"אנחנו מנסים להחזיר לקורבנות הסחר את צלם האנוש שלהן"

הרגע האפל ביותר בעבודתה של נעמה סבתו (37), עובדת סוציאלית בתחום קורבנות סחר, התרחש לפני כשנה וחצי. הערב כבר ירד, וחושך שרר בבית הקברות ירקון. מעל חלקת קבר אפורה עמדו יחד עם אנשי חברה־קדישא סבתו, הבוסית שלה, נעמה גולדברג מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד" - עמותה שמגישה סיוע לנשים וגברים ממעגל הזנות - וראש חוליית סחר מהמשטרה. איש החברה־קדישא ביקש מסבתו לזהות את מרינה מלינובסקי, קורבן סחר שנרצחה באכזריות. "הסתכלתי עליו ועל נעמה ואמרתי 'לא'. הוא אמר לי: 'אנחנו חייבים שתעשי את זה. אין מישהו אחר שמכיר אותה'".

אחר כך נעמה גולדברג הסתכלה על הריבוע האפור ושאלה את האיש מהחברה־קדישא מה הולך להיות על המצבה. "הוא אמר שכלום, ישימו מדבקה", מספרת סבתו. "ריבוע אפור ומדבקה בחלקה החיצונית של הבית קברות. הסתכלנו זו על זו. נעמה אמרה לי 'אני אחראית על הכסף, את תתחילי לדאוג למצבה' - לא משהו שחשבתי שאי פעם אצטרך להתמודד איתו בעבודה שלי".

הן השיגו כסף מתרומות ופרסמו קריאה לציבור להשתתף בטקס האזכרה וגילוי המצבה שלה. "הגיעו כשלושים אנשים, וזה היה טקס מרגש מאוד", אומרת סבתו. "היא הייתה שקופה בחייה, ניסינו שלפחות במותה היא לא תהיה כל כך שקופה. הגענו גם לאימא שלה באוקראינה, ובשיחה עם מתנדבת שתרגמה את השיחה בדמעות היא שלחה לנו תמונה של מרינה שהייתה יפת תואר, ביקשה שתיקבר תחת השם מריה דיאצ'וק וכתבה מילים כדי שניפרד איתן ממנה במצבה.

"כששומעים שזה העיסוק שלי - עו"ס קורבנות סחר, רוב בני האדם ואפילו מטפלים שואלים אותי: 'יש דבר כזה סחר בני אדם במדינת ישראל?' ומה שאני עונה, זה גם מה שאני אומרת בכל הכשרה שאני מעבירה - סחר היה מאז ומעולם, הוא לא נעלם, השתנתה רק הצורה שלו, והתפקיד שלנו הוא להתחקות אחרי המאפיינים והדרכים החדשות. למשל נשים פלסטיניות שמוגדרות קורבנות סחר ואיש אינו יודע עליהן. פגשתי אישה שהייתה עשור במדינת ישראל, ואני הייתי גורם הסיוע הראשון שפגש אותה. היא ילדה פעמיים ועצרו אותה כמה פעמים - כלומר היא עברה במשטרה ובבתי חולים ואיש לא ראה אותה, אף אחד לא עצר וניסה להבין מה קורה פה. יש אישה שבמשך עשור הייתה בגיהינום הזה ואף אחד לא ראה אותה. דרכה הבנו שיש הרבה נשים פלסטיניות שעונות להגדרה של קורבנות סחר, והיום אנחנו מטפלות בהן. ולפעמים זה כבר מאוחר מדי. כמו אצל מרינה. אני לא רוצה לחשוב כמה יש שעדיין לא פגשנו".

כנגד הדברים שקורים בחושך, שעצימת העיניים של האנושות מאפשרת את קיומם, נערך בבית הנשיא לפני כחודש טקס להענקת עיטור הנשיא למאבק בסחר בבני אדם. מדובר בפרס ממלכתי המוענק במסגרת היום הבינלאומי לביטול העבדות. את הטקס עורך אחת לשלוש שנים נשיא מדינת ישראל, להוקרת תודה לגופים ולאנשים שתרמו תרומה משמעותית למאבק בתופעה הנוראה הזו, שבו כלולים תחומי אכיפה, מניעה והגנה. סבתו קיבלה באותו מעמד מרגש שני עיטורים, אחד בהיותה חלק מצוות האיתור בנתב"ג והשני כעו"סית של עמותת "לא עומדות מנגד". בשנתיים האחרונות היא הגורם הראשון שמקבל את פניהן של נשים שעולה חשד שהן קורבנות סחר וזנות.

ישבנו שם בשורה אחת - בני משפחתה של סבתו וחברים גאים כמוני - לצד בני משפחותיהם של מקבלי העיטור הנוספים, והרגשנו שזכינו להיות חלק מרגע טהור שבו הסתופפנו בצילם של מלאכים בדמות אנשים, שמה שהם עושים, בצורה הפשוטה ביותר הוא לנסות להפוך את העולם למקום פחות חשוך, מואר יותר.

עו"ד דינה דומיניץ, מנהלת יחידת התיאום למאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים, היא שהובילה את הפיילוט לזיהוי קורבנות בנתב"ג. גולדברג דחפה לכך שעו"סית תצטרף לפיילוט והשיגה את המימון, ובתקופה קריטית שבה חלה עלייה מדאיגה במקרי הסחר בנשים בעקבות המלחמה באוקראינה יצא הפיילוט לדרך. תחילה השיגה גולדברג תמיכה מקרן מנדל, לאחר מכן מימן האיחוד האירופי את הפעילות, וכיום מדינת ישראל פרשה חסות על היוזמה באופן רשמי, והתקן של סבתו כפוף למשרד הרווחה. "זה הישג עצום", מסבירה סבתו, "יוזמה של ארגון חברה אזרחית קיבל הסכמה של הרשויות להיכנס לרגע הקריטי הזה שבו צריך לנהל את הסיטואציה עם האישה בנמל התעופה, והישג נוסף: אחרי שהיוזמה הזאת הוכיחה את עצמה, החליטה המדינה להיות הגורם שכל האירוע הזה חוסה תחתיו".

נעמה סבתו, 37, נולדה בבית־אל להוריה מרדכי סבתו, פרופסור לתלמוד, ותמר (תמי), אשת חינוך - רביעית מתוך שבעה ילדים. העבודה הראשונה שלה הייתה במרכז חירום שוסטרמן - שם הבינה בפעם הראשונה שהיא רוצה ללמוד עבודה סוציאלית, וכך עשתה: תואר ראשון בבר־אילן ותואר שני באוניברסיטה העברית. מתפקיד אחד למשנהו, הגיעה סבתו בכל פעם לאוכלוסיית קצה קיצונית יותר מהקודמת. מילדים במרכז חירום, לנערים בסיכון, לנשים שנחטפו ועברו מסכת התעללויות ועד לעבודתה הנוכחית.

"ככל שהמצוקה גבוהה יותר, כך השליטה בקורבן קלה יותר, וככל שהשליטה חזקה יותר, הסיכוי שנצליח להגיע אל הקורבן פוחת. אין כמעט איך להגיע לקורבנות, ולכן נתב"ג הוא צומת חשוב"

איך התחיל החיבור שלך לעבודה עם קורבנות סחר?

"יום אחד נעמה גולדברג, שהייתה ביננו היכרות מקצועית מוקדמת, פנתה אליי ואמרה לי שהיא השיגה תקן ושהיא רוצה שאני אאייש אותו. זה היה סביב המלחמה באוקראינה, בתקופה שבה מלחמות אחרות עניינו את מדינת ישראל", אומרת סבתו חצי בצחוק, "והיה חשש מסחר בנשים לזנות בגבולות. המודעות שהייתה באותו זמן לנושא הזה הייתה בגדר הזדמנות, הרי הסחר לא התחיל אז", אומרת סבתו, "אבל היה איזה רגע של קשב למה שקורה".

סבתו נענתה לקריאה, והפיילוט לזיהוי קורבנות סחר בנתב"ג יצא לדרך. לאורך הזמן נוצר שיתוף פעולה חסר תקדים בין המשטרה, משרד המשפטים וסבתו, שפעלה מטעם ארגון "לא עומדות מנגד". החידוש הגדול של הפעילות הזאת היה בשיתוף הפעולה בין הגורמים השונים ובכך שהכניסו עובדת סוציאלית לתהליך, כך שלמעשה האדם הראשון שתפגוש קורבן הסחר תהיה עובדת סוציאלית ולא חוקר משטרה. "אני לא מכירה שום שיתוף פעולה דומה לזה", היא אומרת. בעקבות ההצלחה הזאת, ביקשה המשטרה מסבתו להגיע גם לאירועים נוספים שמתרחשים מחוץ לנתב"ג, לפשיטות משטרתיות שיש בהן חשד לסחר וזנות - ובהן סבתו ועו"סיות שעברו את אחת ההכשרות שלה פגשו את הנשים תחילה.

"המטרה שלי, מלבד להיות עם הנשים ברגע המורכב הזה, היא גם להטמיע את התפיסה העכשווית ואת השיח של זנות וסחר בבני אדם, והיחס לנשים האלה, לתוך גופים כמו ביקורת הגבולות והמשטרה, אני יכולה להצביע על שינוי בהתנהגות וברמת השיח של הגורמים בשטח, ובשביל זה באמת נכנסתי לשם".

סבתו מסבירה על התהליך: "ביקורת גבולות מונחים לראות אם יש כניסה שלא כחוק, הם הונחו לפקוח עיניים ולזהות אם יש מאפיינים שקשורים לסחר או לזנות. אם הם מזהים חשד כזה, הם קוראים לי, ואני מגיעה לנתב"ג בחירום ונפגשת עם האישה. ברגעים האלו אני מנסה ליצור אמון ולתמוך בה בסיטואציה. צריך להבין שזה מצב מורכב - היא מסורבת כניסה בחוויה של חשודה, הרבה פעמים אחרי טיסה ארוכה ושעות בלי שינה - זה זמן קשוח, ואני שם גם בשביל לתמוך, ליצור אמון ולהציע עזרה".

מה את עושה בפועל? מה את מציעה לאישה כזו?

"המשפטים הראשונים שאני אומרת בסיטואציה כזו הם – 'אני לא מהמשטרה ולא מהרשויות, אני פה בשבילך כדי לראות אם מגיעות לך זכויות ואם יש דרך לעזור לך'. כדי שקודם כול תהיה לה מעין אימא שם. למדתי את זה תוך כדי העבודה. המשטרה מצטרפת אחר כך, בין שהאישה משתפת פעולה ובין שלא. אבל היום גם היחס של השוטרים הוא שונה, הם לא חוקרים אותה כעבריינית או נאשמת, אלא מתוך גישה שבודקת אם היא קורבן וצריכה הגנה".

הגישה הזאת חדשה?

"אפשר לומר. צריך להבין שיש דברים שתמכו בשינוי הזה, למשל חוק הפללת הלקוח תומך בגישה כזו - ההנחה שהנשים הן קורבנות בסיטואציה. בהתחלה, כשהייתי מגיעה השיח היה קשוח, אפילו בסביבה המשטרתית. הם דיברו ממקום של האשמת האישה, ולא ראו את המצוקה וחוסר האונים שהיא נתונה בהם. חלק מזה קורה לא מתוך רוע, אלא באמת כי לוקח זמן להטמיע תפיסות וערכים. עצם הנוכחות שלי כעו"סית שם והזווית הטיפולית ומודעת הטראומה שאני מביאה הן קריטיות".

כשסבתו הסכימה לקבל את התפקיד, היא דמיינה שהיא תציע עזרה, והנשים רק יחכו שהיא תציל אותן מחייהן הקשים וירצו לשתף פעולה "והכול יהיה מדהים", היא אומרת בחיוך. בפועל, המציאות סבוכה ומורכבת בהרבה. 99 אחוז מהנשים ברגע הראשון ממש אינן משתפות פעולה. העמדה שלהן נעה בין "אין לי מושג על מה את מדברת, באתי לראות את המקומות הקדושים", גם אם יש דו"ח משטרה שמצביע על אינדיקציות ברורות לסחר וזנות, לבין "כן, הבטיחו לי עבודה, אבל הכול ממש סבבה, שחררי ממני".

"אני לאט־לאט מבינה יותר ויותר", אומרת סבתו, "כל הנושא של סחר קשור לשליטה, ובתוך זה יש גם שליטה מנטלית. יש נשים שמתכחשות לסיטואציה, יש שהן לא ישתפו פעולה כי הן מפחדות לדבר ולפעמים גם יש להן הפנמה של עצמן כקורבן: הן בכלל לא חושבות שיש אלטרנטיבה אחרת, 'שרואים בי משהו אחר, שאפשר משהו אחר, שאני משהו מעבר לאובייקט. זה הגורל שלי וזה מה שקורה'", אומרת סבתו. "זה נורא עצוב. ואני מבינה גם שיש מנגנוני הגנה ששומרים על האישה, ואני לא רוצה לשבור לה אותם. אני לא חוקרת משטרה שצריכה לרדת לחקר האמת, זה לא התפקיד שלי, התפקיד שלי הוא להציע אלטרנטיבות.

"בסוף, יש לי זמן קצר מאוד בסיטואציה מורכבת מאוד, יש לי רגע ספציפי שבו אני מנסה ליצור אמון. ככה נולד תשאול מודע טראומה: 'אני שואלת אותך שאלות, ואת לא חייבת לענות עליהן - חלק מורכבות ואישיות, וזו בחירה שלך אם לענות, כמה לענות ואיך לענות'", סבתו מדגימה בקולה ומוסיפה, "יחד עם זאת, אני שקופה איתן ומודה שקיבלתי מידע מהמשטרה, אבל אני לא מעמתת אותה עם המידע, אני אומרת מה שאני יודעת ופורשת בפניה את האפשרויות שיש לה, ומנסה להבהיר שהיא לא חייבת לי דין וחשבון.

"בסוף, יש לי זמן קצר בסיטואציה מורכבת מאוד, יש לי רגע ספציפי שבו אני מנסה ליצור אמון. ככה נולד תשאול מודע טראומה: 'אני שואלת אותך שאלות, ואת לא חייבת לענות עליהן"

"כשמגיעים לנושא הזנות אני מציגה בפני הנשים את ציר התגובות: יש חטפו אותי, הכריחו אותי; ויש קצה שני - אני אוהבת את מה שאני עושה וטוב לי. בדרך כלל כשאני אומרת 'אני אוהבת את זה', משהו קורה. כי כשאני חופרת שם עוד טיפה אקבל תשובה: 'אני לא אוהבת את זה באמת, ויש מצוקה ומלחמה ואין לי ברירה', ושם בדרך־כלל משהו נסדק, וזה בדיוק המקום שבו מתחילים לדבר, שם נמצא שיח האלטרנטיבות.

"כשאנחנו מדברות על אישה שיש לה בחירה, צריך להבין שבחירה היא פונקציה של אלטרנטיבות. נקודת המוצא היא שכל אישה עושה מה שהיא יכולה כדי לשרוד, ואם זו ה'בחירה' שלה. כנראה שהאפשרויות האחרות הן גרועות יותר. אנחנו מנסות להרחיב את תחום האפשרויות, גם ברמה הטכנית של המענים וגם ברמה הנפשית, 'יש לך אפשרות לעוד דברים חוץ מהדבר הזה. מגיע לך אפשרות לחיים אחרים', או 'רואים בך משהו מעבר לזה'".

ומהן האפשרויות בעצם של אישה כזו?

"אם היא מוכרת כקורבן סחר, היא זכאית לשנת שיקום".

קרה שאישה ביקשה לממש את הזכות הזו?

"הרוב המוחלט של הנשים שמגיעות לנתב"ג לא נעזרות באפשרות הזאת. לרוב הן רוצות לחזור לארץ המוצא שלהן, או מחוסר שיתוף פעולה או שמשתפות פעולה ומודות לנו על שבזכותנו הן לא נכנסות לישראל ונמנעה מהן האפשרות הזו. יש כאלו שאמרו לי 'הלוואי שהייתי יכולה להיות במקום שמסוגל לקבל את השיקום, אני יודעת שזה רע לי, אבל אין לי כרגע אפשרות אחרת'.

"לעומת זאת, במקומות אחרים כמו תחנות משטרה ובתי חולים כשהצענו לנשים את האפשרות הזאת, הן ביקשו להגיע למקלט ולקבל את שנת השיקום. אם הן מגישות תלונה נגד מי שסחר בהן יש להן הגנה בזמן שההליך הפלילי מתנהל. חוץ מהמענה הטכני - ברמה העמוקה הן פוגשות לפעמים בפעם הראשונה את 'האפשרות האחרת'. אני זוכרת שפעם אחת דיברתי עם מישהי במשטרה בבאר־שבע והצעתי לה להגיע למקלט - היא לא האמינה, ברמה שהיא שאלה 'כמה זה עולה לי?', וגם כשהיא הגיעה למקלט היא עדיין לא האמינה שזה חינם. איך יכול להיות שמגיע לה בכלל משהו ורואים אותה כבת־אדם".

הפעילות בנתב"ג הייתה נקודת התחלה של התמודדות רחבה יותר עם זיהוי קורבנות סחר. "התחלנו להבין לעומק את מאפייני הסחר, שהם שליטה, שלילת חירות וניצול. הבנו שככל שהמצוקה גבוהה יותר, כך השליטה בקורבן קלה יותר, וככל שהשליטה חזקה יותר, הסיכוי שנצליח להגיע אל הקורבן פוחת. רוב התופעה מתרחשת מתחת לרדאר. אין כמעט איך להגיע לקורבנות האלו, ולכן נתב"ג הוא צומת חשוב כל כך. אנחנו מחפשים צמתים שבהם יש סיכוי שנמצא את הקורבנות. אישה שעברה את נתב"ג ונכנסה לדירה כלשהי, יכול להיות שלא נראה אותה בחיים. וזה נכון כמובן לכל גבול, ירדן והרשות הפלסטינית - דרך כל המקומות האלו יש סחר".

באילו נקודות נוספות כמו נתב"ג אפשר לאתר קורבנות סחר?

"בית חולים הוא צומת חשוב ממש. אישה לא תגיע לקבל טיפול רפואי עד שלא תהיה לה ברירה: היא תהיה חייבת ללדת, לעבור הפסקת היריון, היא תתעלף ברחוב - כל אלו מקרים שקרו. הבנו שאיתור קורבנות הוא הדבר החשוב והמסובך ביותר".

"הרגשתי שאני צריכה לספר את הסיפור של החטופים. אבל לא רציתי לתאר את הזוועות, אלא להפך, רציתי לשים את הפנים היפות שלהם - להזכיר את הנקודה האנושית"

את ההכשרות לזיהוי קורבנות סחר בבתי חולים, במיון ובמחלקות נשים, החלה סבתו להעביר לאחר המפגש עם מרינה. "חשבנו על זה קודם, אבל היא הייתה גורם מאיץ. פגשתי אותה בבית חולים אחרי חודש שהייתה מורדמת ומונשמת במצב קשה, ולא ידעו אם היא תתעורר ואיך. אחד הדברים שאני זוכרת במיוחד הוא העיניים הנוצצות שלה והחיוך, למרות המצב הקשה. אחרי הרבה מלחמות ובירוקרטיות, הוכרה מרינה קורבן סחר, וככה היו לה קצת זכויות במקום להישלח נכה לרחוב. בכל הכשרה אני מספרת על המפגש עם מרינה ואיך הזיהוי הזה יכול להציל חיים. בשבוע שהיא נרצחה סיפרתי עליה פעמיים בהכשרות והוספתי בסוף שהלוואי שהייתי יכולה לומר שיש סוף טוב, אבל הדרך עוד ארוכה".

בשיתוף מטה המאבק לסחר וזנות היא התחילה להעביר הכשרות במשטרה ולאנשי טיפול על מאפיינים לזיהוי וכן הכשרת עומק איך לתשאל נשים. המשטרה למדה לקרוא לסבתו ולעו"סיות שעברו את ההכשרות, ובמקרים של פשיטה על מקומות שיש בהם חשד לסחר וזנות הן מגיעות. "במקרה שהיה בירושלים למשל היינו כמה עו"סיות, וכל אחת תשאלה אישה אחרת. שיתוף פעולה טוב הוא אינטרס משותף של כולם - לי יש אינטרס לתמוך באישה, אם אישה מרגישה שרואים אותה ורוצים בטובתה, היא תשתף פעולה, וברגע שאישה משתפת פעולה, נפתחת חקירה. זה מעגל שכשהוא עובד טוב הוא מדהים.

"אגב, לפעמים המטפלים יודעים את כל המידע, אבל חסרה להם ההבנה מהי החזקה בתנאי סחר. פעם התקשרה אליי עו"סית, וכשהבינה מה הגדרת התפקיד שלי היא אמרה 'אה, אז זה לא רלוונטי', ביקשתי ממנה שתספר לי למה התקשרה, והיא מתארת מקרה של אישה חסרת מעמד שבן הזוג שלה כולא אותה, מאיים עליה ומרביץ. רק משיחת הטלפון הבנתי שיש פה מאפיינים של כליאה ואינדיקציות להחזקה בתנאי עבדות. הלכתי לפגוש אותה, וזה באמת היה מקרה קלאסי של הכרה כקורבן סחר. כל המידע היה פרוש בפני אותה העו"סית, אבל הייתה חסרה לה הזווית של הכרה בקורבנות סחר. לפעמים למטפלים אין את כל המידע ולא מכירים את האפשרות, זה ממש יכול לשנות חיים. בזכות ההכרה יכולנו להציע לה טיפול מציל חיים. הם הסתכלו עליי כאילו עשיתי קסם".

ב־2022 התחילה סבתו לעבוד בעמותת "לא עומדות מנגד" בתפקידה הנוכחי, אבל ההיכרות הראשונה שלה עם העמותה הייתה דרך פנייה שלה אליהן ב־2019, אז עבדה ב"מסיל"ה" - מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה, בתל־אביב. היא עבדה שם עם נשים ששרדו מחנות עינויים בסיני אחרי שהפכו אותן לשפחות מין.

בתחילת 2012 ננטשו על גבול ישראל־מצרים 44 נשים אזרחיות אתיופיה, שנחטפו ממולדתן. כאשר היו נערות, נלקחו לעבדוּת בידי סוחרי אדם והועברו לשבי ולעינויים בחצי האי סיני. הצעירות שבהן הגיעו לישראל כשהן בנות 14 והבוגרות היו בנות 20. כולן היו במצב פיזי ונפשי קשה ביותר, ורבות מהן פצועות, מורעבות ומבועתות. בהגיען לארץ נכלאו הנערות והנשים האלו והושמו במשמורת בבית הסוהר "סהרונים", ומאז ששוחררו הן ניסו לאסוף את השברים ולשקם את חייהן. בשנים שחלפו מאז הן עברו שיקום במקלט לקורבנות סחר עבדות, כמה מהן הקימו משפחות, וכולן מממשיכות מדי יום להתמודד עם הצלקות שעוד נותרו בגוף ובנפש ועם הזיכרונות שאינם מרפים. במהלך שנת 2019 החלו נשים אלו לקבל צווי גרוש.

"אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאם שר הפנים היה יושב איתי בחדר ושומע כמוני את הסיפור שלהן - משהו היה זז. אני לא צריכה לצעוק עליו במגפון, אני צריכה שהוא יקשיב"

לצורך הגשת בקשה הומניטרית לשר הפנים הוטל על סבתו לתעד את עדויותיהן של הנשים על מסע הסחר, העינויים והעבדות שעברו מאז חטיפתן באתיופיה ועד הגעתן לישראל. בעקבות המפגשים האלו היא החליטה גם לצייר את דיוקנאות הנשים, להשמיע את קולן ולתת להן הכרה ומקום. "התחושה בעבודות רווחה היא שאת יכולה להביא את הנשמה שלך, אבל מעבר לזה, כשעולה צורך כלשהו - אין לך מה לתת להן. ספציפית אז הייתי צריכה למצוא מימון להפסקת היריון לאישה וחיפשתי באופן אקטיבי וכך הגעתי לנעמה גולדברג, שלימים הפכה להיות הבוסית שלי. שאלתי אותה אם זו אוכלוסייה שהן גם עוזרות לה. לא הייתי בטוחה שזה נכנס לקטגוריה של קורבנות סחר. היא מיד השיבה בחיוב, וככה התחיל שיתוף הפעולה ביננו, הן היו כמו 'סנטה קלאוס' - כל צורך שעלה, נענה".

קבוצת הפייסבוק "לא עומדות מנגד - מסייעות לנשים במעגל הזנות" מונה כיום כ־27 אלף חברות וחברים, וכשעולה צורך לספק מענה מידי לאישה ממעגל הזנות, עולה שם בקשה, ובדרך כלל היא נענית במהרה, בעזרת חברי הקהילה. אוכל חם, הסעה, בגדים, סלי מזון ואפילו סיוע של לווי לימודי ללימודים גבוהים. "זו רשת קהילתית חזקה מאוד", אומרת סבתו, "הרעיון של הקבוצה היה לתת מענה קונקרטי. בסוף אישה צריכה עכשיו לאכול משהו, ובינתיים עד שכל התהליך הבירוקרטי של העולם יקרה - היא נשארת רעבה. כעו"סית אין לך משאבים. את יכולה לתת את הנשמה, אבל אישה קודם כול צריכה לאכול לפני שהיא יכולה להעמיק בטראומות שלה. אני חושבת שזו הייתה הסיבה שעזבתי את העבודה במסיל"ה - הרגשתי שגם הנשמה נגמרת לי. הן עברו זוועות והיו חסרות מעמד, וכמעט לא היה לי איך לעזור להן. הרגשתי שזה היה יותר מדי בשבילי".

בתקופה שסבתו התפטרה מהעבודה במסיל"ה, הוגשה הבקשה ההומניטרית לשר הפנים דאז אריה דרעי, להכיר במצבן הרגיש. בדיעבד אפשר לומר שדווקא העזיבה הרשמית של סבתו את העבודה, גרמה לה להילחם בשבילן בדרכים שעו"סיות בדרך כלל לא פועלות בהן. "אני נחשפתי בצורה הכי קרובה לסיפורים שלהן, את סיפורי הזוועות שלהן כתבתי כדו"חות והייתי לשותפה פעילה במאבק, הפכתי להיות הקול של הנשים, ייצגתי את הסיפורים הפרטיים שלהן במאבק הזה. העמדה של העו"סית בעבודה היא שונה - זו עמדה טיפולית: לפגוש את הנשים, לשמוע את הסיפורים שלהן, פשוט להיות איתן ולנסות למצוא להן עזרה. לו הייתי נשארת שם לא הייתי יכולה לקחת חלק פעיל במאבק, שם הבנתי שיש משהו בלפעול בתוך חוסר האונים, שנותן לי כוח".

תסבירי.

"העמדה שלי הפכה להיות יותר אקטיבית סביב המאבק הזה, יותר פועלת ולא רק נוכחת. גיליתי שזה מקום שנותן לי כוח ואוויר, יש לי חזון פתאום, ואני לא חסרת אונים כל כך. קודם לכן הרגשתי שנגמרתי ואין אותי, ופתאום כשותפה במאבק שבער בי התעוררה בי אנרגיה חדשה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני אעשה הכול כדי שלא יגרשו את הנשים האלו. אף פעם לא עזבתי עבודה בצורה הזאת, להגיד 'לא יכולה ככה'. מצד אחר, במהלך כל אותה שנה הייתי שותפה במאבק והתחלתי לצייר את הנשים, והציורים האלו הפכו לתערוכה שנדדה בין מקומות והגיעה גם לוועדה לקידום מעמד האישה, וכמה מהציורים הגיעו איתי לטקס שבו קיבלתי את עיטור הנשיא".

במסגרת המאמצים של סבתו היא נכחה בוועדות בכנסת והתראיינה לתקשורת, "הרגשתי שמצאתי את הזווית שלי, וגיליתי מקום חדש לפעול מתוכו. מצאתי את עצמי שותפה במאבק ממקום שמשלב את ההבנה הטיפולית ושל הטראומה וההשלכות הנפשיות, ולא מהזווית המשפטית, ואני חושבת שזה גם מה שמאפיין את התפקיד שלי בנתב"ג".

הפכת להיות אקטיביסטית.

"נכון, זה מצחיק כי חשבתי שזה הכי לא אני. מגפונים זה לא בשבילי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאם שר הפנים היה יושב איתי בחדר ושומע כמוני את הסיפור שלהן - משהו היה זז. אני לא צריכה לצעוק עליו במגפון, אני צריכה שהוא יקשיב. לא לשכנע בראש, אלא לפנות אל הלב. אני בסך הכול צריכה גישה".

את חייה המקצועיים של סבתו, שלמדה אמנות בגיל 20 במוסררה, תמיד ליוותה התלבטות שקשורה לכישרונה האמנותי. "זו תמיד הייתה בחירה בין אמנות לעבודה סוציאלית", היא מספרת. "בשבילי אמנות היא כלי של פריקה וביטוי, ובסופו של דבר אם אני מסתכלת לאורך השנים על האמנות שלי - אני מציירת אנשים. זה תמיד זה".

בשנתיים האחרונות יצרה סבתו כשלושים דיוקנאות עדינים ויפהפיים של החטופים, משוחים בצבעי מים. היא פרסמה אותם ברשתות החברתיות והציגה כמה מהם ביריד האמנות והעיצוב "צבע טרי" ובמתחם שרונה. "הרגשתי שאני צריכה לספר את הסיפור של החטופים. אבל לא רציתי לספר את תיאורי הזוועות, אלא להפך, רציתי לשים את הפנים היפות שלהם - להזכיר את הנקודה האנושית. לצד התמונה כתבתי כמה פרטי מידע קטנים, כמו תחביבים, שהפכו אותם לאנשים שהם. זה היה ניסיון לתת קיום נוסף לבן אדם דרך הציור שמחיה אותו מחדש, ומאפשר להתחבר לבן אדם שעומד מאחורה.

"בסוף זה הסיפור של כל מה שאני עושה, ובטח בעבודה עם אוכלוסיות שקופות. מה קורה בסחר בבני אדם? האלמנט היסודי הוא שלילת האנושיות, ואנחנו מנסות להחזיר את האנושיות לתמונה, להחזיר לקורבן את צלם האנוש שבה ולהזכיר לה שהיא יכולה להיות משהו אחר מלבד זה".

יש לך איזה קונפליקט בעבודה שלך עם הציונות הדתית שממנה הגעת?

"קודם כול, במהות אין. בעיניי זו 'עבודת קודש', כמו שנהוג לומר. ברור שהרבה ממה שהתווה לי את הדרך מגיע מהמקום שגדלתי בו והערכים שחונכתי עליהם - לראות את האחר ולהיות למען האחר ולהתייצב לקריאה. לצד זה, יש נקודה שלאורך הדרך התחדדה לי בעבודה וקסמה לי בעולם הטיפולי - הרגשתי שככל שנמצאים יותר בקצה בחוויה הטיפולית, אין מקום ל'קליפות'".

מהן הקליפות האלו?

"הקליפות הן כל התבניות שאנחנו שמים לעצמנו ושמרחיקים אותנו מהאחר. אני אגיד את זה בזהירות כי יש בציונות הדתית הרבה מאוד גמילות חסדים ועזרה לזולת וראיית האחר, אבל לפעמים לצד זה יש גם שיפוט על מי שלא 'מספיק דתי' או לא יהודי וכן הלאה - ואני חושבת שבסוף, בעומק הדברים, החמלה מגיעה מהלב, לא מהראש.

"בפעם הראשונה שעבדתי עם קורבנות סחר מאפריקה חששתי שלא אצליח להתחבר אליהן כי הן 'אחרות' - השפה, הצבע, התרבות הכול זר. ואז יש משהו מרגש במפגש, כי בסוף את פוגשת אישה ואת נפגשת איתה באמת, ושום דבר מהמאפיינים שהזכרתי קודם לא חשוב. אני תמיד אומרת שפוסט‏־טראומה היא בין־לאומית, זו שפה בין־לאומית. אני פוגשת נשים שדוברות מלא שפות: ערבית, תיגרינית, סינית, רוסית, ספרדית פורטוגזית - ואני לא דוברת שום שפה. אני נעזרת במתרגמת ומתחברת עם הידיים, העיניים ובעיקר עם הלב, שגם הוא בין־לאומי.

"בטקס בבית הנשיא דיברו השר יריב לוין, ודיבר הנשיא הרצוג וארגוני זכויות אדם שמזוהים לרוב עם עמדות שמאל", אומרת סבתו, "והיה שם קונצנזוס מרגש. היה שם משהו ששמאל וימין לא רלוונטיים לגביו. ברור שכולנו נלחמים למען מטרה נעלה, ואין שם שום ספק לגביו. אני חושבת שזה משהו שחיפשתי בחיי. ברור לי שמבחינת היהדות - זה הכי יהודי בעולם, אין לי בזה שום ספק. חוץ מזה, היה שם רגע מרגש מאוד, הרגשתי שהיה ברגע הזה גם תיקון בשבילי, בקצה החוויה - אין שום קונפליקט. בקצה החוויה האנושית יש פשוט מפגש של לבבות".