לפני כמה ימים גלשתי חצי מרוכזת ברשת X. אל תדונו אותי בבקשה, לכל אחד יש הרגלים שהוא רוצה להיפטר מהם ולא כל כך מצליח. ובכן, ביום ההוא צד את עיניי ציוץ קטן ולא מאוד משמעותי של חדשות 12. אינפורמטיבי כזה, או שככה חשבתי. "משפחות החטופים והמשפחות השכולות הכריזו: ב־17.8 משביתים את המדינה להצלת החיילים והחטופים". מה? המשפחות השכולות? מאיזו מלחמה? לא זכור לי שקיבלתי טלפון ממישהו ששאל לדעתי, אפילו לא סקר אינטרנטי או מסרון. גורנישט.

זו לא הפעם הראשונה שבה כוללים אותי ואת שכמותי בקבוצה מסוימת בלי לקבל את הסכמתנו. יש כל כך הרבה משפחות, והמושג מכליל עד כדי גיחוך. אז כתבתי תגובונת קצרה. "תתקנו בבקשה", ביקשתי, "משפחות חטופים ומשפחות שכולות. לא ה־חטופים ולא ה־שכולות. זה פשוט לא נכון תחבירית ועובדתית. תודה".

אני לא כותבת הרבה ברשתות בכלל וברשת X בפרט, שבה גם אין לי הרבה עוקבים, אבל התגובה שלי זכתה ל־1,500 לייקים וליותר ממאה שיתופים. במילים אחרות, הרבה אנשים הסכימו איתי והתייחסו למה שכתבתי. רק הציוץ של 12 נשאר שם באוויר, עם ה"א הידיעה המיותרת. אבל זה לא היה עניין מקרי של חוסר דיוק.

ככל שהתקרב יום ההשבתה/עצירה/מחאה שחווינו ביום ראשון, התגברו השידורים והכתיבה בעניינו. לאורך ולרוחב כלי התקשורת, ההתייחסות הייתה למשפחות ה־חטופים. הרוב כבר לא דיברו על משפחות שכולות. לפחות זה.

"משפחות החטופים נפגשו עם יו"ר ההסתדרות", "משפחות החטופים קוראות להשבית את המשק", ועוד הרבה כאלה. עם ישראל הוא עם של חמלה, והוא כואב את הסבל של החטופים והמשפחות. ואם זה מה שה־משפחות רוצות, וזה מה שייתן להן כוח במסע המייסר שלהן, אז נירתם ונשתף פעולה.

בהערת סוגריים אגיד שמחאה בסגנון של חסימת כבישים שנעשית מול אזרחים שאין להם יכולת להצביע בקבינט וכופה עליהם עיכוב משמעותי ועמידה בפקקים, לפעמים תוך שאיפת עשן או סתם עצבים – לא מגייסת אנשים לנושא; למעשה היא פועלת הפוך. אבל זה בקטנה.

הסיפור הגדול הוא ששוב התקשורת התגייסה מקיר לקיר ליום ההשבתה הזה, שערבב לתוכו קריאות נגד הממשלה וביקש להפיל אותה. המונח "משפחות החטופים" היה רק ההתחלה. ההמשך היה מעקב אחרי יום ההשבתה שבוע מראש, ביום שלפני פורסם הלו"ז של האירועים המרכזיים כאילו זו שבת חתן, וביום עצמו מבזקים ושידורים חיים. זה היה יום קשה. התומכים והמתנגדים התבטאו זה נגד זה בשפה חריפה מאוד, ומעבר לכך המעשים, הטענות ובעיקר ההד שניתן לכל היום הזה הזכירו את המחאה נגד הרפורמה. המחאה ההיא שאותתה לחמאס שאנחנו מפורקים ואפשר לתקוף אותנו וכל מה שבא אחרי כן. אותי זה שיתק.

עד מוצאי שבת השתקף מהתקשורת שכל משפחות החטופים בעד צורת המחאה הזאת. כן ראוי לציין שכמה ימים קודם לכן רואיין נדב מירן, אחיו של עומרי מירן שנחטף מקיבוץ נחל־עוז, והוא השמיע את דעתו נגד ההשבתה. אבל קולם של מתנגדים אחרים לא הושמע עד ערב לפני. ביום המחאה עצמו התחלנו לשמוע משפחות חטופים שחושבות אחרת. באותו ריאיון מוקדם אמר מירן שהוא רואה במחאה הצפויה מהלך פוליטי מזיק. "חבל שאנחנו מייצרים פעילויות כאלה שבעצם פוגעות בכל מאמץ לשחרור החטופים. הדרך היחידה להחזיר את החטופים זה לחץ מלחמתי והומניטרי על חמאס".

דיצה אור, אימו של אבינתן, דיברה השבוע על כך שלנגד עיניהם של מובילי השביתה לא עומדת טובת החטופים אלא החלשת הממשלה. קובי סמרנו, אביו של יונתן שנרצח בידי איש אונר"א, נחטף לעזה וגופתו חולצה במבצע, אמר גם הוא שבעיניו המהלך מזיק לחטופים. אבישי דוד, אביו של אביתר שסרטונים שלו מהשבי פורסמו לאחרונה כשהוא ברזון וחולשה קיצוניים, כעס על כך שתמונת בנו פורסמה כדי לקדם את המחאה. גם הוא חשב שהמחאה פוליטית בעיקרה, ושהדבר יזיק לבנו. גם ההורים של ענבר היימן, שנרצחה וגופתה מוחזקת בעזה, התנגדו לצורת המאבק הזו. חיים היימן הביע חשש שהיא תמוטט את החברה הישראלית. כך גם איריס חיים, שהביעה חשש מכאוס פנימי. 

עכשיו תראו, לא מדובר בוויכוח אפלטוני פילוסופי. זה מאבק קיומי של אנשים למען יקיריהם. כולם רוצים את בני משפחותיהם בבית בריאים ושלמים, ולזכות להביא את המתים לקבר ישראל. בזה הם עוסקים יומם ולילה. אבל יש מחלוקת קשה על האיך. הקולות המתנגדים למחאה משמיעים טיעונים כבדי משקל. הם לא רק חושבים שזו לא הדרך, הם סוברים שזה ממש מסכן את בני משפחותיהם. אז איפה הדיון הרציני על הסוגיה הזאת?

בבחירת המושג "משפחות החטופים" יש עוול של ממש. זו השתקה, הדרה ואי מתן מקום לאנשים שחושבים אחרת בנושא קריטי ליקרים להם (אגב, אתם זוכרים שככה ממש קוראים למטה, אף שלא כל המשפחות הן חלק ממנו?). אם התקשורת רוצה להשמיע את קולן של משפחות החטופים, עליה לתת מקום למגוון הדעות, לא לטון אחד, ובטח לא להוסיף לו את ה"א הידיעה.

יום המחאה הבא כבר עומד מעבר לפינה. הלוואי שיקרה נס וכולם ישוחררו בקרוב. אבל אם לא, צפויים לנו עוד כאלה. כדאי שנחזיק בראש שיש משפחות חטופים שמקבלות חיבוק מהשתתפות של אזרחים ביום מחאה, אבל יש גם כאלה שמתנגדות לו בכל מאודן, וגם להן מגיעים תמיכה, חיבוק ומיקרופון.

ועוד הערה אחרונה, מילת הוקרה למי שבמשך שנה ועשרה חודשים עומד על דעתו, לא מתקפל בפני קללות ונאצות, וממשיך להשמיע את מה שהוא חושב שטוב לעשות למען עם ישראל ולמען בנו. צביקה מור, אביו של איתן שנחטף ממסיבת הנובה. איתנותו של מור היא שמאפשרת את הפתיחה של שורת המקהלה. לא רבים היו עומדים בניסיון הכפול והמשולש שלו. אמן שבנו ישוחרר במהרה יחד עם כל החטופים.

Ofralax@gmail.com