העולם החופשי תומך ברשת אדירה של גופים שמתנגדים להסדר שלום ותומכים בסרבנות הפלסטינית. אם וכאשר יהיה סיכוי להסדר, ינהלו העמותות הללו קמפיין בינלאומי ויציגו את אבו-מאזן כ"בוגד". כך מממן העולם החופשי את הכשלת הסיכוי לשלום

האיחוד האירופי כגוף, ומדינות אירופה בנפרד, מממנות שורה אדירה של עמותות שעוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבים מהגופים הללו אינם "ארגוני שלום", כפי שהם מכונים בטעות. מדובר גם בגופים שהם חלק מקרטל ענק שעוסק בהנצחת הסכסוך. השיח השתנה. חלף זמנו של עידן "ארגוני שלום". אנחנו בעידן של "ארגוני זכויות". באופן ישיר ועקיף, חלק ניכר מהגופים הללו עוסקים בהגנה על זכויות הפלסטינים. חלקן זכויות שראויות להגנה. חלקן זכויות שווא. בראשן, כמובן, "זכות השיבה". אין כזאת זכות. היא לא יושמה ולא ממושה ולא הוכרה, ברמה הפוליטית, כמעט בשום מקום, ...

 כל חטאי השמאל הקיצוני, במאבקו נגד מדינה יהודית, ילבינו כשלג מול הבולדוזרים מתוצרתם של אהוד ברק והימין האנטי-ציוני, שמקימים לנו כאן, ביזע ובמלט, את פלסטין הגדולה. נתניהו דורש מדינה יהודית מהפלסטינים, אך מקים כאן מדינה דו-לאומית
  אלפי פרסומים עסקו בשנים האחרונות בניסיון לקעקע את המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית". אינספור אנשי אקדמיה וחלקים רחבים מקרטל זכויות האדם, מהעולם ומישראל, הפכו את המאבק הזה לפרויקט אישי וגלובלי. אלה כבר לא רק השוליים של נעם חומסקי ונורמן פינקלשטיין. אלה גם אנשים שהיו במרכז. כמו תמיד, אלה יהודים שמובילים את המתקפה. אחד הבולטים שבהם הוא ההיסטוריון טוני ג'אדט (Tony Judt), שהלך לעולמו, ובשנותיו האחרונות היה דובר מרכזי לשלילת זכות קיומה של מדינת לאום יהודית. במאמר שזכה להדים רבים, הוא כינה את מדינת הלאום היהודית כאנכרוניזם שעבר זמנו. או הכוכב החדש של ...

   
הרעיון הציוני נועד להתמודד עם היותו של היהודי "האחר" - בן המיעוט המדוכא. מי ששולל את זכות היהודים למדינה ריבונית, מי שמקדם, בזדון או בשוגג, מימין או משמאל, את החזרת היהודים למצבם כמיעוט - מבצע פשע הומניטרי, ולא רק פשע נגד העם היהודי. על צדקת רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית

אין שום צורך לבחור בין ציונות להומניות, משום שציונות היא הומניות. הוויכוחים הבלתי-פוסקים על מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על מקומו של הזר בתוכנו, על מעמדם של ערביי ישראל, על פליטים, מסתננים, שוהים בלתי חוקיים, מהגרי עבודה, מהגרים באמצעות נישואים, דורשי שיבה פלסטינית, עובדים זרים וילדיהם - הופכים את ישראל למדינה המתנכרת ל"אחר" ולזר שבתוכה. אלא ששכחנו את העיקר. היהודי הוא האחר. הרעיון הציוני יצא לדרך משום שהיהודי היה האחר. והגשמת הרעיון הציוני היא שלא עוד. לא עוד ...

פעם אחרי פעם מתנהגים אלה שקרויים "אנשי רוח" כעדר. פעם הם היו בצד של סטלין, היום בצד של רק"ח או מרצ. והם מתקשים להבין מדוע בזים להם
"אין ציבור בזוי מזה", כתבה כאן שלשום עמיתתי, יעל פז-מלמד, בדאגתה הרבה לאנשי הרוח. איך עושים להם את זה? איך זה שלא מקבלים את דעתם? השאלות נכונות. השפעתם של אנשי הרוח בישראל מצויה ביחס הפוך לרעש הציבורי שהם מצליחים לעשות. ובכלל, הכוונות שלהם הרי נפלאות. הם אינם, ברובם, שונאי ישראל. הם אינם במחנה האנטי או פוסט-ציוני.
אז למה, באמת למה. אם היו אנשי הרוח ותומכיהם מתבוננים במראה, הם לא היו רואים אנשי רוח. הם היו רואים עדר. פשוט עדר. זה לא חשוב מה הסוגיה הציבורית שעל הפרק, התגובה תהיה אוטומטית. הבדואים מתעקשים על הפרק חוק קולקטיבית? עמוס עוז יהיה אתם. שוהים בלתי חוקיים מקימים משפחות כדי לזכות באשרת קבע? אנשי הרוח יטענו שהם ...