זה קרה השבוע, ביום ראשון בערב. בערוץ השני שידרו את תוכנית הדגל, על בובליל נגד פרידמן, או משהו כזה. באותו ערב שידר הערוץ הראשון סרט דוקומנטרי חזק, במרכזו המשפטן פרופסור אלן דרשוביץ, שמפריך אחת לאחת את טענות תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל. הרגשתי טוב, יורשה לי להודות, משום שרבים מהטקסטים שהופיעו שם נראו כמו קטעים מתוך מאמרים שפרסמתי בעשור האחרון. כך שאני לא אובייקטיבי.
זה לא הכל. בדיוק באותם רגעים שודר באחד הערוצים סרט דוקומנטרי בוטה של תעמולה אנטי-ישראלית. לרגע חשבתי שאני צופה ב"אל-מנאר", ערוץ החיזבאללה. אבל טעיתי. זה קרה בערוץ יס-דוקו.  העורכים יספרו לנו, כמובן, שמדובר בחופש הביטוי. הרי אנחנו צריכים לדעת מה קורה שם. הרי אנחנו צריכים לדעת איך ישראלים צמאי דם שוחטים ילדים, נשים וקשישים, משום שהם מכורים לפשעים נגד האנושות. דוח גולדסטון נראה כמו כתב הגנה ...

התלבטתי רבות אם לכתוב את הפוסט הזה. הרי ברור לי שהתגובות יהיו זועמות. אבל אף פעם לא הייתי מהבורחים. כך שגם הפעם לא אברח. ובנוסף, החלטתי לכתוב, וגם לפרסם, משום שאני חייב הסבר לקוראים. 

בעקבות המאמר שפרסמתי ביום שישי, על "סכנה לדמוקרטיה", קיבלתי תגובות זועמות. העיתון הוצף בטוקבקים כעסניים. הם הורדו. מדוע? משום שהתברר שחלק ניכר מהתגובות היו מאורגנות. הן הגיעו משלוש כתובות IP. כלומר, מישהו יזם מסע השמצה מאורגן, על גבו של עיתון מעריב.  זה הרקע להחלטה להפסיק את פרסום התגובות. האם זו החלטה צודקת, על רקע העובדה שרוב התגובות מגיעות מאותן כתובות IP? נדמה לי שהתשובה ברורה. 

אבל תרשו לי להודות. לא כל התגובות היו מאורגנות. קיבלתי גם אימיילים רבים. הרי האימייל שלי גלוי וידוע. שם לא הייתה יד מסתורית ומכוונת. שם אלה היו תגובות אותנטיות. חלקן היו מכאיבות. ...

כבר כתבתי לפני שבועות אחדים, שאביגדור פלדמן ידע ימים טובים יותר. האיש שהיו לו מאמרים נפלאים, מרתקים ומעוררי עניין - הפך לאדם נרגן. כשפניתי לקרוא את מאמרו בעניין פסק הדין בתביעה שהגיש סרן ר' נגד אילנה דיין, היה לי עניין מיוחד. משום שמאמרו התפרסם ביום שישי בעיתון "הארץ", ואני כתבתי, באותו עניין, באותו יום שישי, ב"מעריב".

פלדמן, כמעט כמו כל אנשי התקשורת, התגייס כדי לנגח את פסק הדין. הוא פרסם מאמר בעניין בעיתון "הארץ". מותר לבקר את פסק הדין. אלא שפלדמן בחר בשיטה הידועה. מכיוון שפסק הדין הוא דבר דבור על אופניו, בחר פלדמן לעסוק בשופט.

פלדמן מתחיל במשחקי מילים על גיאוגרפיה ואקלים ושאר קשקושים. הוא דווקא טוב בדברים הללו. קצת יותר סופר ממשפטן. צריך לומר זאת לזכותו. אלא שלפעמים, כאשר מדובר בביקורת על פסק דין, צריך לומר גם משהו על העניין עצמו. הרי יש פסק ...

רגע, רגע, למה רק ישיבות? למה לא אוניברסיטאות? 
סרבנות של מוסד חינוכי היא אכן סיבה ראויה להפסת תקצוב. אלא שיש עוד מוסדות חינוכיים שבהם יש תמיכה רחבה בסרבנות. מאות מרצים חתמו, למשל, על עצומת תמיכה בסרבנות - מצד שמאל כמובן. האם זו סיבה להפסיק את התקצוב הממלכתי לאוניברסיטאות?
ובכלל, מדינת ישראל, באמצעות תקציבים ציבוריים, מממנת מופעי תרבות אנטי-ציוניים. לפעמים סרטים. לפעמים הצגות. היוצרים שייכים למחנה הסרבנים. אז מדוע לממן אותם? כך, למשל, רק לאחרונה זכה הספר "אחוזת דג'אני" למענק מיוחד של קרן הקולנוע - שהיא קרן ממלכתית. זה קרה לאחר השערורייה של פרס ספיר. זה קרה לאחר שכבר היה ברור שהספר הוא לא רק רומן, אלא גם פמפלט פוליטי. הרי המחבר עצמו הכריז על הנכבה הפלסטינית כעניין המרכזי של הספר. והנה, למרות הכיוון הפוליטי הברור, קרן שממומנת על חשבון משלמי המסים ...