יש משהו לא יהודי בלעצור. כשאתה עוצר אתה לא מתקדם, וכשאתה לא מתקדם אתה לא יהודי. אז כשהחליטו להכריז על יום שני השבוע כ"יום העצירה", הייתה לי תחושה שזה לא יתפוס. ואכן, בבוקר נסעתי לעבודה והדרכים היו פנויות לחלוטין. כנראה אנשים החליטו לוותר על התענוג של לצפות בעשרים איש חוסמים את הכביש בלי שהמשטרה תעשה דבר, ומראש הודיעו לבוס שיישארו בבית. כלומר, הם הודיעו לו שהם יצאו להפגין. הרי הבוס הודיע שמי שרוצה לצאת לעצירה החשובה הזאת יכול לעשות זאת בתשלום.

עד שבע וחצי בבוקר כבר הגיעו אליי 700 אלף פושים על יום העצירה המוצלח: עצרו את איילון ועצרו את גהה ועצרו את ראבק. התמונות היו פחות מרשימות. בכל כביש היו מעט מאוד אנשים שעצרו לרגע את שלוות הפנסיה שלהם כדי להפריע לאנשים שעדיין בגיל העבודה.

כמו ששמתם לב, אין לי שום אמפתיה לחבר'ה האלה. יש לי אמפתיה למשפחות חטופים, אבל דווקא לכן בזתי לכל מי שהחליט שהדבר הנכון בזמן מלחמה הוא למנוע מאמבולנס להגיע לבית חולים או מילד להגיע לקייטנה. חבר טוב שנקלע להתקף אבנים בכליות התקשר אליי מהאמבולנס ואמר לי שהוא לא מצליח להגיע לבית החולים. אמרתי לו שזה למען החטופים, אז הוא אמר לי שהוא לא חשב על זה והוא יודיע לאבנים בכליות שזה למענם. הוא ירד שלושה רחובות מבית החולים וזחל משם למיון.

בפיד שמאל בטוויטר הייתה תחושה של שילוב בין המהפכה הצרפתית לפלישה לנורמנדי. הכול למען החטופים. כשהגיעו התמונות מההפגנות, התחושה הייתה שרוב השלטים עסקו בכיבוש, ודי למלחמה, והפסקת אש. אולי אחר כך גם חטופים.

הכול הצגה

בצהריים קפצתי עם המשפחה להצגה בגני התערוכה בתל־אביב. בקהל נכחו אינספור "סלבים", כמו שנהוג לומר: שחקנים, זמרים, סתם אנשים שאני לא זוכר איך קוראים להם ויודע שהם מוכרים, זמרות מפורסמות, פליטי ריאליטי, מי לא. חלק מהמפורסמים היו גם כאלה שהתבטאו לא פעם בנושא החטופים וטענו שהממשלה לא עושה הכול כדי לחלץ אותם. ובכן, לא ממש. הממשלה עושה המון, אבל המפורסמים האלה אפילו לא הואילו לוותר על איזו הצגה ולצאת לחסום איזה כביש. גם השחקנית הראשית בהצגה הוסיפה, כשקדה קידה בפני הקהל הנלהב, ש"די כבר", ומוכרחים לעשות הכול למען החטופים. שוב: אפילו על הצגה לא ויתרתם. נו, שיהיה.

יום העצירה עבר על מי מנוחות, בתקשורת שידרו אפוקליפסה, אבל בשטח הכול היה מסודר. המשטרה, בהנהגת המפכ"ל שכנראה ממש נמאס לו מהצירוף "משטרת בן־גביר", אפשר בכל כוחו לכל חמישה אנשים עם שיער לבן ושלט לחסום מה שבא להם. הוא לא הורה לשוטרים להתערב, ובכך גרם לאינספור חרדים, נערי גבעות, אתיופים ועוד בני קאסטות נחותות להיזכר בערגה בפינויים אלימים מימים עברו. האמת? מפחדנות יצא מתוק, העובדה שלא נרשמו עימותים אלימים ושום מפגין לא פונה בכוח גרמה ליום הזה להישאר בפרופורציות בלי שהאווירה תתלהט יתר על המידה.

בסוף היום, כשהחלה ההפגנה, החליטו האלפים להגיע. כאילו אומרים למארגנים: אנחנו רוצים את החטופים בבית, מאוד, אבל לא מוכנים לתת לחמאס תמונות של טירוף ברחובות, ולא מוכנים לפגוע במדינה בזמן מלחמה. דווקא המספר הגדול של הנוכחים בהפגנת הסיום הוכיח את כישלון הרעיון של "יום העצירה". ולמקרה שדאגתם, בערוץ 13 שידרו כרגיל את האח הגדול. לכם אולי אסור ללכת לעבודה באותו היום ולעשות כסף, אבל להם מותר.

שמעתי במהלך הנאומים באותו היום משפט שמחרפן אותי ולכן אתחרפן יחד איתכם: דובר אחר דוברת נאמרו המילים "מדינת ישראל לא תתאושש אם החטופים לא יחזרו", או בצורתו האחרת "אין ניצחון בלי החטופים". גם אני רוצה את החטופים, מאוד, אבל תגידו, אם לא יהיה ניצחון בלי השבת החטופים, זה לא אומר שהאויב יעשה הכול כדי שלא יחזרו החטופים? וכשאתה אומר לאויב "ישראל לא תתאושש אם החטופים לא יחזרו", מה בעצם האינטרס של האויב לאפשר לנו להתאושש?

זה מזכיר לי את הסיסמה של אנשי מחנה השלום "מדינה אחת היא סוף המדינה היהודית". אם נתתם לפלסטינים את המפתח לסוף המדינה היהודית, למה לעזאזל שהם יסכימו לקבל איזו מדינה קטנה ולהציל אותנו?

אחוזי התייצבות

למחרת, באורח פלא, דווח על התקדמות לקראת עסקת הפסקת אש. ח"כ מירב כהן מיש עתיד מיהרה לקשור בין הדברים: "פחות מ־24 שעות לאחר ההפגנה חמאס התגמש בעמדותיו", היא כתבה. בן כספית הקטין לעשות וכתב: "רגע, אז מה עם הטענות שההפגנות מחזקות את חמאס ואת סרבנותו? טענת סרק, כמובן".

הבנתם את זה? חמאס ישב במנהרה עם הקוראן והחטופים, קלט שיש הפגנה מרגשת, כינס את הבורד, העלה מצגות, ניתח מחדש את המצב והחליט להתגמש. כמה נוח. אני רק שאלה, אם זה כל כך פשוט, למה לא ארגנתם את יום העצירה הזה לפני שנה? ועוד גונבים את הקרדיט מלוחמים שיושבים לחמאס על הראש כבר שנתיים?

אז לא, חמאס לא התגמש כי הייתה הפגנה. אם הוא התגמש, זה רק כי הוא מבין שההחלטה לכבוש את עזה ומחנות המרכז התקבלה, ושהמקום האחרון שצה"ל לא נכח בו בעוצמה יזדרבב בקרוב. אולי הם גם ראו שבמקום להציף את איילון, רוב הישראלים נשארים בבית ולוחשים בשקט, תנו לצה"ל לנצח.

בערב יום השיבוש קפצתי לאירוע שארגן חבר טוב, ג'ו זבולוני, לכבוד סיום הסבב הרביעי של חבר'ה מסיירת גבעתי, גדוד שאיבד 21 חיילים באסון קריסת המבנה במזרח הרצועה. אנשים מדהימים, ובנות הזוג שלהם עוד יותר. ברק, שנכנס למנהרות בעזה עוד ב־2001; ארול, שהוא גם לוחם וגם קוסם מטורף; ברבי המ"פ. תפסתי איתו שיחה עמוקה, מהלב. איש מדהים. הוא לא ביקש לעצור: הוא התגאה שגם אחרי האסון היו לו מאה אחוזי התייצבות. את החבר'ה האלה אי אפשר להפסיק. הם לא יעצרו עד שהאויב יושמד. עוד לא נולד האויב שיגרום להם לעצור. תנו לצה"ל לנצח.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il