"לא מזמן מישהו פה אמר לי שהוא רעב", מספר איתן מור. "חשבתי לעצמי בראש שרק אנשים בשואה ידעו מה זה רעב אמיתי, ואחריהם החטופים בעזה. הקושי הגדול הוא לקבל ארוחה קטנה שלא משביעה אותך, ועכשיו אתה צריך לחכות עוד 24 שעות. הצלחת הקטנה הזו היא השיא של היום שלך, והוא נמשך חמש דקות גג. אתה אומר לעצמך 'תחשוב על המשפחה' אבל המוח שלך חושב רק על אוכל. אתה מנסה לחשוב על סבתא, אבל איכשהו המחשבות נודדות לקציצות שהיא מכינה. איזה טעם יש להן.
"ולמרות כל זאת, הקפדנו מדי ערב לומר תודה. תודה על מה שהיה באותו יום. תודה שהפיתה שקיבלנו הייתה בלי חול. תודה על הפינג'אן שנתנו לנו. למרות שחרא ואני רעב, למרות שירדתי 15 קילו, אומרים כל יום תודה על מה שיש. כי חושבים על המשפחות השכולות ועל הפצועים. תודה שאנחנו שלמים בגופנו, אולי לא במשקלנו, אבל עדיין בחיים".
איתן מור זורם עם המצלמה. נעתר לבקשות להצטלם ליד החלון, ועל הספה, וגם בחדר. פיסות כחולות של ים נשקפות מסלון הדירה התל־אביבית שבה עבר להתגורר שבועות ספורים אחרי ששב ארצה מהשבי בעזה. רוח קרירה ממלאת את הריאות באוויר צלול, רגע לפני שיגיע הגשם.
איתן מור | צילום: נעמה שטרן
כשהשתחרר מבית החולים, יצא מור תחילה אל בית ההורים בקריית־ארבע. הנסיעה הארוכה נעצרה שוב ושוב נוכח מפגני תמיכה צוהלים, מול אזרחים נרגשים שנופפו בדגלים כחולים לבנים. בהמשך, אחרי כשבועיים, פסע פסיעה ראשונה בחזרה אל חיי השגרה, אל העצמאות, ועבר לגור בתל־אביב. שם, וגם כאן, נזי הכלבה מתקשה להתרחק ממנו, נדחקת לעוד ליטוף, אחרי שבמשך שנתיים, בכל התקופה שבה לא היה כאן, חבר טוב שמר עליה עבורו.
צביקה האב, שקפץ לביקור, משתף איך הרגיש בשבת האחרונה כשאיתן, הבכור משמונת ילדיו, היה בבית. "אני מברך את הילדים לפני הקידוש, ופתאום אומר 'וואו'. שנתיים אני מברך את כולם ורק מסתכל על התמונה של איתן, ועכשיו הוא פה. הוא כאן. זה עדיין מעביר בי צמרמורת".
עוד כתבות בנושא
בחודש שעבר, הצטרף איתן לקבוצת שורדי שבי שהוזמנו על ידי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לביקור בבית הלבן. תמונה שלו עומד מחוץ למשכן הנשיא בוושינגטון, מעשן סיגר, חרכה את הרשתות כתמונת ניצחון. "יש לי חבר שגר בארצות הברית. הוא התלהב מאוד שהגענו לשם, וקנה לי סיגר יוקרתי מתנה. אמרתי שאשמור את הסיגר לרגע מתאים", משחזר עכשיו מור את אחורי הקלעים של הצילום. "כשסיימנו בבית הלבן, הייתה אווירה כזו מתאימה, 'פנסית', החליפה ישבה עליי טוב, אז אמרתי לעצמי 'קצת דאווין, מה קרה', הוא מחייך.
ביום שמחת תורה, לפני שנתיים, היה בן 23. הוא התגורר אז בירושלים עם שותף, עבד בבית קפה שכונתי, ועם כמה חברים מקריית־ארבע השלים הכנסה מדי פעם בעבודות אבטחה. כך הגיע, כמאבטח לא חמוש, גם למסיבת הנובה.
עוד כשהיה בעזה ידעו הוריו לספר שהוא וחברו, אליקים ליבמן ז"ל, ניסו במהלך שעות הבוקר, לאחר שהמחבלים הגיעו, לסייע ככל האפשר למבלים הנרדפים להימלט על נפשם. על פי עדותו של חברם, במסגרת אחת הפעולות האחרונות שעוד הספיקו לעשות, הסתירו בשטח גופה של אישה צעירה שנרצחה, כדי שהיא לא תחולל או תיחטף. בשלב מסוים, כשהתקרבו אליהם כמה מחבלים חמושים, התפזר הצוות, וכל אחד ברח לכיוון אחר. לשם הגיע קצה החוט שבו נאחזה המשפחה עד לא מכבר, עד שאיתן הגיע והשלים את הסיפור.
עכשיו, בפעם הראשונה, בריאיון למקור ראשון, מגולל איתן מור את הסיפור המלא. "היינו על טרקטורון יחד עם אלקנא פדרמן, קב"ט הנובה. רצינו להגיד לכולם לברוח. המחבלים השתלטו על כל הצירים הראשיים, אבל מימין לרחבה הייתה דרך עפר שדרכה עוד אפשר היה להימלט. אלקנא, אני ואליקיר" - כך, במלעיל, הוא מכנה את חבר הילדות האהוב שלו אליקים ליבמן - "אמרנו לאנשים להסתלק מהמקום כמה שיותר מהר. ואז אלקנא רצה לפנות פצועים, והוריד אותנו מהטרקטורון כדי שיהיה לו מקום. הוא נסע אל תוך התופת וקיבל כדור. אנחנו נשארנו ליד החמ"ל של המשטרה לטפל במי שנפגע. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אליקיר. זוכר שהוא אמר 'איך אין לי אקדח', ואז התחיל ירי לכיווננו, וכל אחד רץ לצד אחר. רצתי עם משהו כמו שלושים איש. בדרך כבר ראינו הרבה גופות. הגענו לאיזה קפל קרקע, התחבאנו, ומשם התקשרתי לדוד שלי וביקשתי שיזעיק את הצבא. עברו מעלינו מסוקים, ניסינו לנופף להם, אבל הם המשיכו.
"ראינו הרבה עזתים מגיעים בקבוצות, עם סכינים. 'בלתי מעורבים' שהחליטו להתערב", הוא מעיר בציניות. "התחבאנו שם. היו אנשים שרצו לחזור לכיוון המסיבה, אמרתי להם שלא יעשו את זה. ראינו משם שריפות, שמענו ירי. אמרתי לרום ברסלבסקי, שנחטף גם הוא, שראיתי גופות של בנות שאני רוצה לפנות. חלק כבר היו חצי לבושות ואני לא יודע מה עוד יעשו איתן. הלכנו שנינו והתחלנו לסחוב את שירה איילון ז"ל. ביקשתי מעוד שניים שיבואו לעזור ושמנו אותה באיזו גומחה. ואז באנו לקחת מישהי נוספת, שעברה אלימות קשה, אבל לא הספקנו.
צילום: נעמה שטרן
"שלחתי הודעה לאליקיר 'איפה אתה'. הוא ענה שהוא באוהל עם הפצועים. זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו". אליקים ליבמן נרצח ב"אמבולנס המוות", שמחבלי חמאס ירו עליו רקטות אר־פי־ג'י.
"אמרתי לרום שאני הולך לחפש אותו. חזרתי חזרה לשטח המסיבה והוא בא איתי. אמרתי לו שאם אנחנו רואים מחבלים, אנחנו רצים הכי מהר שאפשר. בדרך אנחנו רואים אנשים גוססים ונופלים, ואי אפשר לעזור להם. אי אפשר לעשות כלום", משחזר איתן, והכאב נשמע בקולו גם עכשיו.
"פתאום מגיעים לכיווננו שלושה מחבלים עם וסטים, צועקים לנו בערבית לעצור. הם היו במרחק של 30 מטר. התחלנו לרוץ, והאמת שאין לי מושג איך נשארתי בחיים. הם ירו עלינו, והכדורים שרקו לי ליד הראש. ראינו טרקטורונים של אבטחה, ורום שאל אם נתניע. אמרתי לו שלא נספיק, שעדיף להמשיך לרוץ. הצלחנו להימלט מהם, אבל אחר כך תפסו אותנו 'בלתי מעורבים'", הוא חוזר על המונח שלמד לאחר ששב.
"את רום תפסו חמישה אנשים והורידו אותו לרצפה, אותי תפסו שניים. אחד עזב והמשיך לרום, את השני הצלחתי לדחוף. נתתי לו בוקס והמשכתי לרוץ. היה באדמה שקע קטן עם שיחים, קפצתי לשם. אבל אז תפסו אותי שמונה בלתי מעורבים, חלק מהם ילדים, אולי בכיתה ג', בגובה כזה", הוא מראה עם היד. "היו להם סכינים, מסורים, פטישים. וכולם יחד מפוצצים אותי מכות, עם כל מה שיש להם. הצמידו אליי סכין, הייתי בטוח שאני הולך למות עכשיו. ואז הגדול מביניהם אומר לי באנגלית 'או שתמות עכשיו או שתבוא איתנו לעזה'. אמרתי 'לעזה'.
הציל חיים מתוך ערך. אליקים ז"ל. | צילום: באדיבות המשפחה
"הם הורידו ממני את החולצה, לקחו לי את השרשרת שעלתה כמה עשרות שקלים, לקחו גם את הטלפון. ואז הם ראו רכב של חמאסניקים ואמרו לו 'קח אותו'". שם, ברכב צולמה התמונה שפורסמה במאי האחרון עם חיסולו של ערפאת דיב, המחבל שנהג.
"לידו ישב עוד אחד, ושניים מאחורה לידי הורידו את הראשים כשהוא צילם. והם צוהלים 'אללה הוא אכבר'", הוא אומר במבטא ערבי, "עושים איתי סלפי. אז עשיתי ככה", הוא מדגים את תנועת הלייק עם הבוהן המורמת, כמו בתמונה. "פירקו אותי מכות, אבל הייתי עוד באדרנלין מכל השעות שלפני, אז לא הרגשתי את הכאבים. אנשים כתבו בפייסבוק בתגובות לתמונה הזאת שזה לא הגיוני. איך הוא כזה רגוע. אולי זו בכלל חטיפה מבוימת. אבל האמת היא, שממש ברגעים האלה הכנסתי לעצמי לראש שזה המצב עכשיו ואני ככל הנראה הולך למות, או שיחתכו לי את הידיים, או שאני לא יודע מה חמאס יעשו לי שם. הכנתי את עצמי לגרוע מכול. אז לקחתי כמה נשימות עמוקות כדי להירגע, ופשוט חיכיתי לראות כמה חרא אני הולך לאכול. וכשצילמו, עשיתי לייק. מיד אחרי זה הם צעקו עליי 'אוסקוט' והורידו לי את היד למטה. הבנתי שאני הולך לעזה, מי יודע לכמה שנים, מי יודע אם אחזור בחיים".
מהכניסה לעזה הוא זוכר בעיקר עזתים מפנים בחדווה מחסומים לכבוד רכב חמאס הנכנס. "הייתה לי מחשבה שאו ש'מחנבלים' אותי, בנוהל חניבעל, או שאולי יהיה איזה מבצע הצלה. אבל לא היה. מה יש לומר, הם עשו לנו בית ספר. בשנייה עברתי מלהיות בעבודה, מאבטח, ללהיות בתוך עזה.
"ואנחנו נוסעים ומצפינים לכיוון בית־חאנון. ואלו שאיתי באוטו בהיי. מבסוטים. הם הביאו אותי לאיזה משרד שם. אחד החוטפים עישן סיגריה. אני פעם עישנתי קצת, אבל שנתיים לפני עזה הפסקתי. באותו רגע הייתי לחוץ, וחשבתי לעצמי 'איתן, עוד רגע אתה ממילא מת, אז קח סיגריה. מה קרה'. ביקשתי. הוא נתן לי. פתאום הגיעה אימא שלו, התחילה לצעוק עליי באנגלית 'אתם לקחתם את האדמה שלנו, כל היהודים לקחו לנו את האדמה. גירשתם אותנו מהמקומות שלנו'. הבנות בעזה יודעות יותר אנגלית מהבנים", הוא מספק תובנה נוספת מההיכרות שרכש עם האוכלוסייה המקומית. "אני אומר לה 'שומעת, אני לא לקחתי לאף אחד אדמה. מה את רוצה ממני?' ואחרי כל הזוועות שראיתי באותו יום, כל מה שהחארות האלה עשו, ואחרי שהיא צועקת עליי, פתאום היא אומרת: 'רוצה קפה?' לא הבנתי, אבל לקחתי.
"הלבישו אותי כמו עזתי, שמו עליי כובע. אחרי שעה בערך הגיע ג'יפ אפור, ולקחו אותי למקום ליד בית החולים האינדונזי. שם אני מחכה, לחוץ של החיים. נכנסו שני חמאסניקים לרכב, אחד מהם מקלל אותי ואני לא מבין מה הוא רוצה. ואני מתייבש ברכב, וחם. לא הבנתי אז ערבית. בקטנה, אולי עשרים מילים. אני זוכר שראיתי שם כמה ניירות ברכב. שאלתי אותו באנגלית אם אני יכול לקחת. הוא הסתכל עליי מוזר ואמר שכן. עשיתי כזו צפרדע מקיפולי נייר. זה הרגיע אותי קצת להתעסק עם משהו בידיים. כל המחשבות היו שכל החברים שלי בטח מתו. חשבתי אז שאני החטוף היחיד.
"אחרי יותר משעה ברכב, הגיע עז א־דין אל־חדאד", כיום ראש הזרוע הצבאית של חמאס. "הוא היה חבוש כובע, התחיל לדבר איתי בעברית. אמר 'אל תדאג, עוד שבועיים אתה יוצא מפה'. לקח ממני פרטים, את השם שלי, השם של אבא, תעודת זהות, מספר טלפון שלי, של אבא".
היה לך מושג מי הוא?
"לא. ככל שישבתי בעזה, הבנתי. בהמשך, בשנתיים שאחרי, ישבתי איתו עוד כמה פעמים".
הוא באמת האמין שבתוך שבועיים תצא?
"אני חושב שכן. חשבו שהמדינה תתקפל בגלל כל החטופים. אחר כך לקחו אותי למחסן נטוש, קשרו אותי עם ידיים מאחור. הייתי שם שבוע בערך. הם פחדו ממש".
ממה הם פחדו?
"מסתכלים עלינו שם כמו קופים. הם לא רגילים לראות יהודי, או בכלל מישהו מחוץ לעזה. היו שלושה ימים קשים עם ידיים מאחורי הגב. לא הצלחתי לישון, לא הצלחתי לשכב, כלום. אחרי שלושה ימים היה אחד עם קצת יותר חמלה. אמרתי לו שאני לא יכול ככה, והוא עשה חור בקיר, וקשר אותי לשם עם יד אחת. ככה הייתי יכול לשכב כמו שצריך.
איתן ואביו צביקה | צילום: נעמה שטרן
"באחד הימים הגיע אחד יותר קשוח, שגם גנב לי את הנעליים. 'נייק אייר' יקרות שהיו לי. הוא גם חִשמל אותי. קילל וזלזל. אבל הכי הטריף אותי שהוא לקח לי את הנעליים. הביאו לי אחר כך איזה זוג שהיה גדול עליי בכמה מידות, הייתי נופל איתם".
כחודש אחרי תחילת המלחמה הורד איתן בפעם הראשונה למנהרה. "האמת ששמחתי, כי ההפצצות בתחילת המלחמה היו אינטנסיביות מאוד. באו על העיר עזה חמש חטיבות. לחץ צבאי מסיבי. זה מפחיד מאוד. 7 באוקטובר היה רק סיפתח לפחדים. למשל, כשאתה יושב בלילה והצבא מוריד סביבך בניינים, אתה רק מחכה למוות".
יש גם סוג של שמחה על כך שפוגעים בהם?
"לא. כי אני איתם, אני כמוהם עכשיו. גם החמאסניקים מתים מפחד, אבל הם פחות מפחדים מהמוות. מבחינתם, לשבת עם חטופים זו אחלה עבודה. הם מקבלים אוכל ומקום להיות בו".
איך אתה מעביר את הימים?
"משתגע, בוהה בקיר. כשהייתי עם זיו ברמן, היינו מדברים. חיברו אותנו ביום הארבעים בערך. נוצרה בינינו חברות טובה. אני נוסע אליו ואל גלי מדי פעם לבקר".
איתן החליט, באופן מודע, להתמקד בלימודי השפה הערבית. "לפני המלחמה נרשמתי לקורס, אבל אחרי שבועיים הפסקתי. ובעצם, מהרגע שהגעתי לעזה אמרתי לעצמי שאני חייב לנצל את הזמן פה וללמוד. חייתי את הערבית. שמעתי סביבי רק ערבית. במצטבר, יותר משנה במשך כל התקופה הייתי לבד. עברתי הרבה תחלופות ומקומות. אז ביקשתי ממישהו שם שיכתוב לי את האותיות, למדתי אותן והתחלתי לקרוא. הגעתי למצב שקראתי ספרים בערבית, יודע לכתוב, מדבר שוטף, כולל ביטויים שלהם".
וגם חושב בערבית?
"ברור".
דיברת איתם גם על נושאים דתיים? על האסלאם?
"כן, אבל לא הרבה. הם אוהבים להסביר כמה בתור מוסלמים הם מתנהגים יפה לאסירים, לעומת בן־גביר שמתנהג לא יפה לאסירים שלהם. ניסיתי פעם אחת להסביר להם שאצלנו בכלא יושבים רוצחים. אמרתי את זה פעם אחת והפסקתי, כי לא היה חכם לומר את זה לידם. חקרתי את הדת שלהם. זה מעניין, לראות מה מניע אותם. מה הם חושבים".
היית רוצה לעשות משהו עם הידע שרכשת, אולי בכוחות הביטחון?
"אני חושב שאני מתאים. אולי בעתיד. נראה".
כישורי הבישול שלך באו לידי ביטוי?
"לא היה יותר מדי מה. היו אנשים שברגע שסמכו עליי נתנו לי לבשל אורז. הייתי תמיד מנקה. או שהם היו אומרים לי לנקות, או שהתנדבתי כדי להעביר את הזמן. המטבח של המנהרה, את לא רוצה לדעת. הכול תולעים". "במנהרה", הוא ממשיך לתאר, "לא כל כך מתקלחים. לא זוכר שהתקלחתי הרבה. אם הייתי למעלה, אז כל שבועיים בערך".
מה הכי מציק? הרעב? ההיגיינה?
"הבלתי נודע. הידיעה שאני יכול למות כל רגע. חוסר האונים. תראי, אפשר לנסות להסביר איך זה להיות שם, אבל צריך לחוות כדי להבין באמת. להיות שם זו בעצם השלמה עם המוות. ניסיתי להשוות את עצמי לפעמים לחייל שהולך להילחם. גיבורים כל החיילים שלנו. אבל זה לא אותו דבר. לחייל יש אפשרות להגן על עצמו. זיוי ואני דיברנו על זה, שאנחנו פשוט יושבים שם, לא יכולים לברוח, ואנחנו חסרי אונים".
היו מחשבות על בריחה?
"ברור שהיו, אבל זה לא משתלם. גם אם תיקח נשק, תירה במישהו ותצא – כל השכונה תהיה עליך. יהרגו אותך בכפכפים".
צילום: נעמה שטרן
מאיזה שלב מתחילים להיות רעבים?
"אחרי חודש בערך התחיל רעב בעיר עזה, במיוחד במנהרות. הוא נהיה קשה מאוד. אז יש ימים עם שתייה חמה בבוקר ואז צלחת אורז לחמישה אנשים. יש גם ימים בלי שתייה חמה בבוקר. היו ימים שהביאו לנו צלוחית בגודל של תחתית גביע קידוש עם קצת פול ולימון, ובבוקר עוד איזו תאנה ושני תמרים. לפעמים מביאים פיתה דקה כמו נייר עם חול עליה. פותחים לי ולזיו קופסת שימורים של בשר אקסטרה יבש".
אלימות הייתה?
"פעם אחת, יחסית בהתחלה. לא נתנו לי לאכול כמו שצריך, וכשהלכתי לשירותים ראיתי פיתה עם זעתר, ודחפתי אותה מהר. הוא תפס אותי, ואז כן. הרביץ לי מכות מכות. אחר כך התנצל.
"למדתי לסתום את הפה. אליקיר תמיד היה אומר לי 'אל תהיה צודק, תהיה חכם'. אז סתמתי. גם כשקיללו, גם כשעשו דברים לא בסדר. אמרתי 'כן קפטן, כן קפטן'. זה מה שצריך לעשות. אפשר לריב איתם, אפשר להתווכח, אבל צריך לעשות את זה בחוכמה. אם תבוא להם פחות בטוב יביאו לך פחות אוכל ויתייחסו לא יפה. אז למה זה טוב?"
קצת פחות מחודשיים אחרי שחזר, הוא מתקלף לאט ממעטה ההגנה שהוא עטה על עצמו שם בקפדנות כדי לצמצם את הפגיעה בו. ידיעת הערבית ששקד עליה, סייעה עוד להתכנסות המגוננת הזו. "למדתי את הגינונים שלהם. מה מברכים כשאדם מתעטש, מה אומרים למי שמגיש אוכל או כוס תה. ברגע שדיברתי ערבית די שוטף, עם מבטא, יודע את המילים העממיות, ראיתי שהם מתחברים יותר. זה עזר לי מאוד".
מה קורה עם המחשבות על השאלה מתי הכול ייגמר ואיך אצא מפה?
"בהתחלה הייתי יותר אופטימי. עם הזמן הבנתי שחמאס לא מוותרים, וגם הממשלה לא מוותרת. הבנתי שהדבר הכי טוב, שיכול להקל עליי, הוא פשוט להשלים עם זה שאני אמות בעזה. אמות או אחזור אחרי הרבה שנים. ההשלמה הזו עזרה לי לחיות את הרגע. זה, ולומר תודה בכל ערב על זה שנשארתי עוד יום בחיים. שכחתי כבר מהארץ. הייתי חושב לפעמים על ההורים, על המשפחה, על נזי הכלבה, על החברים, אבל זה היה כמו בחלום רחוק מאוד".
הצלחת איכשהו לעקוב אחרי לוח השנה?
"בתחילת המלחמה כן. אחר כך כבר חלאס. מה זה משנה? הייתה פעם אחת, שבה זיו ואני ישבנו בכלוב במנהרה, ממש כלוב מברזל, גודל כמו של חדר שירותים בבית, שאפשר לעמוד רק בהתכופפות. היינו שם עם רון קריבוי, אבל הוא השתחרר בגלל הדרכון הרוסי שלו. כמה ימים אחרי שהוא יצא, הגיעו אלינו עומרי מירן ומתן אנגרסט, ובאמת הייתה שמחה גדולה. לראות עוד אנשים שעוברים איתנו את הקושי ביחד. ופתאום עומרי אמר שחנוכה עכשיו. אז התחלנו לשיר שירים של חנוכה, החמאסניק התעצבן עלינו, אבל זה היה מגניב לשיר. עוד היינו אופטימיים אז שנצא, כי הנה רון יצא, ואז הנשים בטח יצאו תוך כמה ימים, ואנחנו אחרונים אבל בקרוב. חשבנו שתוך שבועיים אנחנו בחוץ".
"איך ידעתם שיש שם נשים?" שואל צביקה, האב, מהצד.
"באיזה לילה במנהרה, אמרו לנו להוריד את הראשים, והכניסו כמה חטופות. ראינו רק את הרגליים שלהן. הן עברו לידינו ושמו אותן באיזה חדר. אני חושב שאלו היו רומי, אמילי, ועוד כמה. בהמשך שמענו מהשובים שיש שם גם חטופות".
אחרי מבצע ארנון, הוא מתאר, התנאים הפכו נוקשים יותר. "החזירו אותנו למנהרה. אישית, הייתי באורות מזה, אחרי תקופה שבה הייתי לבד, לפגוש שוב אנשים. את זיו, את גלי אחיו שהיה שם, את מתן אנגרסט. בשלב מסוים אל־חדאד הגיע גם לשם. האמת שהוא איש חכם, אינטלקטואל. הוא למד את האויב, אותנו, כמו שצריך. דיבר איתנו בין היתר על איך הם תכננו את שבעה באוקטובר, הראה ידע רחב מאוד בכל מה שנוגע לצבא. אני מודה שהוא יודע יותר טוב ממני, ואני חושב שיותר מרוב חיילי צה"ל, על הצבא. הם אובססיביים כלפינו. יודעים המון. הלוואי שמערכת הביטחון שלנו תהיה מעתה ואילך אובססיבית כלפיהם כמו שהם כלפינו".
בסיפור שהתפרסם ימים ספורים אחרי שהשתחרר, תיאר כיצד המחבל הבכיר שלל את דברי הקינטור שהופנו אל אביו, בטענה שהוא אינו אוהב מספיק את בנו. "היו שובים שאמרו לי 'אבא שלך אוהב את נתניהו, הוא מעדיף להמשיך להילחם בנו'. אל־חדאד אמר פעם אחת שאבא שלי אוהב אותי, אבל שיש לו דרכים משלו".
כמה ידעת על המאבק של אבא, יו"ר פורום תקווה?
"כלום. ידעתי שהוא נלחם, ושהוא פחות מסכים עם ההפגנות שדרשו לשחרר בכל מצב".
עוד כתבות בנושא
איך ידעת?
"כי אני מכיר אותו. לא הראו אותו באל־ג'זירה, את אבא שלי. זה נגד האינטרסים שלהם. סבלנו שם מכל רגע, וכל יום שם היה קשה. מצד שני, צריך לחשוב על מי שנרצחו ועל כל החיילים שנלחמים למען ביטחון המדינה. אני מצדיע לאבא. מעריץ אותו. וואלה אבא שלי בחור חזק. אומר את האמת בפנים, בצורה מכובדת. חושב על המדינה לפני שהוא חושב על עצמו. ואני רוצה לומר לו תודה על זה שהוא היה חזק בשביל כל המשפחה ובשבילי. לפעמים אנשים מלכלכים עלינו 'אתם המתנחלים, גרים בקריית־ארבע', ואני רוצה לומר לך שהרבה חמאסניקים אמרו לי שזה לא משנה אם אתה מקריית־ארבע או מתל־אביב. לשנינו הם קוראים מתנחלים. מוסתאותנין. לא משנה אם יעמוד לפניהם עכשיו מישהו שהוא מכאן או משם, הם יירו בכולנו".
הם מבחינתם מדברים על הרצון שלהם בעוד שבעה באוקטובר?
"בוודאי. הם אומרים שהם יילחמו עד המוות, שהם יעשו עוד 7 באוקטובר, הם מחנכים את הילדים שלהם לזה".
אני שואלת אותו מתי נודע לו שאליקים איננו. "שמתי לי בראש שהוא בטח נרצח ב־7 באוקטובר, אבל לא ידעתי. כתשעה חודשים מפרוץ המלחמה, הייתי במקום ששידרו חדשות. הראו באל־ג'זירה קטע על שורדי הנובה שבאים לאתר, ופתאום אני רואה פוסטר של אליקיר וכתוב 'גיבור ישראל שנרצח בעת שעזר לפצועים ופצועות'. זה היה קשה, לראות את זה משם, להבין".
עם אלוקים היית מדבר?
"כן. מדבר לאוויר, בתקווה שאלוקים שומע. אומר לו 'וואלה, תעשה שאצא מפה. הלוואי שההורים שלי חיים את החיים. הלוואי שטוב למשפחה'. הייתי אומר כל יום 'הלוואי שלחטופים שפה יהיה יותר קל, שייפלו על אנשים סבבה'".
הרשית לעצמך לחשוב על הבית, לדמיין איך יהיה כשתחזור?
"ניסיתי לחשוב. אבל זה היה כל כך רחוק, וכבר התחלתי לשכוח פרצופים. אז התמקדתי ברגע. לפעמים הייתי חולם בלילה על המשפחה, על החברים, על הקפה בירושלים, על תל־אביב ואז פתאום הייתי מתעורר ואומר לעצמי 'אני בעזה, איזה באסה'. זה הכי באסה, שיש חלום טוב על הבית, ואז אתה מתעורר לעוד יום בעזה".
הוא מתאר איך ערב קודם לשיחה שלנו, ישב בדיזנגוף כשנשמעו רעמים. "קיבלתי חלחלה בגוף. כמו קול של טיל. אבל זה טבעי. בסך הכול אני חושב שאני בסדר, לאט לאט".
בינתיים הוא עוד בשיקום בבילינסון. "פסיכולוגי, רפואי, חוץ מזה אני קופץ להורים, יושב עם המשפחה, עם החברים, עם הכלבה. נהנה מאוכל טוב. מהזמן החופשי. היה לי חלום לפתוח בית קפה. משהו נחמד. בינתיים אני חושב לעשות אירועי קפה קטנים. צעד צעד".
לפני סיום, יש עוד משהו שבא לך לספר?
"תדעי, פה למטה יש אחלה בית קפה. חביתה ככה עשויה מדיום, קצת צ'דר, סלמון. מומלץ", הוא מחייך. "אבל באמת, אין כמו לדעת שיש אוכל מתי שאתה רק רוצה. צריך לומר על זה הרבה תודה".
איתן וצביקה מור יהיו אורחי הכבוד בוועידת החינוך הלאומית של מקור ראשון מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, ויקבלו על הבמה את אות יקירי יב״ע.
הוועידה תתקיים ביום חמישי, ה׳ בטבת התשפ״ו (25.12.25) בבנייני האומה בירושלים.