסקים בשכול ובגעגוע; השאלות והתשובות חוזרות על עצמן. האמפתיה מובנית, ותכליתה הנחתת מכות חוזרות ונשנות על המרחב הרגשי התובע תביעה פוליטית: "עכשיו!"

שטף הרגשות הזה מדכא חשיבה ביקורתית. לא ניתן לדבר גלויות או להעלות טיעונים מורכבים. כל מי שמעלה על דל שפתיו תובנה שאינה מתאימה למצופה ולמקובל, ימוסגר כחסר לב ואטום לסבל, עד לקבורתו הציבורית כ"אוכל מוות". ביקורת עניינית או ניתוח אסטרטגי ייתפסו כעיוורים ל"עיקר". מערכת המחאה כולה גויסה לטובת התמקדות כמעט בלעדית בכאב האישי, שתורגמה לטיעונים "מוסריים", "נורמטיביים", "אתיים" ו"הלכתיים" המחרפים את "המפקירים". מנגנון ההפעלה הראשוני של הטיעונים הללו הוא טובת היחיד הסובל, שאם לא יטופל "כאן ועכשיו" – יתמוטט לכאורה הכול.

אין מדינה ותרבות חפצות חיים שיכולות לנהל כך את חייהם. לא ניתן לכונן מערך מוסדר של מנהיגות ללא שיקול דעת, קור רוח ואנושיות המשקללים ביטחון, כלכלה, חינוך, תרבות ואפשרות החיים בעתיד. שני צידי המתרס הפוליטי מסוגלים ליצור ויוצרים רעיונות עומק שיש בהם חזות רציונלית, ואולם לא ניתן להתעלם מליבת הרגשות שעומדת בבסיס כולם. רגשות אלה מניעים את ההמונים להציף את הכיכרות ולחסום את הכבישים. באופן מקביל לא ניתן להתעלם מרגשות הזעם, הכאב והנקמה על טבח 7 באוקטובר ונוראותיו, שהם רכיבים באנרגיית המלחמה שאנו מצויים בה.

ככלל, לא ניתן למצוא אירוע רציונלי וסדור, מעונב ומהוגן, שלא נמצא מאחוריו רגש מבעבע, שמניע ומזין את מה שנראה כ"סדר תקין" ו"דמוקרטי". כלל זה חובק את כולם – דתיים וחילוניים, שמאל וימין. אז כן, מאחורי כל שיקול דעת יש רגשות, וטוב שכך. ואולם יש לנהל רגשות אלה באיזונים, כדי שאפשר יהיה לקיים שיח פרודוקטיבי והכרחי.

בעקבות אריסטו ובעל התניא

היציאה מאיזון באופן שמאיים על הקיום אינה בעיה ישראלית בלבד. היא מצויה בלב המערב הדמוקרטי. שיח ציבורי רגשי הוא מחלה גלובלית, ותופעת ההגירה לאירופה תוכיח. גלי הפליטים המציפים את אירופה ומכונסים בשכונות רבות שאיש מלבד תושביהן אינו מעז להיכנס אליהן, שינו את פני אירופה כולה. כל אלה נוצרו מרגשנות, והם מעוררים שנאה ופחד ועימן תגובות קוטביות: גלי חמלה וסולידריות המחוללות עיוורון מעורר חלחלה מכאן, ופחד וכעס המצמיחים מול עינינו הנדהמות ימין לאומני מכאן. הומניזם שהפך ללא מאוזן ונעדר ביקורת עצמית מאפשר את מיגורה של התרבות המארחת ויוצר קריסה תרבותית, ביטחונית וקיומית. כך גם רגש החשש מזרים, הטבול בגזענות ותיקה וקלאסית, הפכו זרז לימין לאומני הכובש את מה שנשאר מאירופה.

בהקשר זה יש לשים לב לאזהרותיו של הכלכלן והפילוסוף פרידריך האייק בספרו "הדרך לשעבוד", על עריצות הרגש וכיצד פוליטיקה המונעת מפחדים ומתשוקות לא מרוסנות עלולה לסכן את החירות. האייק מדבר על החשש שהמדינה תדע לגייס את ההמונים באמצעות הרגש, עניין שסופו טוטליטריות. אמירה זו מוצבת כתמרור אזהרה לכל צדדי המפה הפוליטית ולכל מי שהכוח בידיו. טוטליטריות מחשבתית ומכבש לחצים על הרצוי המדומה, מלווה במנגנון משומן ומתוחכם של סתימת פיות, מרצף את כל תולדות הפוליטיקה.

חשוב להדגיש: אין חיים ללא עולם הרגש והלב. שכל קר ומנוכר וחסר אמפתיה, הוא מתכון לאסון מוסרי. כידוע, אריסטו ב"אתיקה" ואחריו הרמב"ם ב"שמונה פרקים" הדגישו את עקרון "מידת הזהב" – דרך האמצע בין עודף לחסר. תמיד יש לנתב את הרגשות שיהיו הולמים למצב העניינים, ולשמור על מידתיות שאינה מאפשרת השתלטות בלתי מרוסנת כפי שאנו חווים כיום במנות גדושות. הדברים צריכים להיות במידה הנכונה – לא אנטיפתיה קרה, גם לא התפרצות חסרת רסן. העולם לא ייכון על הדין לבדו; חובה לאזן בין השלום לאמת, ובעולם המשפט יש גוונים הכרחיים של חסד, משפט וצדקה. ללא לב ורגש, שהם המניעים לחמלה ומעשים טובים, השכל נותר יבש, מנוכר ונעדר חיים. אין הלכה ללא אגדה, ללא הסיפור האנושי שהוא בסיסו של החוק או מפרשו.

ברגעי המשבר שאנו מצויים בהם, כאשר צעקות השבר מכוונות לחלחל אל מתחת לעור, נכון להיזכר בתובנותיו של בעל התניא, רבי שניאור זלמן מליאדי, בדבר "המוח השליט על הלב". לדידו, טבע בריא הוא כוח התבונה לשלוט ברגשות ולכוונם; למשול בהם ולא לדכאם; להופכם לכוח בונה ומיטיב. מצב זה מאפשר לא רק התנהלות מושכלת אלא גם מחשבה חופשית.

דבריי כאן מכוונים לשמאל ולימין כאחד. החמלה האנושית יקרה מפז, אך כאשר היא מאבדת את בלמיה היא עלולה לחולל עיוורון לטיבו של המרחב שבו אנו חיים ולסכנות שמולן אנו עומדים, שהן בגדר "ודאי" ולא "שמא"'. יש הטוענים בהחלטיות שה"ודאי" – סכנת חיי החטופים – דוחה את ה"שמא" של טרור רצחני עתידי, ולדידם הדברים בגדר פשיטא, ולא היא.

התביעה למהלכים "רחומים" ו"אנושיים" שצריכים להיעשות "עכשיו", אינה דבר חדש; הם כבר נעשו בעבר – באותה התנהלות, באותם שלטים ובאותו פסקול – והתוצאות: אויבינו פרצו את גדרות עזה כסופה רצחנית. עוד לפני כן, אירועים רבים הותירו שובל מדמם. אלה מלמדים אותנו מה טיבו ה"ודאי" של מרחב חיינו התובע פיקחון.

מנגד, רגשות כעס, נקמה ופחד עלולים גם הם – אם אינם מתועלים לבניין – להצדיק קיצוניות לא מוסרית המחללת שם שמים. גם אלה מצע פורה ובטוח לחורבן. רגשות כעס וזעם החוברים לכוח עלולים להפוך לעוול שלא ניתן לכפר עליו, כדם שפוך שלא ניתן לכסותו.

איני חסיד של קאנט, ואיני סבור שעל המוסר להיות חף מנטיות לב; איני מאמין בטהרנות מדומה של "תבונה טהורה" שחפה מנגיעה בחיים. גם איני ניטשיאני, שביקר בלעג את "רגש הרחמים" כביטוי חולשה. אבל גם לתמונת התשליל שאנו מקבלים עתה בכל אירוע פומבי אין נשמת חיים ראויה. סימניה: יצירת תסיסה רגשית, כינון תפאורה מתוזמרת, הלמות תופים, רעש זמבורות, אלימות מתפרצת, גרונות ניחרים, זעקות, כעס ובוז – ושאר רגשות שמתעצמים כגל הולך ומצטבר; גל המתעקש לא לשקול את היום שמחר אלא לחתור ל"עכשיו". כך מוכרים את העתיד עבור תהילת הווה של שלווה מדומה.

יש צורך בהול באיזון בחיינו הציבוריים והפרטיים. בלי רגש, החברה עלולה להפוך לאדישה וצינית; בלי שכל, שיכוון את הרגשות לנתיבי בניין, אנו במדרון חלקלק לאיבוד שליטה. עלינו להשיב את השכל למרכז הבמה, ללא איבוד הלב. יש מקום לכאב, אולם הכאב לא יכול להיות חזות הכול. אחרת, לא ניתן יהיה לבצע את הניתוח להצלת החיים של הגוף והרוח.