כלל הברזל הפלסטיני

גם האיום בפירוק הרשות וגם האיחוד עם החמאס מעידים על כך שיותר משהפלסטינים דואגים לאינטרסים של עצמם, הם דואגים לפגיעה באינטרסים של ישראל * התגובות של נתניהו לאיחוד הפלסטיני עלולות לצרף את ישראל לכלל הברזל הפלסטיני

יריד ההפתעות של המזרח התיכון סיפק לנו השבוע תפנית נוספת. ההתפייסות בין הרשות הפלסטינית לחמאס. בשעות שלאחר הכרזת האיחוד עשה נתניהו את כל הטעויות האפשריות. התגובה הראשונה שלו הייתה: או חמאס או תהליך שלום. זו לא הייתה התגובה החכמה ביותר. משום שנתניהו היה יכול לומר משהו שונה לחלוטין: לשגר ברכות לאחדות הפלסטינית. למה לנזוף כשאפשר לברך? מדוע, לעזאזל, התגובה הישראלית היא קנטרנית, כאשר אפשר להעביר את הצהרות הסרבנות לפלסטינים עצמם? מדוע לא להציב, בדרך חיובית, את תנאי הקווארטט (הכרה בהסכמים קודמים, התנגדות לטרור והכרה בישראל), שהוצבו על ידי הקהילה הבינלאומית לצורך סיוע לפלסטינים בעקבות ניצחון החמאס בבחירות? הרי נתניהו היה יכול להביך את הפלסטינים בהצהרות שמקדמות פיוס והבנה, אבל הוא בחר בהצהרות שאינן מוסיפות גרם אחד לאינטרס הישראלי.

עוד לפני שהפלסטינים הספיקו לומר מילה אחת – אפילו אחת – נגד הסכם על ישראל, הורה נתניהו לציפי לבני לבטל פגישה עם הצד הפלסטיני. למה? הרי אם החמאס מתנגד – הוא כבר יעשה את העבודה. מדוע זו ישראל שצריכה להצטייר כסרבנית שלום? היכן כאן בדיוק החכמה המדינית הגדולה? עברו עוד שעות אחדות, וההוראה של נתניהו הפכה להחלטה של הקבינט. שלוש טעויות תוך פחות מיממה. 

הימין טוען, ולא רק הימין, שכל זמן שהרשות הפלסטינית מייצגת רק חלק מהעם הפלסטיני - אין טעם בהסדר עם הרשות. והנה, כשמסתמנת אחדות פלסטינית, התגובה הישראלית היא "או שלום או חמאס". במילים אחרות, הימין הישראלי מתנגד להסדר בגלל שהחמאס לא בתמונה, והוא פוסל הסדר כשהחמאס נכנס לתמונה. זה לא רציני, גם אם ברור לחלוטין שאין שום סיכוי לשלום עם ממשלה בחסות חמאס, וככל הנראה אין סיכוי להסדר גם עם ממשלה פלסטינית נטולת חמאס.

נתניהו מכיר את המציאות. הוא היה יכול לצאת בהצהרה חיובית במקום בהצהרה שלילית. לא היה לו מה להפסיד. לו היו הפלסטינים מגיבים בחיוב – על תנאי הקווארטט - זו הייתה תפנית דרמטית. פריצת דרך היסטורית. הסיכוי לכך, וחבל שכך, שואף לאפס. אפשר להניח שהפלסטינים היו מגיבים כפי שהם יודעים להגיב: דחייה על הסף של הושטת היד של נתניהו. במשחק ה"מי אשם" ("blame game"), ישראל הייתה יוצאת מורווחת. אבל נתניהו, אשף ההסברה הדגול, עושה מאמצים מיוחדים כדי להוביל את ישראל לעוד הפסד. למה?

יחזיר את המפתחות

רגע לפני התפנית לכיוון איחוד, הציג אבו מאזן שלושה תנאים לחידוש המו"מ: ביצוע הפעימה הרביעית של שחרור אסירים, ובכלל זה ישראלים; דיון על גבולות בשלושת החודשים הראשונים; הקפאת התנחלויות. התנאים הוצגו במפגש עם עיתונאים ישראלים, כאשר אבו מאזן הציג מהלך נוסף: איום פלסטיני לפרק את הרשות "ולהחזיר את המפתחות" לישראל.

בהתחשב בהכרזות האחדות, מתברר שזה היה איום סרק. הרי מדובר בצעד מרחיק לכת. הרי הפלסטינים עצמם ישלמו את המחיר. הרי הצמרת הפלסטינית תתקשה לוותר על מנעמי השלטון, והם לא מעטים, שנותרו בידיה. הרי הפלסטינים זוכים לסיוע כלכלי והומניטרי, לנפש, הגבוה ביותר בעולם. האם הם יסכינו להתאבד ולאבד את הכל? האינטרס הפלסטיני אומר שזה הדבר האחרון שהפלסטינים זקוקים לו. למעשה, גם הצהרת האחדות מסכנת את הסיוע האמריקאי. הממשל פרסם בדיוק את ההודעה שישראל הייתה צריכה לפרסם: מברכים על האיחוד, ובתנאי שהחמאס יקבל את תנאי הקווארטט. החמאס לא קיבל אותם עד היום. זו תהיה הפתעה רבתי אם החמאס יקבל אותם היום. כך ששני המהלכים, גם פירוק, שירד מהפרק, וגם אחדות, שמחזירה את החמאס, עלולים לגרום לפגיעה קשה ברשות הפלסטינית ובפלסטינים.   

כלל הברזל

המהלכים הסותרים, איום בפירוק הרשות, מצד אחד, וחיזוק הרשות על ידי אחדות לאומית, מצד שני, יוצרים בלבול. מה, לעזאזל, הם עושים? בשלב הזה נכנס לתמונה אחד מחוקי הברזל של השכונה שבה אנחנו חיים. לפי הכלל הזה, כאשר יש מהלך שיכול לפגוע בישראל, הוא זוכה לשדרוג רציני, גם אם הפגיעה העצמית תהיה הרבה יותר גדולה. רק בחודש שעבר, בעצרת בעזה, חזר איסמעיל הנייה, השותף החדש של אבו מאזן, על מוטיב ידוע של כלל הברזל: "אנו עם שאוהב את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים". לו זה היה מאפיין רק את החמאס – ניחא. הבעיה היא שכמעט כל המהלכים הפלסטינים, לאורך מאה שנות סכסוך, מגלים שזה הכלל המנחה. השגריר הסעודי בוושינגטון, בנדר בן סולטן, הזהיר את ערפאת שהוא עלול לבצע פשע נגד העם הפלסטיני, אם יסרב להצעת קלינטון. ההמשך ידוע. ערפאת לא רצה להיטיב עם בני עמו, ולא לספק להם סיכוי לשגשוג. הוא רצה לפגוע בישראל. הוא אכן פגע, תוך כדי פגיעה כפולה ומשולשת בבני עמו.

כלל הברזל איננו ייחודי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהקשר הרחב יותר הכלל הזה קובע שחשוב יותר הנזק לצד השני מאשר ההגנה על עצמך. זה ההיגיון שגורם להרג ההמוני וחסר ההיגיון בסוריה, בסומליה, בעיראק. אביב ערבי או מוסלמי היה מתחולל כאשר מפגיני הכיכרות היו נאבקים נגד כלל הברזל, שהם הקורבנות שלו. אפשר היה להתנחם במאבק של שכבת המשכילים נגד הכלל הזה. אבל זה עדיין לא קורה.

סימנים של שינוי

בשנים האחרונות, צריך להודות, היו סימנים של שינוי. הרשות הפלסטינית תרמה לרגיעה. היה נדמה שיש סדקים בכלל הברזל. הוא מאפיין את החמאס, ופחות את הרשות הפלסטינית. גם כאשר הביצועים לא היו מושלמים, גם כאשר היו חריגות, כוחות הביטחון של הרשות פעלו נגד טרור ואלימות, והיטיבו בכך, בראש ובראשונה, עם הפלסטינים עצמם. גם ישראל הרוויחה מכך. וכאן בדיוק הבעיה. משום שהעובדה שהרגיעה שיפרה את מצב הפלסטינים לא השפיעה על אלה שהטענה המרכזית שלהם הייתה: הרשות הפלסטינית היא משת"פית של ישראל. זו הייתה הטענה של החמאס. אבל לא רק החמאס. היו בתוכנו עיתונאים שהפכו לכל כך מזוהים עם הקו הפלסטיני המיליטנטי, שאחד מהם, גדעון לוי, האשים את אנשי הרשות שהם "מתאמים חיסולים בשירות ישראל; מוכרים את נשמתם לשטן", ואת אבו מאזן הוא כינה "תועמלן של ישראל". עכשיו לוי יכול להירגע. האחדות בין החמאס לרשות מעניקה מחילה לאבו מאזן. הוא כבר לא משת"פ.

יש משהו מעודד בכך שהפלסטינים קצת יותר מתונים מלוי. סקר שפורסם לאחרונה מוכיח שאפשר לגבש רוב להסכם שמבוסס על הסכם שכולל סיפוח גושי התנחלויות והכרה בישראל כמדינת העם היהודי. ייתכן שהעם הפלסטיני קצת יותר חכם ומתון ממנהיגיו. כך לפחות מגלה הסקר. אבל האיחוד מסמל בעיקר את הניצחון של כלל הברזל: הפלסטינים חוזרים לפעול נגד האינטרס הפלסטיני.

אינטרס ישראלי

המהלכים האחרונים, שנותנים תוקף לכלל הברזל, לא צריכים לערפל את מטרת העל: הבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זה מחייב צעדים מעשיים לקראת הפרדה – עם או בלי הסכם. משום שהאלטרנטיבה למדינה יהודית היא מדינה אחת גדולה או מדינה דו-לאומית. זה לא ברור אם האיחוד בין הפלגים הפלסטיניים יהפוך לרציני. זה ברור שישראל אינה צריכה להיות חלק מהאיחוד הזה.