דרור קפלון אהב ללכת על חבל שהיה מתוח בין שני עצים בגינתו המוריקה בקיבוץ בארי. "ברגע שהוא נכנס לזה, הוא לקח את זה הכי רחוק שאפשר", משחזרת מורן קפלון, צעירת בנותיו. "כשבאתי לבקר בקיבוץ, ניסיתי גם אני ללכת על החבל, אבל זה לא היה פשוט. אבי, שרק פרש לגמלאות, לא הסתפק בחבל: הוא עשה גם תרגילי מתח, הרים משקולות והקפיד על תזונה בריאה. ערב 7 באוקטובר הוא היה במצב הבריאותי הטוב ביותר שלו".
דרור, "דרורי" בפי אוהביו, היה נשוי למרסל פרייליך־קפלון. זה היה פרק ב' של שניהם. למען מרסל התוססת הוא עזב את קיבוץ רוחמה, שאביו נמנה עם מייסדיו, ועבר להתגורר בקיבוץ שלה, בארי. ב־7 באוקטובר 2023 פרצו מחבלי חמאס לביתם, ירו לתוך הממ"ד וניסו לשרוף אותו על יושביו. משלא הצליחו, הם שלפו משם את דרור ומרסל והובילו אותם יחד עם שכניהם, בצעדת מוות שתועדה והופצה ברשתות. לאחר עשרה ימים התברר כי מרסל נרצחה, ודרור הוכרז באותו שלב כנעדר. מכיוון שהטלפון שלו אוכן בעזה, ההערכה הייתה שנחטף.
חודש בדיוק לפני הטבח, ב־7 בספטמבר 2023, נישאה מורן קפלון לגיא לנמן, אמן קומיקס. שבועות ספורים לאחר מתקפת הפתע קיבל גיא הצעה להשתתף באנתולוגיית קומיקס שתוקדש לסיפורי 7 באוקטובר. "מיד הבנתי שיש רק סיפור אחד שאני יכול לאייר: הסיפור המשפחתי", אומר גיא. "התחלתי לאייר אותו כשעדיין לא ידענו מה עלה בגורלו של דרור". רק בראשית דצמבר 2023 קיבלה המשפחה הודעה רשמית על מציאת שרידים שמעידים כי דרור נרצח כבר ביום חטיפתו. המסקנה הזאת התאפשרה הודות לעבודה מאומצת של ארכיאולוגים מרשות העתיקות – אך במידה מסוימת גם בעקבות חקירה עצמאית שניהל גיא, בניסיון לגלות מה קרה לחמיו.
"לא רציתי להוסיף אכזריות במקום שהיא לא הייתה, ולא רציתי להקל מהאכזריות כשהיא כן הייתה". קיבוץ בארי | צילום: אריק סולטן
12 מאיירים ישראלים שותפים ביצירת אנתולוגיית הקומיקס "בלב 7 באוקטובר". הספר ראה אור בצרפתית לפני כשנה בהוצאת דלקור, התפרסם אחר כך גם בספרדית, וכעת מגיעה הגרסה העברית בהוצאת הספרים "פרדס". במוזיאון החדש לקריקטורה ולקומיקס שמוקם בחולון יוקדש חדר שלם לעמודים מהאנתולוגיה, שמספרת על גיבורי 7 באוקטובר: רחל אדרי מאופקים, נהג ההסעות יוסף אלזיאדנה מרהט, ענר שפירא ז"ל, הפרמדיקית עמית מן ז"ל, הילדים מיכאל ועמליה עידן, צוות קלמנזון, האלופים במיל' יאיר גולן ונעם תיבון ועוד.
הקומיקס של גיא, שנקרא "זוג משמיים" (ובגרסה הצרפתית "איחוד שמימי"), משחזר פאנל אחר פאנל את שעברו מרסל, דרור ושכניהם ביום הנורא ההוא. כדי להגיע לרמת דיוק מרבית, גיא צפה שוב ושוב בסרטוני חמאס שלוקטו מהרשתות, וגם בחומרים שהגיעו לידיו בלבד. בתמונה שמעבירה לנו המשפחה, ולא פורסמה עד כה בתקשורת, נראה דרור קפלון מובל בגופייה כשלצידו שני מחבלים. גיא מספר שלצורך השחזור הוא לא הסתפק בהתבוננות פאסיבית בחומרים, אלא גם תיעד את עצמו הולך כמו בני הזוג מתוך הממ"ד עד לסוף הבלתי נמנע. בסרטון שצילם הוא מראה את חלון הממ"ד המפויח: "ניסו לשרוף את הבית", הוא מתאר. "אנחנו יוצאים, חור קליע, ירייה לתוך הממ"ד, נתזים. ביזה בכל מקום, ממשיכים לתוך הסלון שהפך להיות קרב בין המחבלים לבין גדוד של צנחנים. (...) בשביל הזה ממש הם מובלים על ידי חמאס, כפותים. אפשר לראות את ממדי ההרס של הבתים השרופים והמפויחים", אומר גיא ומפנה את המצלמה ישירות אל החורבן.
"כשגיא עבד על הקומיקס הוא ניסה לערב אותי כמה שפחות, כדי לא לטלטל אותי יותר מדי", נזכרת מורן. "הוא נכנס לפרויקט הזה מתוך מחשבה שזה יעזור להחזיר את החטופים, וביניהם גם את אבי. אני טסתי לרומא באותם ימים, להיפגש עם האפיפיור ועם נציגים של ממשלת איטליה, ולנסות להשפיע על הקהילייה הבינלאומית. ואז למרבה הצער גילינו שאבי נרצח".
כשמתבוננים באיורים הצבעוניים והמדויקים של גיא, התחושה היא כמו בצפייה חוזרת בסרטונים הקשים. הוא בחר להראות הכול בצבע, לא להסתתר מאחורי פסיכדליות או איור נוגה בשחור־לבן. אחד האיורים מראה את מרסל ודרור עומדים על הדשא בחגיגות 77 לקיבוץ, שהתקיימו ב־6 באוקטובר, ומרימים כוס יין עם השכנות שלהם, יונה כהן, כנרת גת ומזי בכר; ואז פאנל קומיקס שבו נראים אותם אנשים באותו סדר, רק שהפעם הם לא מחויכים, אלא מובלים כפותים בשבילי הקיבוץ. גיא אף ביקש שיתרגמו לו כל מה שהמחבלים אומרים בסרטונים, ושילב באיור את דבריהם: "הקבוצה הזאת מוכנה", "אין יותר יהודים ברחוב הזה".
הדיוק בפרטים מאפשר לקומיקס להוביל אותנו כמדריך בשבילי הקיבוץ, כשאנו משווים את האיורים למה שנגלה לעינינו. שפת הכביש היא אותה שפת כביש, וכך גם העיקול בסופו, והבולדרים הנושקים לגדר הקיבוץ. הכול שם. רק כתמי הדם כבר נמחו. "המציאות גרועה מספיק, כך שלא היה צורך להוסיף על הדף שום דבר תיאטרלי", אומר גיא. "נשארתי נאמן למה שמופיע בסרטונים של חמאס, כולל פרצופי המחבלים, הבגדים של כולם, הסדר שבו החטופים הובלו. לא רציתי להוסיף אכזריות במקום שהיא לא הייתה, ולא רציתי להקל מהאכזריות כשהיא כן הייתה.
"הדיוק הזה חשוב להנצחה, ולא פחות חשוב - כדי להסביר לאנשים בחו"ל שאומרים לי שמדובר ב'מאבק בין שני צדדים'. זה לא מאבק בין צדדים, יש כאן פנסיונרים שיצאו בכותנות לילה, הוליכו אותם בצעדת מוות כשידיהם כפותות באזיקונים מאחורי הגב, צילמו אותם בדרך, ובסוף פשוט העמידו אותם בשורה וטבחו בהם, כמו שעשו לנו באירופה לפני הרבה שנים. החמאסניקים לא ראו אותנו כילדים, נשים וזקנים, לא כבני אדם בכלל, אלא כסוג של מטבע שאפשר ליצור באמצעותו טרור. הקמנו את המדינה כדי שמקרים כאלו לא יחזרו לעולם, זו הייתה המטרה של מדינת היהודים, אבל זה לא מה שהתרחש שם באותו יום".
שעון המוות לא זז
גילוי נאות: גם אני הייתי בצוות ששקד על יצירת ספר הקומיקס. לבקשתו של אורי פינק, שיזם את האנתולוגיה יחד עם המו"לית דורית דליות, כתבתי תקצירים מתוך גיליון של מוסף זה שהוקדש לסיפורי גבורה. לאחר שכל אחד מהקומיקסאים בחר סיפור, ליוויתי אותם בתחקיר, ביצירת הקשר עם הגיבורים או עם בני משפחותיהם, ובלבטים בתהליך היצירה. שלא כמו כל המאיירים האחרים, גיא לנמן כמובן לא נזקק למסע להכרת גיבורי סיפורו.
מרסל, דוקטור לכימיה במכון ויצמן ומורה מהוללת לכימיה, נולדה במרוקו וכילדה עלתה עם משפחתה ארצה, למעברה. היא הייתה אם לשלושה - הבת מור והבנים עמית וזיו. דרור, בן לניצולת שואה, גדל בקיבוץ רוחמה. גם הוא היה אב לשלושה - הבנות מעיין ומורן והבן נועם. במקצועו היה כלכלן, שימש מנכ"ל מפעל "המברשת רוחמה" של הקיבוץ, ולאחר מכן קיבל תפקיד מנהל קהילות בקיבוצים. אילו נשאר בחיים, אומרים במשפחה, הוא היה בוודאי דמות מפתח בשיקומם של קיבוצי העוטף.
דרור ומרסל הכירו בשידוך בראשית שנות האלפיים, לאחר ששניהם התגרשו. הם נפגשו לקפה בצומת יד־מרדכי וגילו שיש להם הרבה מן המשותף. "כשאני הולכת פה אני נזכרת בהם וחושבת על מה שהחמיצו", אומרת מורן בצער. "הם עשו הכול יחד, בהפריה הדדית, למדו תזונה ומיינדפולנס, וציפו לעוד הרבה שנים טובות של חוויות".
גיא: "דרור נהג לומר שהוא יחיה עד 120. בבארי יש חיי קהילה תוססים, והם אהבו את המקום. מרסל אמרה שהחיים בבארי זה תשעים אחוז גן עדן, ועשרה אחוז גיהנום".
"כל הזמן חשבתי על כך שזה עלול להיות כמו הסיפור של רון ארד". דרור קפלון עם המחבלים בסרטון חמאס | צילום: מתוך סרטון חמאס
הבקרים של דרור ומרסל נפתחו בהתעמלות משותפת והכנת שייק בריאות. הקומיקס משחזר גם את השגרה הנעימה הזאת שלהם, כולל אזהרה של מרסל לדרור לא לאכול יותר מדי אגוזים כי הם עתירי שומן. גיא ומורן נזכרים שכאשר בני המשפחה נכנסו לבית המחולל לאחר שבעה באוקטובר, הם מצאו בו את הספר "איך לא למות".
אנחנו מגיעים לבית בשכונת הזיתים בבארי. רואים מצד אחד עבודות שיפוץ של כבישים ודרכים, ומצד שני בתים שעדיין עומדים בחורבנם, מוקפים צמחייה שגדלה פרא. הבית של דרור ומרסל חף כעת מרהיטים. הגינה האחורית, שבדשא הירוק שלה שיחקו תשעת הנכדים, צחיחה ונבולה. זרדים חורקים תחת הרגליים. מורן וגיא מספרים כי לא ביקרו כאן במשך כשנה. "לעמוד פה זה דבר מטלטל, מציף רגשות, לא קל", אומרת מורן. "זה כמו להפנות זרקור אל חור חשוך שתמיד מלווה אותך, ועכשיו מציפים אותו באור".
שולחן הסלון מונח בחוץ, ליד הדלת האחורית. "הייתה פה דלת זכוכית. אנחנו משערים שהמחבלים שברו אותה וחדרו דרכה לבית", מסבירה מורן. בדלת הקדמית יש חור ירי, וכך גם בארון החשמל.
בחזית הבית, מצד ימין, גרם מדרגות מוביל לעליית גג מעוצבת וחדישה. ילדיהם ונכדיהם של מרסל ודרור נהגו ללון בה כשבאו לבארי. במהלך הלחימה בקיבוץ, חיילי הצנחנים מיקמו עמדת ירי מוגבהת בעליית הגג הזאת. "הם גם השאירו פתק נחמד בסגנון: 'לתושבי הבית הנכבדים, אנחנו מצטערים על כל הבלגן, אבל אין מה לעשות, זה לטובת המדינה'", מספר גיא. "הבעיה היא שדיירי הבית לא זכו כבר לקרוא אותו. המחבלים כנראה לא הגיעו למעלה, ואנחנו כל הזמן אוכלים את עצמנו - למה לא אמרנו לדרור ומרסל לעלות לעליית הגג ולהתחבא בתוך הארונות, כמו בשואה. מצד שני, אין אפשרות לעלות מתוך הבית, ובחוץ היו מחבלים. פחדנו מאוד ממה שמחכה להם בחוץ, והעדפנו שיתבצרו בממ"ד".
אחיו של דרור, יהודה, יצא באותו בוקר לרכיבת אופניים מביתו בנירים, וכשהחלה המתקפה הוא מצא מסתור במיגונית בשער הקיבוץ. גם זיו, בנה של מרסל מצא עצמו נצור בממ"ד בביתו בבארי. שניהם ניצלו מהתופת. בהתכתבויות המתועדות בספר פונה מרסל אל זיו בנימת רוך, כאילו מדובר בילד צעיר. "מרסל הייתה אם שדואגת לילדים שלה בחירוף נפש, מוכנה לעשות בשבילם הכול", אומר גיא. "היא הייתה אדם חם, ואפשר להגיד שהיא חיממה את דרורי. לפני כן הוא היה עצור יותר, ופתאום התחיל להתחבק".
דרור ומרסל לא יכלו לדבר איתם בטלפון לאורך השעות הקשות של ההסתגרות בממ"ד, מחשש שיתגלו. ההתכתבויות המבועתות בקבוצות המשפחתיות מתחילות מהודעות פרקטיות כמו "תנעלו את הדלת, תתבצרו ואחרי זה תבואו אלינו", והופכות למעין שיחת פרדה, אף שלא באמת הספיקו להיפרד. גיא: "כשהם כתבו שמתחילים לשרוף בתים, התעורר פחד אמיתי. אחר כך הפסיקו להגיע הודעות מהם, ואנחנו יכולנו רק לנסות להבין מה קורה: הם נחטפו? הם נרצחו? הייתה שמועה שהורידו את כל הקליטה הסלולרית בעוטף כדי שהמחבלים לא יוכלו לתקשר, ונאחזנו בזה. ראינו שיש 'וי' אחד ליד ההודעות ששלחנו להם, וקיווינו שאולי הם פשוט לא קיבלו אותן, ועוד מעט יראו ויענו.
"ככל שעברו השעות הבנו שהמחבלים פשטו על מקומות רבים נוספים. כל הזמן אמרו ש'צה"ל נלחם בבארי', אבל בפועל כוחות הצבא עמדו בחוץ, ולקח זמן עד שנכנסו. אנחנו בינתיים התחרפנו - שאלנו את עצמנו איך המחבלים מצליחים להתעסק עם התושבים אם יש שם צבא, אבל לא היה צבא".
למחרת הם הבינו שצריך לדווח על בני הזוג הנעדרים. מורן: "נסענו לתחנת המשטרה ליד נתב"ג. בזמן שהמתנו שם, קיבלנו לראשונה סרטון שמראה אותם צועדים בקיבוץ. ניסינו להחליט אם אלה באמת הם, כי התמונה לא הייתה חדה".
גיא: "אתה שואל את עצמך - זה דרורי שם, עם הגופייה הלבנה? מצד אחד, זו ההליכה שלו. מצד שני, הוא בלי משקפיים. נכנסתי לתוכנת עריכה ועברתי פריים אחרי פריים. כשזיהינו את מרסל, אמרנו – אז כנראה זה באמת דרורי. ראינו שלוקחים אותם, ולכן הנחנו שהם חטופים. כמה ימים אחר כך גילינו את הסרטון השני".
איך הוא הגיע אליכם?
"קרובת משפחה ראתה את זה ברשת ושלחה לאייל, הגיס של מורן. הוא קרא לי הצידה ואמר: 'תסתכל, אני לא יודע מה להגיד על זה'. בסרטון נראו אנשים שוכבים על הקרקע. זה השאיר מעט מאוד מקום לספק. אני חושב שכן ניסו לחטוף את דרורי ומרסל בחיים, ומשהו השתנה. לדעתי המחבלים התמקדו בשכונה הזאת בגלל הקרבה לגדר - קל יותר להוציא אנשים מכאן ולהעביר אותם לרצועה. בסרטון הם מדברים על ללכת לאיזשהו ג'יפ שמחכה. יכול להיות שבדיוק הרכב התמלא, יכול להיות שהחוטפים קיבלו הוראה אחרת, או שמעו פתאום יריות. אני לא יודע מה גרם להם פשוט לטבוח בהם שם".
זוג משמיים. מרסל ודרור קפלון ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
עשרה ימים אחרי הטבח הם קיבלו את ההודעה - מרסל נרצחה. "בכל יום זיהו גופה של עוד אחד מהנרצחים בתהלוכת המוות. כל הזמן ציפינו שיגידו לנו שמצאו את דרור, הרגשנו כאילו יש שעון מוות שהולך ומתקרב לקו הסיום. אבל עברו שבועיים, עדיין לא זיהו אותו, וסימני השאלה הלכו והתרבו".
כמו מפת אוצר
בחלוף כמה שבועות ממתקפת הטרור הותר למשפחה להגיע לבארי. גיא, שבעבר שירת בשח"ם (שירות חובה משטרתי) כעוזר לחוקר מז"פ, נדהם לגלות שהדרך האחרונה של בני הזוג כפי שתועדה בסרטונים מלאה עדיין ממצאים רבים. חלק מהממצאים האלה, הוא הבחין, יכולים לשפוך אור על גורלו של חמיו. כפי הנראה, מכיוון שחשבו שדרור חטוף, חקירת המקרה שלו הפכה לסיפור שחונה אצל הצבא ולא אצל המשטרה – שהייתה בוחנת את המקום בכלים שלה.
"יש ממצאים שאם מגלים אותם בזירה, ניתן לקבוע מוות. במשך חודש שלם ניסיתי לקבל תשובות, אם היה או לא היה צוות מז"פ שחקר את הזירה. פניתי בנושא לקצינת השלישות שליוותה אותנו, למוקד החטופים, למוקד נעדרים ולחוקר המשטרה שהגשנו דרכו את התלונה על ההיעלמות. הייתה אז אפשרות סבירה מאוד שלא נדע אי פעם מה קרה לדרור. כל הזמן חשבתי על כך שזה עלול להיות כמו הסיפור של רון ארד. הזירה פה פתוחה, ויש הרבה מאוד גורמים שיכולים להפריע", הוא מצביע על הכביש. "מישהו הולך ומפצח פיצוחים, רוח עוברת, גשם יורד - כל דבר כזה עלול לגרום לממצאים להיעלם.
"כשהבנתי שהפניות שלי לא נענות, הלכתי לבית מרקחת וקניתי ציוד מז"פ מאולתר, לא רשמי: שקיות, כפפות, מלקחיים, מברשת, צמר גפן. הגעתי למקום עם מורן ועם חבר שהיה שוטר בעברו. למזלנו לא ירד גשם. במקום שבו דרור נראה בתמונות, מצאתי דם. אספתי דם מכמה נקודות - וצריך לדעת לשמר ממצאים כאלה, לא לערבב בין הנקודות, כי זה יכול להיות דם של כמה אנשים. מצאתי באותו מקום גם כדור וחור ירי. היו עוד ממצאים שהבנתי מהם שהסיכוי שהוא בחיים פוחת במידה רבה".
ומה עשית עם הממצאים האלה?
"התקשרתי לכל גורם אפשרי וביקשתי שיבואו לקחת את זה. שלחתי מיקומים במפות של הקיבוץ, עם איקס על הנקודה כמו מפת אוצר, ומיילים מפורטים שמסבירים. לא שלחו מישהו שיבדוק את הפרטים, אבל בהמשך חזרו אליי פתאום בכירים ואמרו שאני צריך להעביר להם את הממצאים האלה, ושהם חשובים מאוד".
מורן: "זה לא מה שקבע את המוות של אבא שלי, אבל לפי איך שאנחנו רואים את הדברים, הממצאים האלה היו טריגר להקמת צוות מיוחד שבדק את המקרה שלו. בלי זה, ייתכן שהיו עוברים עוד חודשים רבים בלי שנקבל תשובה ודאית. בשורה התחתונה אנחנו כן מרגישים שהצבא והמשטרה בדקו את הכול, אבל זה לקח זמן".
בעוד ההליך הזה מתקדם, המשיך גיא ביצירת "זוג משמיים". הצוות בהוצאת הספרים הצרפתית עודד את היוצרים לאייר את עצמם בתוך הקומיקס, וכך להוסיף התבוננות אנושית שלהם על האירועים המטלטלים. דווקא גיא, שמחובר כל כך לסיפור, בחר להישאר בעיקר בעמדת המספר החיצוני. "כשחשבנו שהוא נחטף, או שהגופה שלו נחטפה, אמרתי לעצמי - הוא בעזה, ואני אספר בקומיקס כמה קשה לי? הרגשתי שזה לא נכון. באותו שלב חשבתי להראות בקומיקס את הגדר הפרוצה של קיבוץ בארי ואת עזה ברקע עם המלחמה, ולכתוב משהו כמו 'ולא גילינו מה עלה בגורלו'. אולי אפילו כבר הייתה לי סקיצה של הפאנל הזה. ממש תכננתי גם מה אגיד לדרור כשהוא יחזור. בהמשך היו אינדיקציות שמראות שהוא לא בחיים, אבל עוד לא מצאו אותו, רק שאריות של דם קרוש. לכן זה השינוי היחידי שעשיתי בקומיקס".
קביעת המוות התאפשרה לבסוף בעקבות פעולתם של ארכיאולוגים מטעם רשות העתיקות. צוות מיוחד שנקרא אל הדגל הצליח לאתר את שרידיהם של 16 נעדרים מיום הטבח. בין השאר הם בדקו את אזור בארי, ובעבודה מורכבת ומאומצת איתרו ממצאים שהוכיחו חד־משמעית כי דרור קפלון אינו בין החיים.
בראשו של גיא מתקיים פינג־פונג בלתי נתפס בין מעשה האמנות המוקפד ובין הליקוט הפורנזי של חומר הראיות, שהוא לא פחות גרפי. כשאני שואלת מה היה קשה לו יותר, הוא משיב שדווקא העבודה על הקומיקס. "כשאתה נכנס לתוך עיסוק פורנזי, אתה מתמקד בצד הטכני: 'תביא לי פינצטה, תרשום על השקית ככה וככה, תמספר את הזירות'. כשהתחלתי לעבוד על הקומיקס ידעתי שזה יהיה קשה, אבל לא הבנתי עד כמה, כי מה שעשיתי היה בעצם לפרק כל שנייה מהיום הזה, ולדמיין מה הם הרגישו".
"הם הובלו כצאן לטבח. הם היו אנשים כמוני וכמוכם. הם לא היו חיילים או פוליטיקאים", כותב גיא בסוף הפרק שלו באנתולוגיה. בהמשך אותו עמוד מתגבר השימוש בצבע אדום בוהק; למעשה, זהו אחד העמודים המדממים ביותר באנתולוגיה כולה.
לפעול או להתחרפן
מורן וגיא מתגוררים היום ברמת־גן. היא רואת חשבון במקצועה, גדלה בקיבוץ רוחמה, שם הייתה לה "ילדות קסומה". הוא בוגר שנקר במסלול אמנות חזותית, מאייר ספרי קומיקס למבוגרים ולנוער. בין השאר הוא חתום יחד עם נמרוד פרידמן על סדרת הקומיקס לנוער "ארדור", ובימים אלה הוא עובד על ספר קומיקס חדש.
רומאן גרפי מוקדם יותר שיצר גיא עם נמרוד פרידמן, כפיתוח של פרויקט הגמר שלו בשנקר, כאילו מנבא את המפגש עם המוות. "חשבון של הנפש" (Piece Of Mind) נקרא הרומאן, שמספר על רואה חשבון שהלך לעולמו, ועל הקשיים הבירוקרטיים שעומדים בפניו כשהוא מבקש להגיע לגן עדן. הספר המרהיב, שמאויר בסגנון מנגה, זיכה את יוצריו בפרס המנגה הבינלאומי היוקרתי של משרד החוץ היפני לשנת 2020. "זהו מסע של חקר עצמי שמתרחש בשערי גן עדן", מתאר גיא. "לא מאשרים לאדם להיכנס, והוא לא מבין מה הוא יכול לעשות אחרת, אבל הוא מסתכל אל החוץ במקום פנימה".
אתה חושב הרבה על העולם הבא אחרי מה שקרה לכם כמשפחה?
"אני לא יודע מה קורה בעולם הבא, אני חושב שזה יותר עניין של איך אתה מסתכל על עצמך והאם אתה יכול לסלוח לעצמך על הטעויות שלך. אם יש דבר כזה, אני מקווה שגם מורן ואני נוכל לסלוח לעצמנו על מה שהיינו יכולים לעשות אחרת, כי רגשות האשם לא מרפים מאיתנו.
"יום לפני 7 באוקטובר דרורי התקשר, אבל לא יכולנו לענות לו באותו הרגע. אנחנו חושבים שהוא רצה להגיד לנו, 'בואו, תצטרפו לחגיגות בבארי, תישנו אצלנו'. ואנחנו היינו מגיעים. מורן חזרה ואמרה שאם היינו שם בשבעה באוקטובר, אולי יכולנו להציל אותם. אולי היינו עוזרים להם להחזיק את הדלת. אתה כל הזמן רוצה לחזור לאחור ולנסות לתפוס את הרגע הזה".
דווקא ספר קומיקס אחר שיצא במקביל, אך מציג נרטיב שונה לחלוטין על אירועי 7 באוקטובר, זכה להצלחה וגרף פרסים. ג'ו סאקו, יוצר הספר War In Gaza, מביע באיוריו כבר שנים רבות את עמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני - עמדות שהן בהחלט לא בעדנו. המלחמה המתמשכת בעזה סיפקה הזדמנות עילאית מבחינתו לביטוי משנתו האנטי־ישראלית.
"יש לי לא מעט חברים בחו"ל, ושאלתי אותם מה הם שומעים וקולטים על מה שקורה בישראל", מספר גיא. "הרבה מהם ענו שיש כאן איזו לחימה של הצבא. אנשים בחו"ל לא מבינים שהיה כאן טרור. כיצורים אנושיים, כולנו אשמים בכך שאנחנו אוהבים סיפורים פשוטים שמחלקים את העולם לטובים ורעים. היום, כש־7 באוקטובר כאילו נשכח והתמונות מעזה ממשיכות לזרום, מעדיפים להגיד שאנחנו הרעים. בעידן שלנו אנשים בוחרים להקיף את עצמם במקורות מידע שתואמים את ההשקפה שכבר הייתה להם מראש. הם פחות מחפשים להבין מהי האמת, אלא מנסים לחזק את הנרטיב שיצרו לעצמם. לצערנו, זה עובד לרוב נגד מדינת ישראל".
בעזה מוחזקים עדיין כמה מחטופי בארי. לאחרונה חולצה גופתו של אילן וייס, שנרצח ככל הנראה כבר ב־7 באוקטובר. "לפחות מתאפשר עכשיו למשפחה לסגור מעגל", אומרת מורן.
גיא: "אני יודע שכל עוד יש אפילו חצי אחוז של סיכוי שבן המשפחה שלך בחיים, זה לא מניח לך. אנשים לא מפסיקים לפעול בנושא, כי אם הם ינוחו הם פשוט יתחרפנו. גם אנחנו המשכנו עד הרגע האחרון. אמרנו לעצמנו שגם אם יש סיכוי מזערי שדרורי רק פצוע, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להציל אותו. אפשר להשלים עם טרגדיה אחרי שהתרחשה, הרבה יותר קשה להשלים איתה כשהיא ממשיכה לקרות עוד ועוד. האירוע לא נגמר, וזה הדבר הקורע כאן. הקומיקס שלי על בארי אומר: תסתכלו לאנשים האלו בעיניים ותראו מה קרה להם. אל תפנו את הראש. אלה לא דמויות, אלא אנשים אמיתיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il