"עם האחריות באים רגשות האשמה": קצינות מפקדת השבויים והנעדרים על משימת חייהן

בחדר הישיבות הצנוע של מפקדת השבויים והנעדרים של צה"ל, השו"ן, תלויות תמונות ממוסגרות המתעדות רגעים מחייהם החדשים של השבים: עופר קלדרון וילדיו ברגע המפגש, התצפיתניות מחובקות, אלי שרעבי עטוף בדגל ישראל, וגם תצלום הלוח המחיק של התצפיתנית אגם ברגר, עם המילים שכתבה: "בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי".

שלוש המרואיינות שיושבות מולי – סרן א', רס"ן ש', ורס"ל א', משרתות בקבע ובמילואים במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן, שמפקדת השבויים והנעדרים הוקמה במסגרתו. במשך יותר משנתיים הן עסקו בגורל החטופים ברמה יומיומית, עד השחרור וגם לאחריו. חלקן סייעו בתיאום התקיפות באזורים שהייתה הערכה שהחטופים מוחזקים בהם, חלקן אספו והכינו את המסרים המודיעיניים שעברו למשפחות. ברגעי שובם של עשרים החטופים החיים האחרונים, חלקן צפו עליהם מחפ"ק מרוחק.

"פתאום לראות את שיחות הטלפון שלהם עם ההורים שלהם", מתארת סרן א', קצינה במילואים, "ואחר כך את האירוסין של אלי־ה כהן, את אלון אהל עם פסנתר, את רום ברסלבסקי מסתכל לשמיים, את איתן מור עם הכובע. כל אחד תופס אותך בנקודה אחרת בקרביים, והתחושה היא שלרגע קצת חוזר האוויר".

"יצא לי כבר כמה פעמים לראות במקרה חטופים ששבו", משתפת רס"ן ש', קצינה בשירות קבע. "ראיתי אותם בבית קפה, בקופת חולים, ברחוב. לא אמרתי להם דבר. הרגשתי שהעובדה שאני מזהה אותם היא חלק מהכישלון של 7 באוקטובר. הם לא בחרו שהפרצוף שלהם יהיה תלוי ברחובות במשך שנתיים. זה מסמל מבחינתי את החופש שנלקח מהם ואת המחיר שהם ממשיכים לשלם".

"יש משפחות שלא מכירות אותי ‫וגם לא יכירו אותי לעולם, ‫אבל אני מכירה אותן ‫כי אני העיניים שלהן במפקדה", אומרת רס"ל א', נגדת במילואים. "‫היה בליץ ‫של תיקים שהייתי צריכה ללמוד ‫כדי להכיר את החטופים – להכיר את סיפור החטיפה שלהם, לדעת איפה יש להם קעקוע או עגיל. כשקיבלתי בשורה קשה היה לי זמן קצר מאוד להתפרק, הייתי צריכה לחזור ולהיות בעשייה למען העברת המידע למשפחות".

הן שלוש מתוך מפקדה שגדלה בהדרגה לכ־2,500 חיילים, רובם משרתי מילואים. המפקדה הוקמה ב־7 באוקטובר, תחת פיקודו של אלוף (במיל') ניצן אלון, לשעבר ראש אגף המבצעים. הן יודעות שסייעו בהשבתם של 168 חטופים חיים, אך לא מצליחות להוציא מהראש את 87 החטופים שנרצחו ונהרגו בדרך.

"הכותרת של המשימה שלנו ‫הייתה 'לאתר, להגן ולהשיב', אבל אני חושבת שעם ישראל ‫מודע ‫גם לכישלונות הכואבים שחווינו כשטעינו כאן במפקדה", אומרת רס"ן ש'. "הם עדיין איתנו, ‫הפרצופים והשמות של מי שאינם. יש מאחורינו הרבה אנשים שלוקחים איתם ‫את אותן תחושות, ‫מקציני מודיעין בכירים ‫עד חיילים בני 18. כשיצאתי מהבית בבוקר 7 באוקטובר ידעתי על חטוף אחד. בשלב מסוים התנוסס על הצג מספר אסטרונומי של 3,146 נעדרים, אנשים שבאותן שעות גורלם לא היה ברור. אחר כך היה הצורך לנהל לחימה באזור עם חטופים. זו הייתה תורת לחימה (תו"ל) שצריך לבנות מאפס".

משחק מוחות

רס"ן ש' (28) מתגוררת בשוהם. היא נשואה לסרן מ', מפקד לוחם במילואים, ואם לתינוק. המלחמה תפסה אותה לפני שהחלה לימודי חקלאות במימון הצבא. ש' היא ראש מדור יעדים במפקדה, ומתוקף תפקידה הייתה אחראית לאיתור מיקום חטופים ואישור תקיפות במרחב הדרומי של הרצועה. "המשימה של הצוות שלי הייתה למצוא כמה שיותר נ"צ של כמה שיותר חטופים", היא מסבירה. "התעסקנו ‫במודיעין שעולה מ'הצד האדום', ‫צד האויב, עם כל היכולות שיש לאמ"ן ‫ולקהילה המודיעינית להציע, ‫וגם מחוץ לצבא".

סרן במיל' א' (26), תושבת תל־אביב, השתחררה משירות קבע ומיד התגייסה למילואים במפקדה. היא הייתה אחראית לאיסוף מודיעין על מצבם של החטופים החיים ברצועה, כולל המידע שהגיע מתשאולי השבים שנערכו במפקדה. "תפקידי היה להבין מה מצבם של החטופים החיים, ‫היכן הם מוחזקים ‫ואיזה מודיעין יש עליהם. לא יצאנו למשפחה כדי לתת לה אות חיים, אם רמת הוודאות על פי ההערכות המודיעיניות הייתה פחות מ־99.9 אחוזים, וגם אז סייגנו ואמרנו למתי המודיעין שבידינו עדכני, ודאגנו שהוא יתבסס על כמה שיותר אינדיקציות".

רס"ן ש': "‫‫בכל פעם שעלה מודיעין ‫שקשור למרחב גיאוגרפי, ‫הדבר הראשון שעשינו זה 'מרחב ירי בתיאום'. זה אומר שאי אפשר להיכנס אליו ולהפציץ בו בלי תיאום עם מפקדת השו"ן"

רס"ל במיל' א' (31), גם היא מתל־אביב, נשואה לאלעד. ביוני 2024 היא גויסה בצו 8, לאחר שסיימה תואר שני בטיפול באומנויות. היא דסקאית בתא המשפחות שהוקם תוך כדי המלחמה, כדי לרכז ולתווך למשפחות את המידע המודיעיני שאספו סרן א' ופקודיה. רס"ל א': "היה לי קשר ישיר וקבוע ‫עם סרן א', כקצינה שאוספת את המודיעין ומתמצתת אותו. מהמידע שמועבר אליי אני בונה תמונת מודיעין ‫על חטוף, מול התמונה שהמשפחה מכירה. כשהמידע בידי אני מתדרכת את הקמ"ן הבכיר שעומד בקשר עם המשפחה, והוא זה שמסביר את המידע למשפחות. לא פעם נדרשו הקמ"נים למסור בשורות קשות מנשוא. הבנו שמי שמוסרים בשורות כאלה צריכים להיות קצינים בכירים עם ניסיון חיים".

סרן א': "העיקרון הראשון היה שקיפות מול המשפחות עם ‫האמת שיש לי בידיים ‫ושאני יכולה להוציא למשפחה מבחינת המגבלות של ‫ביטחון החטופים הנוספים, ביטחון הכוחות בשטח וביטחון המקורות. היה דיון קבוע ביני ובין רס"ל א' מה אפשר להוציא למשפחות ומה לא".

בראשית המלחמה, המידע המודיעיני על מקום החטופים היה מוגבל. התקיפות של חיל האוויר באותם ימים, לעומת זאת, היו עצימות במיוחד. שלושה שבועות לאחר הטבח בעוטף החל גם התמרון הקרקעי ברצועת עזה.

"היה ברור שהגנה מלאה על החטופים בשלב הזה של המלחמה היא דבר כמעט בלתי אפשרי", מבהירה רס"ן ש'. "בתקופה הזו של החודשים הראשונים למלחמה, גם חמאס עוד לא אחז בתמונת מצב מלאה, והיה מצוי בכאוס משלו מול ארגוני טרור אחרים ברצועה. בתקופה הזאת נבנה מנגנון ההגנה המשותף למפקדת השו"ן, לחיל האוויר, לפיקוד הדרום ולכוחות בשטח. לפני כל תקיפה, קטנה ושגרתית וגם גדולה ואסטרטגית, נעשה ניתוח מצב. כלל הנתונים שוקללו יחד עם אנשי המודיעין וחיל האוויר וגובשה המלצה ונחתמה על ידי מפקד. כל תקיפה עברה את כל הציר, מה שדרש מערכת משומנת ושיתוף פעולה יוצא דופן בין כל הגופים".

כדי להגן על חטופים נוצר כבר בימי המלחמה הראשונים המושג "מרחב ירי בתיאום" (מי"ב). רס"ן ש': "‫‫בכל פעם שעלה מודיעין ‫שקשור למרחב גיאוגרפי, ‫הדבר הראשון שעשינו זה מי"ב. זה אומר לשרטט את אותו מרחב שאי אפשר להיכנס אליו ולהפציץ בו בלי תיאום עם מפקדת השו"ן. מי"ב ‫יכול להיות על מבנה בודד, ‫כי השאיפה היא מידע כמה שיותר ספציפי, ‫אבל גם אם הייתה לנו אינדיקציה על שכונה, ‫לא חיכינו שיהיה לנו נ"צ מלא אלא הקפדנו לסמן אותה ‫כאזור שצריך לנהל בו את הירי ‫בצורה זהירה".

מפקדים בשטח לא אמרו לכם שהתנהלות כזו כובלת את ידיהם ומסכנת חיילים? איך עניתם לטענות כאלה?

"‫אמרו, ומנהלים שיח, כי גם על החיילים בשטח ‫אנחנו רוצים לשמור. כמו שפרצופים וסיפורים ‫של חטופים שנהרגו בשבי ‫ילכו איתנו לנצח, ‫גם פרצופים של חיילים ‫ששילמו מחיר זה משהו שלא יוצא מהראש. ‫החלום של כל חייל הוא להציל חטופים, אבל ‫גם חיילי צה"ל צריכים ‫לשמור על עצמם. אם יש אזור שאנחנו יודעים ‫או מעריכים שיש בו חטופים, מן הסתם ‫לא נתקרב לאזור הזה, אבל במקרים רבים זה בדיוק האזור שממנו יצאו פיגועים כנגד לוחמי צה"ל. חמאס למד את זה, היו משחקי מוחות כל הזמן".

וכשקובעים את מרחב הירי באותם ימים, יושבת בראש הידיעה שגם ילדים נחטפו לעזה?

‫"‫זה לא מקצועי ‫להכניס לסל השיקולים ‫אילו חטופים עומדים בסכנה כזאת או אחרת, צריך לשמור על כולם. אבל ‫במעט הזמן שמקדישים לשינה ‫זה מגיע בחלומות, ‫ואז אתה קם בבוקר ‫וזה פוגש אותך על השלטים בכבישים".

באיזה שלב ידעתם איפה נמצאים חטופים חיים?

"תמונת המצב היציבה הראשונה התגבשה אחרי העסקה הראשונה, בנובמבר 23'. עדויות השבים, והזיכרון הפנומנלי שהפגינו, אפשרו לנו להבין באופן ברור את תמונת החטופים, החיים והחללים, ולסמן את התעלומות שדורשות קשב ייחודי נוסף. כמובן, תמונת המודיעין ומיקומי החטופים השתנו בחלק מהמקרים אינספור פעמים – בין אם בעקבות שיטה מתוכננת היטב של האויב, ובין אם כתוצאה מתמרוני צה״ל.

סרן א': "האופן שבו חטופים חזרו, רזים וחלשים כל כך, היה קשה עבורי. ברור שזו לא אשמתי שהם הוחזקו בתנאים כאלה, אבל עם תחושת האחריות באים גם רגשות אשמה"

"חמאס הגיע מוכן למתקפה, וזה ניכר בשיטת השבי ובמנגנונים המוכנים מראש. לעומת זאת, הג'יהאד האסלאמי וארגונים נוספים אלתרו לאורך כל המלחמה. מודיעינית ומבצעית יש לזה השפעה עצומה. בגלל השוני הזה כל מקרה קיבל צוות מודיעיני ייעודי, כי ההבדלים דרשו גישה ייחודית וקשב גבוה".

היה ידוע שחטופים עוברים תקיפות מיניות בשבי. זה הוסיף מבחינתכן על תחושת הדחיפות להציל אותם?

סרן א': "‫ודאי שהייתה תחושת דחיפות, אבל יש משהו בלקחת צעד אחורה, שזה בסוף הדבר המקצועי לעשות. הסיפור של החטופים ‫היה בלב החברה הישראלית כי הם השתייכו לכל המגזרים ‫והגילאים".

נשמע שלא אחת פעלתן מתוך ניתוק רגשי.

סרן א': "קראנו לזה 'תוקי ניתוקי', כי בלתי אפשרי להיות בתוך זה ‫באינטנסיביות רגשית מטורפת כל היום. ‫המוח מגן על עצמו מסיבה מסוימת. יש כמובן רגעים שצריך וחשוב להציף, לדבר וגם להתפרק. יש קב"נית ‫שמלווה את היחידה ‫ונמצאת כאן כל יום, מסתובבת ומדברת ‫עם אנשים תוך כדי אירועים ועסקאות.

"כמי שאחראית לשלום החטופים, האופן שבו חזרו אלי שרעבי, אור לוי ואוהד בן־עמי, רזים כל כך, היה קשה עבורי. אני יכולה להגיד לעצמי שלא אשמתי שהם נחטפו והוחזקו בתנאים כאלה, אבל עם תחושת האחריות באים גם רגשות אשמה.

"הבסיס לכול, וגם זה נגזרת של האחריות, הוא לדעת להגיד 'עשינו גם טעויות'. הדבר היחיד שאני רואה ‫כשאני קוראת כתבה על '‫מחדל מטורף' ‫זה מה המשפחה עכשיו קוראת, ‫ואיך צריך להסביר לה את נסיבות המקרה ‫בצורה הכי כנה".

מגן אנושי למחבלים

תהליך קביעת המוות של חלק מהחטופים דרש מידע מודיעיני איכותי וסמכות הלכתית. אך גם כשמידע כזה מתווך למשפחות, יש משפחות שאינן מקבלות אותו. אימו של רס"ל רן גואילי, החלל החטוף האחרון שטרם שב, אמרה בריאיון למקור ראשון בשבוע שעבר שהיא עדיין מחכה לנס.

"‫אלה דברים שצריך ללכת בהם בצורה מאוד ‫רכה ועדינה", אומרת רס"ל א'. "אנחנו ‫צריכים לשקף תמונת מודיעין ‫מהימנה ככל האפשר גם אם אין לנו אינדיקציות סופיות ‫לקביעת מוות. אם זו ההנחה שלנו, אנחנו צריכים להתמיד בה מול תפיסה של ‫משפחה שמחזיקה תקווה עד לרגע האחרון".

דיווח בולט שהתברר כלא נכון היה בנוגע לתצפיתנית דניאלה גלבוע. כזכור, חמאס הפיץ סרטון שממנו נראה כי היא אינה בין החיים. "מיד לאחר מכן היינו כמובן בשיח עם המשפחה", משחזרת סרן א'. "‫אמרנו: אנחנו לא יודעים כרגע ‫להתחייב על שום דבר, התוכן אכן קשה ו‫אנחנו עושים 100% בדיקות ‫כדי לרדת לשורש האירוע".

‫ובעצם עד שהיא חזרה ‫לא ידעתם אם היא חיה או לא? ‫

"היו לנו הערכות, ‫אבל ‫לא אינדיקציית זהב. בשלב מסוים התגבשה הערכה ‫שלפיה הפרסום הזה לא מבוסס על אמת. ברגע שההערכה הזו הייתה מספיק בשלה, יצאנו איתה גם למשפחה".

החטופים רב"ט ניק בייזר, סמל רון שרמן ואליה טולדנו ז"ל, נהרגו משאיפת גזים בהפצצת חיל האוויר שבה חוסל מח"ט הגזרה הצפונית של חמאס, אחמד ע'נדור, בנובמבר 2023. באותם ימים פורסם כי לצבא היה מודיעין שגוי בנוגע להימצאות חטופים במרחב. אירוע טרגי נוסף היה רצח ששת החטופים בשכונת תל א־סולטאן ברפיח, בסוף אוגוסט 2024: הירש גולדברג־פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת ז"ל, שהוחזקו במנהרה. על פי התחקיר, לפני היציאה לפעילות במקום נערך תכנון מבצעי של פיקוד הדרום והאוגדה המתמרנת, בשיתוף מפקדת השבויים והנעדרים, ובמסגרתו הוערך כי הסבירות להימצאות חטופים במרחב היא "בינונית־נמוכה". הכוחות תודרכו לפעול תחת הנחת עבודה שישנם חטופים במרחב.

פעילות הכוחות נעצרה ליממה לאחר שב־27 באוגוסט חולץ החטוף פרחאן אל־קאדי מהמתחם התת־קרקעי. לאחר חילוצו לא היה בידי צה"ל מודיעין על הימצאות חטופים נוספים במרחב בעת הזו. יומיים לאחר מכן אותרו גופות ששת החטופים כשעליהן סימני ירי, ומהתחקיר עלה כי הם נרצחו בידי המחבלים שהחזיקו בהם. "תמרון צה"ל במרחב, הגם שהיה מדורג וזהיר, השפיע נסיבתית על החלטת המחבלים לרצוח את ששת החטופים", נכתב בתחקיר. במנהרה שבה הוחזקה השישייה ברפיח אותר די־אן־איי של יחיא סינוואר.

רס"ן ש': "היו חטופים שחזרו וסיפרו על אנשים ‫שהם פגשו, והגיע גם מודיעין שהביא אותנו לגיבוש ההבנה שהמחבלים הבכירים מקיפים את עצמם בחטופים כמו מעטפת הגנה. ‫אני ‫לא בטוחה שלחמאס היה תו"ל כזה לפני כן, אבל ‫ברגע שהבנו את זה, המשימה שלנו ‫בכל תקיפת בכיר הייתה לא רק להניח שאין חטופים סביבם ‫אלא להוכיח את זה. יש סיבה למה זה היה האירוע האחרון שחווינו מהסוג הזה".

השבוע נחשפו בתוכנית "עובדה" צילומי וידאו שנמצאו בלב עזה, ממצלמה שתיעדה את ששת הנרצחים במנהרה. בין השאר, הם נראים שם מדליקים נרות חנוכה בשבי. "האחריות שלנו כמפקדה הייתה להגן על חייהם של החטופים הללו, ‫ונכשלנו בה ‫ברמה הכי בסיסית", אומרת סרן א'. "זו תחושת האחריות המפקדתית ‫ותחושת האחריות האישית שלי ‫כמי שמרכזת את המידע על החטופים ‫החיים ברצועה. ‫אלה שישה חבר'ה, חלקם בגילי, ‫שהיו בסיטואציה הכי קשה בעולם. כשנודע לנו על כך הרגשתי התפרקות, ואז הסתכלתי לרס"ל א' בעיניים. זה היה אינסטינקט שהחזיק אותי ועזר לי להמשיך לעבוד".

לאחר רצח השישה נודע שהם הורעבו בשבי עד שהגיעו לתת־משקל. על גופם נמצאו סימני התעללות ועדויות על כך שהם נכבלו בשלשלאות. "‫תמונת המודיעין ‫שידענו באותה תקופה ‫שוקפה למשפחות בצורה מלאה", אומרת רס"ל א', "אבל ‫אני לא חושבת שידענו עד כמה המצב שלהם ‫זוועתי. הבנו את זה רק בדיעבד".

מבצעים שבוטלו

סיפורם של רס"ן ש' ובעלה סרן מ', מפקד שעשה מאות ימי מילואים בעזה ובלבנון, קשה ומעורר השראה כאחד. ש' נמצאת כיום בחופשת לידה, והיא מגיעה לשיחתנו עם עגלה שבה נח תום בן החודשיים, תינוק מתוק ורגוע להפליא. בשיחתנו מתברר כי זוהי חופשת לידה שנייה בעבורה בשנתיים האחרונות. כשהיא מספרת מה עבר עליה, חברותיה דומעות עימה ומניחות עליה יד אוהבת.

"הבן הבכור שלי, נבו, נולד ב־25 בנובמבר 2023", היא מתארת, "יום אחרי שהחלה הפעימה הראשונה של שחרור החטופים. הייתי בחופשת לידה תוך כדי שבעלי בלבנון ובעזה לסירוגין, אבל התגבשה אצלי ההבנה שאני חוזרת לתפקיד. שנינו שירתנו, בעזרת מעטפת חזקה של חברים ומשפחה. חזרתי לשרת עם תינוק קטנטן, שבא איתי לדיונים".

נבו הקטן נפטר במפתיע בשנתו, בגיל 11 חודשים. "זה קרה לפני שנה, בבוקר שבו בעלי סיים סבב בלבנון. ידענו את גודל המשימה, והיה ברור לכולנו שאנחנו חוזרים לשרת. מ' חזר למילואים, ואני חזרתי ליחידה בתוך כמה שבועות".

אחד האנשים שליווה את רס"ן ש' הוא המפקד שלה, ניצן אלון. "ניצן מפקד יוצא דופן והאדם הנכון ביותר למשימה המורכבת הזאת", היא אומרת. "בכל הסוגיות שהתמודדנו איתן הוא הביא לשולחן את הניסיון הרב שלו, יחד עם ענווה ורגישות לשמוע את כלל הדעות בחדר. הנוכחות שלו בשמחות ובאבל המשפחתי שחווינו במלחמה היא השראה מבחינתי איך צריך לפקד ולנהל אנשים".

רס"ל א' מסכימה ומוסיפה: "היו רגעים קטנים ופשוטים שריגשו אותי, כמו ההשתתפות שלו בשיעור יוגה לזכרה של כרמל גת ז״ל, לצד אזרחים ואזרחיות מן השורה. מקרים כאלה לימדו אותי כמה חשוב להיות בן־אדם לפני שאתה מפקד".

בספטמבר האחרון, בזמן מבצע מרכבות גדעון ב', עלה חשש לחייהם של 20 החטופים החיים. חמאס העלה באופן מוצהר חטופים אל מעל פני השטח בעיר עזה, תוך שהוא משתמש בהם כמגן אנושי. גורמים צבאיים הודו אז כי הפעולה באותה נקודת זמן מסכנת את החטופים. מפקדת השו"ן נדרשה לתיאום גבוה עם הכוחות בשטח, רגע לפני שנחתמה העסקה האחרונה, כדי ששום חטוף לא ייפגע.

רס"ן ש': "המודיעין על כוונה כזו היה קיים גם לפני ולא הופתענו ממנו. אני חושבת שבאותה נקודת זמן זו הייתה הפעם ראשונה שזה יצא החוצה על ידי חמאס בצורה כזאת. מה שהיה באותם ימים זה קשר רציף וישיר שבו אנחנו מעדכנים את המ"פ בשטח על כל מודיעין שעולה, והחייל בשטח מעדכן אותנו על כל מה שהוא פוגש. הגענו לתמרון הזה אחרי הרבה מאוד תמרונים והמערכת עבדה בצורה הרמונית".

בזמנו פורסם כי בעקבות "מבצע ארנון" ב־8 ביוני 2024, שבו חולצו החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו ממחנה הפליטים נוסייראת, הונחו המחבלים שהופקדו על חטופים לרצוח אותם אם צה"ל מתקרב. "ההנחיות היו קיימות עוד לפני מבצע ארנון, וכלל הדרגים הכירו אותן", מבהירה רס"ן ש'. "זה דרש תכנון מקדים והדוק לפני כל תמרון קרקעי כדי להימנע ממקרים קשים. לצערי זה לא תמיד הצליח כי השוני בין המחבלים, בין שובה אחד לשובה אחר, משמעותי מאוד במקרים כאלה. מה נחשב 'מתקרב'? כל מחבל עשוי לפרש את ההנחיה אחרת. בפועל זה קרה גם כשצה״ל היה רחוק מהאזור".

היו מבצעים שבוטלו ‫בגלל הסכנה לחטופים?

"כן, יותר ממה שאפשר לדמיין".

מלחמה יוצאת דופן

במהלך המלחמה נהרגו חיילים אחרי שמחבלים הגיחו ממנהרות שהיו אסורות לתקיפה מחשש לפגיעה בחטופים. בצה"ל אומרים שאין בידיהם נתון מדויק באשר למספר החיילים שנהרגו בהקשר כזה, שכן המציאות סבוכה ולא תמיד אפשר לקבוע את הנסיבות המלאות. "מנסים ליצור משוואה בינארית, אבל המציאות מורכבת יותר", אומרת רס"ן ש'. "אם מנהרה הוגדרה אסורה לתקיפה, זה קרה מסיבות מאוד מסוימות. אם חיילים נהרגו במנהרה כזו, זה יכול לקרות כי ככה מלחמה מתנהלת. ה‫כותרות האלה מגיעות מאנשים ‫שלא חוו ‫את המורכבות הזו בעצמם".

במפקדת השו"ן נערכו גם למקרה שבו המו"מ על העסקה האחרונה ייכשל, והתמרון יתחדש. הכתב הצבאי של מקור ראשון, ישי אלמקייס־אלרם, פרסם מסמך שהועבר לכוחות שהיו אמורים לתמרן בשטח, ובו הנחיות להתנהלות במרחב שיש בו אפשרות להימצאות חטופים, עולים מרכיבים שסותרים התנהלות שדה קרב כהווייתו. על פי המסמך, תנאים שנחשבים כמעמידים את החטוף בסיכון, כפי שנלמד ממקרים קודמים של הרג חטופים, הם "קרבה פיזית מוחשית" למחבלים, "היעדר יכולת מילוט (כולל תחושת כיתור)" שלהם, כולל "מצב שבו השו"ן מהווה נטל ליכולת המילוט" (של המחבלים המחזיקים בו), וכן "מצבי הפתעה לאויב בסמיכות שו"ן".

מהמסמך עולה במפורש כי קיים "מתח בין משימת ההגנה על השו"ן למשימת הכרעת חמאס". בין העקרונות שהותוו לכוחות לא רק הימנעות מכיתור אלא גם מתחושת כיתור, כולל השארת נתיבי בריחה ומרחבי מילוט למחבלים, ואפילו "הימנעות מסיכול ברחנים" ופעולות נוספות בעלות אופי "מדורג" ו"סלקטיבי", שעל פי המסמך משפיעות על קצב התמרון.

רס"ן ש' נמנעת מלהתייחס במישרין לנכתב במסמך, ואומרת רק: "עוד ייכתבו הרבה ספרים על איך מנהלים מלחמה בתנאים שאנחנו ניהלנו. לא ככה שדה קרב צריך להתנהל, אבל זו מלחמה יוצאת דופן".

לעומת כל מה שאת מתארת, חטופים שחזרו סיפרו כי היו חשופים לתקיפות צה"ל ‫בצורה שסיכנה אותם וגרמה להם להרגיש שצה"ל לא באמת יודע איפה הם.

"אני חושבת שצריך לעשות הבחנה בין החצי הראשון של המלחמה לחצי השני", משיבה רס"ן ש'. "זה מנגנון ‫שבנה את עצמו. חטוף שחווה תקיפה חריגה, ‫ובתחושה שלו חשב שלצה"ל אין שמץ של מושג איפה הוא - ‫זו תקיפה שאנחנו נתחקר, ‫גם אם בשורה התחתונה ‫אף חטוף לא נפגע בה. על כל תקיפה למדנו ‫‫מה ידענו באותו זמן, ‫ואם זו תקיפה שהיינו צריכים ‫לאשר או לא, ואם לא – תיקַנו ודייקנו עוד את המנגנון".

בצירוף מקרים מרגש, הברית של תום, בנה השני של ש', נערכה ביום שבו עשרים החטופים החיים האחרונים חזרו מהשבי. "אנשים התחילו להגיע לברית ואני בחדר, סגורה. תירצתי שהוא בוכה, אבל צפיתי בטלפון בחזרתם של החטופים. לא הייתי מסוגלת לצאת לפני שראיתי את כולם, רק אז הברית התחילה.

"חזרתי לשרת בזכות המפקדים המדהימים שלי ובזכות סרן א'. אחרי שקורה אסון, כל פסיכולוג יגיד שחזרה כזו היא הדבר הכי חשוב כדי להתמודד עם הטראומה. זכינו ב־11 חודשים עם נבו בעולם הזה, ומתוכם יותר מ־300 יום אבא שלו היה במילואים, כלומר גם הוא הקריב עבור המשימה הזאת, אז להפסיק להיות חלק ממנה? ההחלטה להמשיך מעניקה המון משמעות וכוח".

רס"ל א': "כשרכב הצלב האדום האחרון חצה את הגבול, הייתה אנחת רווחה גדולה, ולצידה תמיד התזכורת של הכישלון שבסוף אנחנו אחראים לו. מיד אחרי מחיאות הכפיים בחפ"ק, ידענו שיש לנו המשך משימה גדולה של השבת כל החללים. היא לא תסתיים עד שרני גואילי חוזר. רק אז נוכל באמת לסגור את המקום הזה".