אני יודעת שחופש עכשיו, ואין באמת לאף אחד קשב לקרוא המון מלל על כל נושא שהוא. אבל המציאות לא מרפה, ויש לא מעט נושאים שפשוט דורשים תשומת לב. ולכן, למרות מזג האוויר והילדים נטולי המסגרת, אני רוצה בכל זאת לנסות לגעת בכמה דברים חשובים. אבל לא באריכות, כדי לעמוד בדרישות של סף הקשב המינורי.

לפני שבועיים נהרסה לי הדסקית של החטופים. סיפרתי על כך לידידי אלון פאוקר מקיבוץ בארי, שכבר תקופה אני זוכה להיות שותפה איתו לאחד המהלכים הכי מעוררי השראה שקיימים בעיניי, "ברית הנגב וההר": חבורה שעסוקה באינטנסיביות מטורפת בניסיון לגשר על הפערים הפיזיים והמהותיים בין אנשי ההתיישבות לאנשי הנגב והעוטף.

בתגובה לסיפור על אובדן הדסקית הוא לא חשב פעמיים, הסיר את שלו מעליו והעניק לי אותה במתנה. באותו הרגע הרגשתי כאילו הוכתרתי על ידי ראש מסדר האבירים. זה כבוד גדול עבורי, לקבל את הדסקית הזועקת מאדם שפיזית לא ישן כבר כמעט 700 ימים במאבק עיקש, כאוב ומייגע להשבת החטופים.

אני מתבאסת ברמות קשות שאנחנו עדיין בנקודה שהיינו בה לפני חצי שנה מבחינת השבת החטופים. כואב לי שהכאב הזה נשחק כמו הדסקית ההרוסה שלי, והלוואי שהדסקית שעליי תונח אחר כבוד על המדף בחדרי כבר השבוע - כי לא תהיה לה משמעות יותר.

סיפור השבת החטופים הוא לא של תושבי העוטף בלבד או של משפחה כזו או אחרת. הוא סיפור לאומי. כל יום שהם לא בבית הוא כאילו אנחנו עצמנו לכודים שם, נתונים לרוע של רוצחי חמאס. כל יום שהחטופים מורעבים בו במנהרות, משול ליום שבו כל תושב ואזרח במדינה רעב ללחם. כל הביטחון שלנו נותר רעוע ומט לנפול, ולא יעזרו כיבוש הרצועה ומיליון ילדים עזתים אומללים ככל שיהיו. כל עוד החטופים לא בבית, אף אחד מאיתנו לא חופשי.

כיבוש עכשיו

אז כובשים את הרצועה? אם אני מניחה בצד את סיפור החטופים והסיכון עבורם בכל דיבור על המשך הלחימה, אני חושבת שמדובר בבשורה שהייתה צריכה להיאמר כבר בתחילת המלחמה, באופן הכי חד, כדי להעלים את אי הנוחות הישראלית מהמילה הזו, "כיבוש". מונח שדאגו בתקשורת ובעולם, כבר מימי הסכם אוסלו, להפוך אותה לרעיון תמהוני והזוי. כאילו אנחנו איזו חבורת בריטים קולוניאליסטים שמחפשים אדמה פורייה לגדל בה תירס, ולא יהודים חפצי חיים שרק מבקשים שלא יהיו להם שכנים שרוצים בכל רגע נתון לרצוח אותם. במשך שנים רבות התקשורת העניקה למילה הזו, כיבוש, זיהוי עם רעיון של מיעוט עם דם בעיניים, תאוות בצע וחוסר שיקול דעת. בכל פעם שמישהו דיבר על האפשרות הזו כאפשרות אסטרטגית, דאגו להפוך אותו למשיחי ולא קוהרנטי.

נראה לי ששנתיים לתוך המלחמה, אפשר ומותר לנסות ללעוס את המילה הזאת בלי לתת לה כוונות נסתרות. אלא לומר בפשטות גדולה: כיבוש הרצועה וההתיישבות היהודית בעזה הם לא רק תשובה ציונית לרצח הנורא שעשו בנו אויבינו, אלא פתרון אסטרטגי מתבקש שיסיים סוף־סוף את הטירוף שאנחנו חיים בו כבר יותר מדי זמן.

רק לרבוץ

כמדי שנה, היינו בקמפינג. הפעם, מפאת הבצורת העצובה שפקדה אותנו והמחסור המורגש מאוד במים בנחלי ארצנו, פתחנו קנטה על הכנרת. זאת הייתה פסגת החוויות המשפחתיות שאני יכולה לייצר לי ולילדים.

המחשבה על כל פרט ברשימות שאושי מנהלת ביד רמה. האריזה. ההעמסה המסודרת להפליא על האוטו ועל העגלה הנגררת שחיברתי אליו. קשירת הראצ'ט כך ששום דבר לא ייפול בדרך (אפילו נהג סמיטריילר מקצוען היה מתבונן ברננה ובי בפליאה ובהשתאות מרוב שאנחנו טובות בזה).

הנסיעה בכבישים באישון ליל, כי אין כמו לנסוע כל הדרך בלי פקקים, להגיע לכנרת קצת לפני הזריחה ולהתחיל את היום בטבילה נעימה בנחת שאין שנייה לה. הארוחות המושלמות בשטח. הקמת הצילייה.

ופשוט לשהות שם, צופים על המים המוקפים באבנים מאוירות בסמלי חטופים ודגלי ישראל. רובצים בשמש, בצל, על מזרן השטח בלילה. אוכלים מהפוייקה סביב המדורה.

כבר עבר שבוע מאז שחזרנו, ועדיין, כל מילה שאני כותבת פה מחזירה אותי לרגעים ההם שם, ולתחושה המרוממת שאין ולא יהיה לעולם שום זיכרון טוב ומיוחד שיוכל להתחרות בזיכרונות האלה.

אני גאה בנו על זה, והכי גאה שלמרות שמדובר באתגר (נסו לישון בכנרת בלחות של אוגוסט) אנחנו, כולנו, רק מחכים לקמפינג הזה ונשארים תמיד עם טעם של המתנה לפעם הבאה.

המשך חופש נעים לכולם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il