ב"עליהום" הציבורי שספגה השבוע מנהלת בית הספר פלך בירושלים, סופי פפר, הייתה טמונה מנה גדושה במיוחד של חוצפה וצביעות. פפר העזה להצטרף לסרטון של מנהלי בתי ספר מכל רחבי הארץ, שקראו לציבור להשתתף ב"יום ההשבתה והעצירה" שהכריז מטה משפחות החטופים, כדי להציף שוב את מצוקתן מול המשא והמתן הבלתי נגמר מול חמאס.

אפשר לחשוב מה שרוצים על היוזמה עצמה, ויש רגליים לסברה שיותר משיום ההשבתה תרם להשבת החטופים הוא תרם להקשחת תנאי חמאס. אבל לא זו הייתה הטענה נגד פפר ושותפיה. הטענה הייתה שאנשי חינוך נדרשים להימנע מהבעת עמדות פוליטיות. ממילא רבים תבעו בתגובה את הדחתם מתפקידם החינוכי, כמי שמעלו בכללי היסוד של המערכת. ובמה זכתה פפר ליחס מיוחד? פשוט – היא המנהלת הדתית היחידה שהשתתפה בו, ובחינוך הדתי יש כידוע התנגדות בוטה במיוחד לעמדות שמתפרשות כשמאלניות.

כדאי להתעכב לרגע גם על הפרשנות הזו. לפי כל הסקרים, העמדה התומכת בעסקת חטופים מלאה – הכוללת את החזרת כל החטופים בתמורה לנכונות להפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל כמעט מכל חלקי הרצועה – זוכה היום לתמיכה של רוב הציבור הישראלי. ברור שברוב הזה נמצאים גם הרבה מאוד מצביעי מפלגות ימין. בירושלים נערכו בשנה האחרונה כמה עצרות של הציבור הדתי־לאומי בקריאה לעסקה מסוג זה, ובעצרות האלה נאמו גם כמה אנשי ימין מובהקים, כמו שרה אליאש מקדומים, שיבי פרומן מתקוע ועוד. לגופם של דברים: בשיח הישראלי הרווח, עמדה ימנית היא עמדה המתנגדת לוויתורים טריטוריאליים, בעיקר ביו"ש. מי קבע שהעמדה הזו מחייבת גם תמיכה בכל פעולת מלחמה באשר היא והתנגדות לכל פשרה באשר היא, גם כשחיי אדם במצב גסיסה תלויים על כף המאזניים?

אולם הצביעות בהתקפה על פפר טמונה בעובדה שהחינוך הדתי־לאומי רווי כולו באינדוקטרינציה פוליטית ברורה. במערכת החינוך הדתי הפורמלי, וגם בתנועות הנוער הדתיות, מחנכים באופן מובהק וגלוי לתמיכה בארץ ישראל השלמה, שיש לה משמעות פוליטית ברורה. במשך חמישים השנים האחרונות – מימי סבסטיה ועד ימינו – נשלחו אוטובוסים של תלמידים ותלמידות על ידי בתי הספר שלהם כדי להשתתף בהפגנות בעד ההתיישבות ביש"ע ונגד כל נסיגה. אלא ששם מדובר על תפיסה חינוכית בזכות הערך המקודש של ארץ ישראל, לכן זה לגיטימי. ואילו הפגנה בזכות עסקת חטופים מדברת רק בזכות הצלת חיי אדם – זו מטרתה, גם אם נניח שהיא שוגה בהבנת תוצאותיה האמיתיות – ולכן היא בוודאי פוליטית.

החטא הקדמון הוא של דוד בן־גוריון, שחלם על מערכת חינוך ממלכתית שאין בה בכלל מקום לזרמים רעיוניים ספציפיים; אולם בפועל הוא ביטל רק את זרמי החינוך החילוני. לזרם הדתי־לאומי ולזרם החרדי הוא אִפשר לא רק את עצם קיומם אלא גם מנה גדושה של אוטונומיה, לעיתים קרובות גדושה מדי. התוצאה היא שבחינוך הדתי אין בעיה לחנך לרעיון של ארץ ישראל השלמה, ובחינוך החרדי אין בעיה לחנך לשלוח תלמידים להפגנות "נמות ולא נתגייס", אבל כל מנהל חילוני שיעז להשמיע רמז קטן של אמירה פוליטית יישלח לשימוע לפני פיטורים.

כך הפכו החינוך הדתי והחינוך החרדי לזרמים אידיאולוגיים נוקשים וחזקים, ואילו החינוך החילוני מצא את עצמו מסתפק במכנה המשותף הבסיסי ביותר: ציות לשלטון החוק. זה בערך כמו ההבדל בין עולם הערכים הבסיסי של תנועת הצופים ובין עולם הערכים של תנועות נוער שתפיסתן חדה וברורה הרבה יותר, מבני עקיבא ועד השומר הצעיר.

התיקון לא צריך להיות בסירוס הזרמים הדתיים אלא להפך, במתן לגיטימציה לתחיית הזרמים גם בחינוך החילוני־ממלכתי, כך שלכל בית ספר יהיה, בצד אופיו הממלכתי הבסיסי, גם אופי ערכי מובהק: כזה של תנועת העבודה, של חינוך רוויזיוניסטי או כל כיוון חינוכי אחר. בצד זה צריכה להתחדד גם ההקפדה של כלל הזרמים על כך שהחינוך הערכי שלהם לא יעז למרוד בנורמות הממלכתיות הבסיסיות: כיבוד החוק וההחלטות הדמוקרטיות ושוויון ערך האדם.