"אני הכי פריבילג במשפחה. עד היום לא מבין איך הגר שרדה בתופת"

שבוע אחרי מתקפת הטרור האיומה על יישובי הנגב המערבי, מצא עצמו אביחי ברודץ' בבית הוריו בראשון־לציון, מבקש מרגוע לנפשו המיוסרת לאחר שהתבשר שאשתו הגר ושלושת ילדיו נחטפו לעזה, ואיתם גם אביגיל עידן, בת השכנים והחברים הטובים. "ביממה וחצי הראשונים הייתי בטוח שהם לא בחיים, הייתי גמור", אמר לי כשפגשתי אותו בשבוע השני למלחמה. "ואז הגיע מידע שראו אותם נלקחים לעזה. הרגשתי כאילו קיבלתי את החיים בחזרה. אמרו לי שאני מטורף, אבל הרגשתי כמעט אושר והקלה".

הוא ניסה להיאחז בתקווה, אבל גורלם של יקיריו לא נתן לו מנוח. גם כדור הרגעה שקיבל מרופאה מוסמכת לא הצליח להשקיט את נפשו. "התעוררתי באמצע הלילה עם סחרחורות. החלטתי שאני לא יכול להישאר ככה. כתבתי שלט 'המשפחה שלי בעזה', לקחתי כיסא פלסטיק ואת הכלב שלי שמצאו יום קודם ומאז לא הסכים לעזוב אותי, והגעתי בשלוש לפנות בוקר לקריה בתל־אביב".

שם, סמוך לשער הפונה לרחוב קפלן, נפגשנו כעבור ארבעה ימים. ברודץ' נראה מותש, מודאג, אבל מלא תודה על התמיכה הספונטנית שקיבל מהעוברים והשבים, כמו גם מחבריו לקיבוץ, "חלקם כאלה שעד אז אפילו לא אמרנו שלום ברחוב, ופתאום נתנו את הנשמה".

הוא תיאר אז את חגיגות יום ההולדת שנערכו בחול המועד סוכות לבכורתו, עופרי בת העשר, וציין שהיא עוד לא הספיקה לפתוח את כל המתנות, למעט הגיטרה שקנה לה. הוא סיפר על אהבת חייו, הגר, שיודעת לאפס אותו ולעדכן מה קורה בקיבוץ ובבנק, לזהות בשבילו פנים מוכרות, לעשות סדר בחיים. והוא הזכיר גם את לימודי ההסבה שהיה בעיצומם – מעיסוקו רב־השנים כאגרונום, ללימודי סיעוד. "כמה שאני מתגעגע לשגרה של לחץ הלימוד ולעבודה בסיעוד", אמר ב־18 באוקטובר 2023.

זה לקח כמעט שנתיים. בתחילת החודש הנוכחי, האולם במכללה האקדמית אשקלון היה מלא עד אפס מקום. מאות משפחות מחאו כפיים לבוגרים והבוגרות שזה עתה קיבלו את התואר שעליו עמלו בשנים האחרונות. אבל כשהכרוז קרא את שמו של ברודץ', המחיאות הפכו לתשואות רמות, מלוות בהתרגשות עזה. אביחי, שנפצע בלחימה ב־7 באוקטובר, עלה לבמה לקבל את התואר בסיעוד וקרא בקול רם: "אני שולח תפילה למצוות פדיון שבויים ולשלום. עם ישראל חי!"

את לימודי ההסבה שלו לסיעוד הוא החל במרץ 2022, במכללת אשקלון. "ללמוד בגיל ארבעים זה שונה מגיל עשרים", הוא מספר כשאנחנו נפגשים, כמה ימים אחרי הטקס המרגש. "הייתי הכי מבוגר שם, ואני חושב שאני היחיד שהוצאתי ספרים מהספרייה ולא למדתי רק מהמחשב. אהבתי את הלימודים, היה לי כיף. אחרי 7 באוקטובר, עוד כשהייתי פצוע בשיבא, אמרו לי שמחפשים אותי מהמכללה ודורשים בשלומי. באו לבקר אותי ושמרו על קשר. גם מדריכות ההוראה בבית החולים ברזילי, שבו הייתי בעבודה מעשית, יצרו קשר, וכולם תמכו ודאגו מאוד. רחלי סילברן, שאחראית להדרכות, לקחה עליי חסות ואמרה 'אם תרצה לחזור, אני אעשה הכול בשביל שתצליח איפה שאתה רוצה'. וכך היה. כשהמשפחה חזרה ידעתי שאצליח לסיים את התואר ושהמכללה תעזור לי לעשות זאת, כמו שעזרה לי ותמכה בי כשאשתי וילדיי עוד היו חטופים".

"כל בוקר אני יוצא מהמעלית - ימינה זה למחלקת השבים, שמאלה למחלקה שלי. השלטים עוד שם, עם ברכת הציפייה לחטופים. אנשים חושבים שאולי קשה לי לראות את המקום, אבל אני מרגיש ההפך. זה המקום שבו הילדים שלי חזרו אליי"

אחרי שמשפחתו שבה, הוצב אביחי להמשך הכשרתו כאח במחלקת יולדות בוולפסון. "חוויתי כמו לידה מחדש של עצמי", הוא אומר. "בגלל המלחמה, הסמסטר ממילא נדחה לינואר־פברואר, והמשפחה חזרה ב־26 בנובמבר, כך שיכולתי לחזור ללימודים עם כולם. התגמשו בשבילי ועשו כל מה שאפשר כדי שאסתדר עם זום או בדרכים אחרות כשלא יכולתי להגיע, כולל עזרה פרטנית מהמרצים. אבל יש קורסים שחייבים להיות בהם, ויש התנסויות ומבחנים. המשכתי את ההכשרה במיון באסף הרופא עם הצוות המצוין שם, ואת ההתמחות עשיתי ב'מדיקל קאר', בית חולים גריאטרי בבת־ים, עם צוות מדהים, שם נחשפתי לסיעוד מורכב. המרצים שלי שברו דיסטנס מזמן והפכו לחברים. הם ליוו אותי כל כך קרוב בתקופה הזו, שכבר אי אפשר היה להתנתק. זה ריגש אותי".

הגר והילדים, ואיתם בת השכנים, שבו אל זרועותיו אחרי 51 ימים בשבי. עם שובם הם נלקחו לבית החולים שניידר ושהו שם במשך כמה ימים. מנהלת בית החולים, אפרת בר־לב, שמרה על קשר עם משפחת ברודץ' גם אחרי שחרור הילדים מהמקום. "למרות שכאח מתחיל, המרחק שלי ממנה הוא בערך כמו ממני לנשיא ארה"ב, היא ביקשה שאבוא לעבוד כאן. לא רציתי קיצורי דרך, אז היא הציעה שאשלח קורות חיים והתקבלתי לעבודה. שניידר הוא בית חולים מדהים. הוא מותאם לילדים, כולל מערכת חינוך, עובדים סוציאליים מהממים ומה לא".

כיום הוא עובד במחלקת ילדים א' בשניידר, מול המחלקה שבה שהתה משפחתו בעת חזרתה מהשבי. "כל בוקר אני יוצא מהמעלית – ימינה זה למחלקת השבים, שמאלה למחלקה שלי", הוא מתאר. "המחלקה סגורה כעת, אבל השלטים עוד שם, עם ברכת הציפייה לחטופים. כל משמרת אני מתרגש מחדש, מבחינתי זו סגירת מעגל מטורפת. אנשים חושבים שקשה לי לראות את המקום, אבל אני מרגיש ההפך. זה מקום שהיה לי בו טוב, שהייתי בו עם הילדים שחזרו אליי".

מדי פעם מישהו מזהה אותו במחלקה, ואביחי מספר בהתרגשות על מכתב שקיבל מאחד הילדים המאושפזים, "ילד חולה שהשתחרר, ובמכתב שלו הוא זה שמברך אותנו שנהיה בריאים, כל המשפחה. זה מרגש מאוד".

"המכללה האקדמית אשקלון היא אבן שואבת לסטודנטים מהפריפריה ומהמרכז", אומר מנכ"ל המכללה האקדמית אשקלון, ד"ר פנחס חליוה. "יותר מאלף אנשי כוחות הביטחון ואנשי מילואים לומדים במכללה. אנחנו גאים ללוות אותם במהלך כל התואר, יחד עם הסגל האקדמי והמנהלי, לתמוך בהם ולסייע להם בכל עת, כפי שעשינו ונמשיך לעשות בגאווה ומתוך שליחות לאומית. בעקבות המלחמה פתחנו מרכז חוסן המיועד לסטודנטים ולסגל האקדמי בהובלת מיטב אנשי המקצוע על מנת להתמודד היטב עם המצב".

"צה"ל" במבטא עזתי

אביחי, 44, הגיע לנגב המערבי בעקבות הגר, בת קיבוץ גבולות. השניים קבעו את ביתם בכפר־עזה בעיצומו של מבצע צוק איתן. אזעקות צבע אדום ליוו את פירוק החפצים והכנסתם אל הבית, תוך שעופרי הפעוטה נישאת על כתפי אביה. יובל, היום בן עשר, ואוריה, בן שש וחצי, נולדו כבר בקיבוץ. בפעם הראשונה שבה נפגשנו נמנע אביחי מלפרט את הנסיבות שבהן נפצע ב־7 באוקטובר, מחשש שהדבר יסכן את משפחתו שבידי חמאס, והסתפק בתיאור שרשרת ההודעות מאותו בוקר בינו ובין הגר, התכתבות שנגדעה בשעה 11. כעת, בקפטריה הנעימה של שניידר, הוא מרשה לעצמו לגולל את קורות אותה שבת מהצד שלו.

"כמו כולם נכנסנו לממ"ד בעקבות האזעקות ב־6:29. הבנו מהר שמדובר במטח חריג במיוחד", הוא מתאר. "אחרי כמה דקות יצאתי החוצה, ראיתי שחודרים לקיבוץ במצנח, והקפצתי את כיתת הכוננות. רצתי הביתה וצעקתי להגר: 'גלשונים בקיבוץ, תיכנסו לממ"ד ותנעלו".

"אני הכי פריבילג במשפחה. עד היום אני לא מבין איך הגר שרדה בתופת, איך הצליחה לשמור על הילדים, איך ויתרה על פרוסת לחם בשבילם - ואיך התמודדה כשהם רבו ביניהם על הפרוסה הזו"

| צילום:

אביחי, במקור מקריית־שמונה, עדיין נדהם לגלות שחוויות ילדותו כל־כך נוכחות בתוכו, עד שקריאתו הספונטנית התכתבה עם "ליל הגלשונים" מנובמבר 87'. שישה חיילים נהרגו אז ורבים נפצעו, כשמחבל חדר את גבול הצפון באמצעות גלשן אוויר.

"הגר והילדים נכנסו לממ"ד ואני עליתי על מדים, צולבת ביד, רץ לקחת נשק מהנשקייה", הוא ממשיך. "אני בא לצאת החוצה, שומע דפיקה בדלת ובטוח שהולכים להרוג אותי, אבל בפתח עמדה בת השכנים, אביגיל עידן, בוכה ומלאה בדם. אביגיל ראתה אותי והתחילה לברוח".

מאוחר יותר התברר שמחבלים שנכנסו לביתו של חברם הקרוב רועי עידן, צלם ynet, היו מחופשים לחיילי צה"ל. רועי נורה בגבו ונרצח תוך שהוא מנסה להגן על אביגיל. אימה נרצחה רגע קודם לכן. כשהבחינה באביחי, כהה עור ולבוש מדים, זיהתה אותו בטעות כמחבל. "קראתי לאביגיל, ורק אחר כך הבנתי שהדם עליה היה הדם של רועי. זרקתי אותה להגר, רצתי החוצה והכלב שלנו בעקבותיי".

קולות ירי אינטנסיביים נשמעו מכל עבר, ואביחי הבין שעליו להימנע מלעבור בכביש הראשי. "המחבלים ידעו שננסה להגיע לנשקייה, וחיכו לנו בצומת בדרך לשם. אני לא יודע איך לא חיסלו אותי, כל מה שקרה לי שם היה נס. הצלחתי להיכנס לנשקייה, דרכתי נשק, והתחלתי לירות. כל מי שהתקרב אליי נורה".

אביחי ניסה להגיע לדשא המרכזי של הקיבוץ, תוך שמחבלים רודפים אחריו. "התנהל שם קרב מטורף עד שפצעו אותי ברגל עם אר־פי־ג'י. אני יורה עליהם והם עליי. המחבל האחרון שראיתי היה עם מדי צה"ל. צעקתי לו: 'כיתת כוננות, מי זה?' והוא ענה 'צה"ל' במבטא עזתי שקשה לפספס. יריתי בו, וגיבורים מכיתת הכוננות חיסלו אותו".

הפציעה הכואבת לא אפשרה לו לעמוד על הרגליים. על הרצפה לידו שכב פצוע נוסף, חברו הטוב סרגיי ינקלביץ', "איש נטול פחד", אומר אביחי. בעוד המחבלים מנסים להתקרב לשניים, הגיעו אל המקום בטפטופים גם "גיבורי ישראל", כלשונו, שנזעקו להציל את תושבי הקיבוץ. "זה היה מטורף, אהרן מקיבוץ סעד הגיע יחף", הוא אומר, תוך שהוא תופס את הראש וצוחק. "אי אפשר להאמין, משוגעים לגמרי. שני שוטרים הגיעו מנתיבות – אוריאל כהן וכתר צורן, גיבורי־על שלחמו לידנו והמשיכו משם לשכונת 'דור צעיר', השכונה שממנה נחטפו יותם חיים, אמילי דמארי ועוד, ונרצחו רבים אחרים. הם מתשאלים אותנו, אנחנו נותנים להם מידע והכוונה והם רצים לתופת, כשכל הקיבוץ עשן ואש. אני שוכב פצוע, סרגיי גוסס לידי, עושה לעצמו חסימת עורקים עם החגורה שלי שזרקתי לו, וביוב של דם נוזל ממנו. פתאום בא אליי מישהו, מצמיד לי אקדח לרקה וצועק 'תגיד שמע ישראל' (לוודא שהוא יהודי, א"ג). לסרגיי הוא לא בא ככה, הוא לא נראה מחבל כמוני", הוא מחייך.

בין אותם גיבורי ישראל הוא מציין את נעם בונפד, "הכי גיבור במדינה", בן קיבוץ סעד ששהה באותה שבת בירושלים, אבל ברגע שהבין את המתרחש בדרום, הגיע מיד לשטח. הוא פגש באביחי הפצוע, לקח ממנו את האם־16, השאיר לו נשק קצר ורץ לתופת. לאחרונה זכה נעם באות הגבורה האזרחית מנשיא המדינה. "אנשים לא הגיוניים, כולם גיבורים", אומר אביחי על נעם וכתר ואוריאל ורבים אחרים, עדיין מתרגש. "מה שהם עשו שם, אין לתאר".

אביחי נפצע בסביבות השעה תשע וחולץ בשתיים בצהריים, עם סרגיי שניצל ברגע האחרון ממש. "היום אנחנו שכנים בקיבוץ שפיים, הקיבוץ שקלט את חברי כפר־עזה מאז הטבח", הוא אומר.

"אין לי למי להתקשר"

באותן שעות נוראיות הוא הצליח להתכתב מדי פעם עם הגר, דיווח על האירועים. ב־10:45 היא כתבה לו: "הם נכנסים". אביחי נחרד, היה משוכנע שהם נרצחו. "אנחנו פצועים, חברי כיתת הכוננות נרצחים לידי, ומבחינתי המשפחה שלי כולה נספתה. אז סרגיי ואני מתחילים לדבר מה עושים עכשיו, תוך שהקרבות סביבנו ממשיכים. אני אומר לו שכנראה אעבור לקנדה, לגור ליד אחי עד שאתאושש. חודש לפני כן היינו ארבעה חבר'ה בברצלונה, אחד מהם הוא רועי עידן. אנחנו באמצע הקיבוץ פצועים, בסיטואציה הכי הזויה בעולם: יורים עלינו ממקלעים, ואני עם האקדח המסכן של נעם".

במהלך הפינוי עברו השניים ניסיון דריסה. "ישבנו מחוץ לקיבוץ, ומחבל ברכב גנוב ניסה לעלות עלינו. בהמשך הועברנו למנחת של סעד, ומשם פונינו לשיבא במסוק. חייל שחבר אלינו שאל אם אני רוצה להתקשר למשפחה, עניתי לו: 'אין לי למי'. תשובה זהה נתתי לאחות בבית החולים. במסמך הקבלה שלי נכתב: 'לדבריו, כל משפחתו נרצחה'". רק אז הבין שהוא מוכרח להודיע על מצבו להוריו, שמוקדם בבוקר התכתב איתם.

למתחם שהוקם בשיבא החלו להגיע צעירים שנמלטו או פונו ממסיבת הנובה בחניון רעים. "אני רואה אנשים צעירים, יפים, עם איפור, ומתחיל להבין מה סדר הגודל של האירוע, שזה לא רק כפר־עזה. ופתאום כל עם ישראל מגיע. אנשים לקחו מה שיש להם בבית, כל פינוק אפשרי, ושפכו עלינו. עוגות משבת, כלי נגינה. אני במצב הזוי. מבחינתי המשפחה שלי שחוטה בממ"ד, ואנשים מנגנים לי. הכול מתערבב".

ביום ראשון, 8 באוקטובר, התקשרו לאביו מהקיבוץ והודיעו לו שהגר וארבעת הילדים נראו מובלים לעזה בחיים. "רק אז אני נזכר שגם אביגיל איתם. ניסיתי ליצור קשר עם רועי, שכמובן לא ענה, ואז עם אחיו. אמרתי לו שהיא כנראה חטופה איתם".

אחרי שעבר ניתוח להוצאת רסיס מרגלו, שוחרר אביחי מבית החולים. הוא חש אבוד, כל ידיעה על גופות שנמצאו ליד הגדר טלטלה אותו מחדש. אבל הוא נאחז בתקווה, בעובדה שהם נחטפו בחיים. "בליל השבת שאחרי הטבח התקשרו אליי מהמדינה ואמרו לי: 'אחת המשימות שלנו היא להחזיר את החטופים'. שאלתי: 'זו לא ה־משימה?' ניתקתי, הוצאתי טושים וכתבתי על נייר: 'המשפחה שלי בעזה'. הערתי את אחי שהגיע מקנדה, והודעתי לו שהולכים לקריה. כמובן, התיישבתי בשער שהתברר שאף בכיר לא עובר בו", הוא מחייך.

בלי שתכנן הפך אביחי למוקד עלייה לרגל. בלילה הראשון ניגש אליו צמד שוטרים ושאל במה העניין, אבל מששמעו את סיפורו, חיבקו אותו ואישרו לו להישאר. ביום שבו נפגשנו – היום שבו נחת בישראל נשיא ארה"ב ג'ו ביידן – התנוססו על הקיר מאחוריו תמונות ראשונות של חטופים במסגרת אדומה, תמונות שהפכו בהמשך למזוהות עם מטה משפחות החטופים. כששאלתי אז את אביחי מי תלה את השלטים, אמר שהוא לא יודע, הם צצו בלילה האחרון. בשעה ששוחחנו, כשכיסאות פלסטיק רבים כבר הצטברו במקום ועוברים ושבים התיישבו לצידו מתוך סולידריות, הגיעו בבת אחת קבוצות שנעמדו עם שלטי חטופים משני צידי הכביש. "קראו לנו בקבוצה, אז מיד התייצבנו", אמרה לי אחת מהן והראתה לי על צג הטלפון שלה את המילים "קבוצת כוח קפלן".

כיסא הפלסטיק שלך היה מעין אבן פינה לכיכר החטופים, אני אומרת לו, אבל אתה עצמך נשארת בלתי מזוהה עם המטה. "מהרגע הראשון הייתה לי הדרך שלי, והרגשתי שאסור לי לסטות ממנה", הוא אומר. "ישבתי בקריה, ניסיתי להופיע בתקשורת ולהשפיע על פוליטיקאים. במשך 51 ימים הייתי בתופת, שקוע בעצמי ולא יודע מה קורה סביבי. פחדתי אפילו לפרסם את התמונות של המשפחה שלי, מחשש שידעו שאבא שלהם הוא מכיתת הכוננות של הקיבוץ. ברגע שהתחיל הסיפור עם כיכר החטופים, הרגשתי שזה לא הולך בכיוון שמתאים לי. בימים הראשונים הגעתי לבניין משרדים הכי מפואר שהייתי בו בחיים, דווקא של ארגונים שלא קשורים למטה. הכינו לי קפה ממכונת אספרסו. ואני, מה אני? פלאח שגם בין חקלאים הוא חאפר כזה. תל־אביב עושה לי סחרחורת. הציעו לי אספרסו, שאלתי אם יש קפה שחור. התחילו לחפש בארונות, מצאו משהו מלפני עשור. הייתי חייב לרדת משם, לא יכולתי להמשיך ככה. חזרתי לקריה".

בלילות ישן אצל ההורים, ובהמשך עם חבריו המפונים בקיבוץ שפיים. בימים התאמץ להגיע להלוויותיהם של חבריו הרבים מהקיבוץ. דרך חברה השיג מספרי טלפון של פוליטיקאים שונים ואנשי צבא בכירים, ביקש מהם שיחזירו לו את המשפחה. "רובם ענו לי, חלק דאגו לספר לי איזה גיבורים הם. אבל אני לא שוכח את אלה שלא ענו או שהבטיחו לחזור ועד היום לא שמעתי מהם. התקשרתי לעוזרי ח"כים, דוברים של אנשים שמבחינתי הם האחראים לאירוע. מבטיחים שיחזרו אליך, אבל מפסיקים לענות להודעות. הבנתי שלאף אחד שם לא אכפת ממני".

האופוריה והנחיתה

כשהחלו דיבורים על עסקה, הוא התחיל לראות את האור בקצה המנהרה, לדבריו. "נפגשתי עם כל מיני פוליטיקאים כדי לוודא שרובם לטובתי ולטובת שחרור החטופים. אבל כמובן גם אחרי ההצבעה בעד עסקה, החששות לא הרפו. מהמודיעין ידענו שהם בחיים, אבל הרי הכול עוד יכול לקרות, והלחימה נמשכה. אכן התברר בדיעבד שעופרי נפצעה מהפצצות שלנו. ואז התחילו הימים מורטי העצבים. בלילה הראשון של העסקה מודיעים לי שהם לא ברשימות השחרור, ואז עוד לילה כזה. אבל הייתי עטוף בחברים ומשפחה ועיתונאים, והייתה אופטימיות גדולה. כולם היו במסע הזה איתי, וזה החזיק אותי בעומס הרגשי הגדול".

הטלפון הנרגש הגיע בשתיים בלילה, לקראת היום השלישי של העסקה. מאחורי הקו הייתה נציגת הצבא שהייתה ממונה על הקשר עימו. קולה החגיגי כשאמרה את שמו הספיק לו, הוא הבין שהם ברשימות. "זה היה מסע מטורף שנגמר בניצחון. קיבלתי את המשפחה שלי ואת החיים שלי בחזרה. חברים ומשפחה החזיקו אותי חי, ובזכותם הצלחנו".

תחושת האופוריה נמשכה כמה ימים, ואחריהם הייתה נפילת רוח. "לצד השמחה של הגר והילדים, רק אז הם הבינו מה קרה לאנשים שהיו יושבים אצלנו כל יום במרפסת, סביב השולחן הגדול. פתאום החברים של הילדים שלי יתומים. אצלי זו כבר הייתה מציאות מתמשכת, חייתי את זה חודשיים. להם הכול היה חדש".

התקשורת הישראלית, לדבריו, הצליחה להתגבר, "ולמרות שחיפשו את הסיפור והסקופ, ידעו גם לקחת מרחק ולתת לנו קצת אוויר. אבל התקשורת הבינלאומית הרגה אותנו. הם התיישבו אצלנו בבית, בלי שום רגישות. לפני כן הסכמתי להתראיין אצל כולם, כי זה שירת אותי. רציתי שהגר והילדים יישארו במודעות. המשכתי להגיד 'כן' מההרגל גם כשהם חזרו, וזה היה יותר מדי. ראיתי שזה לא מיטיב עם המשפחה שלי. הגר ועופרי התחילו לצאת להפגנות לטובת אנשים שהיו איתן בשבי, כאלה שישבו איתן יחד כשמחבלים כיוונו אליהן נשק, שחוו איתן את הדבר הנורא הזה שאני אף פעם לא אבין. איך אפשר לחיות ככה?"

בתחילת הדרך אביחי אמר לי: "אני רק רוצה שיחזרו, ואז אני נעלם לאנונימיות שלי". בפועל הוא חש שהוא מוכרח להמשיך לסייע במאבקן של המשפחות האחרות. "אני קיבלתי קלוז'ר, סגירת מעגל, והרגשתי שאני חייב לעזור גם לאחרים. המשכתי בדרך שלי, בעיקר ראיונות בתקשורת, אבל הפסקתי כשהבנתי שזה גומר את המשפחה שלי. לקח לי כמה ימים להבין שהם צריכים אותי לשיקום שלהם. מה גם שהדרך שלי היא לא בהכרח הדרך של משפחות אחרות. כשהמשפחה שלי הייתה שם לא עניין אותי כלום, והייתה לי זכות לעשות מה שאני מוצא לנכון. אבל אחרי שהם שבו, אם הדרך שלי פוגעת בדרך שמשפחות אחרות מאמינות בה, אין לי זכות לפגוע בהן".

מאז שובם הם מרגישים עטופים באהבה מכל עבר. "פה מלצר מזהה ומביא קינוח חינם, שם מודיעים לנו שבעל המקום מכסה לנו את הארוחה. זה לא נעים, אבל כיף ששמחים איתך. בהתחלה אנשים שפכו עלינו תרומות, יצאו מגדרם. ראו אותי בקריה עם הכלב ושאלו אם אני צריך אוכל לכלב. אמרתי שיש מצב, ותוך רגע היו לי שקים של מזון כלבים".

אז, כששוחחנו בקריה, סיפר אביחי על החלומות הקטנים שלו: ללמד את עופרי גיטרה, לראות את יובל משחק כדורגל עם החברים שלו. לראות את אוריה, "הילד החמוד והמופרע הזה, שכל הזמן רץ ושובר דברים – אני מחכה כבר שישבור משהו, שיגיד לי 'לא רוצה'".

אז איך מנהלים בית וזוגיות ומפעילים סמכות הורית בנסיבות המורכבות האלה? שאלה טובה, הוא אומר. "קיבלנו ליווי מקצועי, ולקח זמן להבין שאף אחד לא כתב פרוטוקול למקרה כזה. למעשה הפרוטוקול נכתב עכשיו, על בסיס החוויה שלנו. כשהם עוד היו בעזה, אמרתי למצלמה: 'איך אני מתגעגע לאשתי, כשהיא חוזרת אני נותן לה הכול', ואז הייתי מוסיף, לא לשידור: 'בטח תוך שלושה ימים אחזור להיות כמו שאני רגיל'. אז אולי זה לקח יותר משלושה ימים, אבל אתה חוזר לכעוס כי משהו נפל לילד על הרצפה בחוסר זהירות, אתה מתווכח. קל מאוד לחזור לדברים הקטנים שעצבנו אותך וממשיכים לעצבן".

הבית בכפר־עזה יפה, אבל ריק

כל המשפחה עברה את האירוע של 7 באוקטובר, הוא אומר, אבל בדרכים שונות מאוד. "אני הכי פריבילג במשפחה. עד היום אני לא מבין איך הגר שרדה בתופת, לשמור על הילדים כשבכל רגע נתון יכולים לירות להם בראש או שיקרוס עליהם בניין. איך היא ויתרה על פרוסת לחם בשביל הילדים, איך היא התמודדה כשהם רבו ביניהם על הפרוסה הזו. זו לא מריבה על סושי, זו חתיכת פיתה, זה פירור של חטיף שנשר על הרצפה מהמחבלים. רק החוויה של החטיפה מהמיטה שלהם וחבורה של מחבלים מכניסה אותם לאוטו, מצבור חוויות שקשה לתאר איך אימא עוברת אותם עם שלושה ילדים שלה ובת של חברים קרובים.

"אצלנו הילדים לא מדברים על החוויות בצורה מסודרת אלא בשיחה אגבית. עופרי יכולה לומר פתאום 'יש פה ריח של מחבלים', ואני נשתל במקום. פעם ראיתי איתה סרט שהזכירו בו את הצליבה של ישו, וסיפרתי לה שפעם ככה היו מענישים אנשים. מתברר שכבר סיפרתי לה את זה בעבר, והיא ענתה: 'אתה יודע, כשחטפו אותנו חשבתי שזה מה שיעשו לנו'. אכלתי את עצמי. המחשבות שלהם יוצאות כרגע רק ככה, באנקדוטות".

במשך תקופת השבי, אביחי דמיין איך הגר חוזרת והוא משחזר באוזניה את כל קורות היום ההוא. בלילה הראשון בשניידר הוא התחיל לשפוך את חוויותיו, לפרט את מי מחבריהם איבדו. "אבל היא רק רצתה שזה יחלוף, שזה לא יהיה, כאילו זה לא קרה. לקח זמן עד שהיא התחילה לספר, כל פעם קצת. רק אחרי כמה חודשים היא התחילה לספר את מה שקרה בצורה קצת יותר מסודרת. יכול להיות שייקח שנים עד שהכול יצא. אצל הילדים זה בא בתיאורים ענייניים כמו פה ירד לי דם, שם הרביצו לי, פה לא היה מה לאכול, שם גררו אותי מהאוזן. רק דברים מוחשיים".

אביחי מעיד כי נותר איש שמאל כשהיה, עדיין מאמין בשלום למרות הכול. "הכי קל להסתכל הצידה ולהגיד תראה מה הוא עשה, הוא לא בסדר ואני בסדר גמור, אבל זו לא דרך חיים. מצד שני, להגיד רק כמה אני לא בסדר זה גם מזיק ומסוכן. צריך איזון, ולצערי אנחנו עוד לא באיזון. 7 באוקטובר הקצין מאוד את ההצדקה שלנו בעיני עצמנו, ואני חושב שזה מסוכן מאוד. אנחנו צריכים להצדיק את עצמנו דרך המעשים הטובים שלנו, לא דרך המעשים הרעים שלהם. למרות האנטישמיות סביבנו, אני מציע לא להיגרר לתפיסה שכולם נגדנו תמיד, גם אם זה קורה באחוזים גבוהים. העניין היהודי הוא להיות אור לגויים. אם שגינו, אנחנו צריכים לברר במה; ואם לא שגינו, אנחנו צריכים למצוא את הדרך להראות לכולם שהדרך שבה אנחנו פועלים נכונה.

"אחד הערכים החשובים ביהדות הוא פדיון שבויים. קדושת החיים היא הדבר הכי חשוב אצלנו. הימים הקדושים ביותר, אפילו יום הכיפורים, פיקוח נפש עוקף אותם, עוקף הכול. בעיניי אין בכלל שאלה שמוכרחים לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים ולהציל אותם".

לפי החישוב שלי, אני אומרת, בסוכות הקרוב עופרי אמורה לחגוג בת־מצווה. אביחי מחייך ואומר שהם דוחים קצת את החגיגות, משום שתכף מתחילות האזכרות לחברים שנרצחו, ובימים אלה מתקיימות גם הלוויות מחודשות לחברי הקיבוץ שנאלצו להיקבר הרחק ממנו בשל התופת בסביבת כפר־עזה בחודשים הראשונים. "חלקם חברים קרובים מאוד שלנו. זו סגירת מעגל חשובה לילדים, שלא היו כשהם נקברו בזמנו".

בקיבוץ הוא ביקר לראשונה שלושה שבועות אחרי הטבח. הגר והילדים עשו זאת חודשים ספורים אחרי שובם. "אנחנו נורא מתגעגעים לקיבוץ, אנחנו אנשים של הדרום. כל פעם שאני בכפר־עזה אני רוכב על אופניים באזור, בין החקלאים הרבים שאני מכיר מהעבודה שלי כאגרונום. אני מתגעגע ואני מרגיש שזה שלי ורוצה להיכנס לשדות. גרתי שם רק עשור, אבל חתיכת עשור. הגר עבדה כרכזת קהילה ביישוב מגן. היא תותחית־על, הצליחה בגדול. אז כולם רוצים לחזור, וצריך לזכור שהבית שלנו הוא בית מארח. יש לנו בחוץ שולחן ענק, ומדי יום התאספנו סביבו איזה עשרה אנשים, אבל עכשיו ארבעה מהקבועים חסרים, וגם לא מעט מהחברים המזדמנים שהיו מצטרפים מדי פעם. עומר חרמש היה יושב איתי כל ערב. הוא והילדים שלי היו משחקים יחד בנינטנדו בזמן שאני והגר היינו מכינים ארוחת ערב. עומר הוא הבן־אדם הכי טוב בעולם, ילד כזה, רצחו לנו ילד בן 46. עם רועי עידן הייתי יושב פעמיים ביום. עם סרגיי, שיהיה בריא, גם כל יום. הבית יפה אבל ריק מאנשים.

"מצד שני, אם אנחנו חוזרים ומחר יש צבע אדום, מה אז? ניכנס לממ"ד שחטפו אותם ממנו? ההשלכות של החזרה לא פשוטות. אבל מי יודע, למדתי בחיים שיש לך אפס יכולת לנבא מה יהיה. אז כרגע אנחנו עוד עסוקים בלאסוף כוחות, בלחזור לחיים".