הימין האנטי-ציוני

אלפי פרסומים עסקו בשנים האחרונות בניסיון לקעקע את המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית". אינספור אנשי אקדמיה וחלקים רחבים מקרטל זכויות האדם, מהעולם ומישראל, הפכו את המאבק הזה לפרויקט אישי וגלובלי. אלה כבר לא רק השוליים של נעם חומסקי ונורמן פינקלשטיין. אלה גם אנשים שהיו במרכז. כמו תמיד, אלה יהודים שמובילים את המתקפה. אחד הבולטים שבהם הוא ההיסטוריון טוני ג'אדט (Tony Judt), שהלך לעולמו, ובשנותיו האחרונות היה דובר מרכזי לשלילת זכות קיומה של מדינת לאום יהודית. במאמר שזכה להדים רבים, הוא כינה את מדינת הלאום היהודית כאנכרוניזם שעבר זמנו. או הכוכב החדש של השמאל הישראלי, פיטר ביינרט (Peter Beinart), שאינו שולל, עדיין, את זכותה של מדינה יהודית להתקיים, אך הוא מאמץ חלקים ניכרים מהרטוריקה המאפיינת את תעשיית השקרים. במאמרו המפורסם על יהודי ארה"ב וישראל, מצטט ביינרט את נתניהו, שבספרו "מקום תחת השמש" שלל את קיומו של עם פלסטיני או את זכותם של הפלסטינים למדינה. הוא לא טרח אפילו לציין את נאום בר-אילן, שבו קיבל נתניהו את עקרון שתי המדינות. המאמר, מיותר לציין, נכתב לאחר נאום ההכרה.

רעיון המדינה היהודית-דמוקרטית עומד בפני קואליציה רחבה של מתנגדים מבית ומבחוץ. יש בה אנטישמים, יש בה אנטי-ציונים (ההבדל ביניהם הולך ומיטשטש), ולעתים מדובר בכאלה המתחזים לציונים, אף ששאיפתם היא למדינת כל אזרחיה, תוך תשלום מס שפתיים לזכותם של היהודים לבית לאומי.

אפשר לענות לכסילים באיוולתם. אפשר להפריך את טענותיהם המרכזיות של שוללי זכות קיומה של מדינה יהודית. אלא שאנחנו נעשה לעצמנו חיים קלים מדי. משום שבכל הפרסומים העוינים והמוטים הללו יש גם גרעינים של ביקורת נכונה. אין שם רק שלילה של הרעיון הציוני או של רעיון המדינה היהודית-דמוקרטית. יש שם גם העמדת מראה מול המציאות ההולכת ומתממשת לנו מול העיניים. ויותר מכך, קל מאוד לשלח את המבקרים לעזאזל, כאשר הם שוללים את עצם זכות קיומנו. אלא שהביקורת באה גם מדורשי טובתה  של ישראל. היא באה מידידים, משום שלא את ארץ ישראל השלמה אנו בונים כאן, אלא את פלסטין הגדולה. פרופסור אלן דרשוביץ הוא גדול ידידיה של ישראל בארה"ב. רק לאחרונה הוצע לו לכהן כשגריר ישראל באו"ם. ועמדתו דומה. הוא נגד מפעל ההתנחלויות. למעשה, זו עמדתם של רוב מוחלט של ידידי ישראל, שצריכים להיאבק בתעשיית הרשע האנטי-ציונית. אלא שישראל, במעשיה שלה, סיפקה לשוללי זכות קיומה את חומרי הגלם לתעמולה נגדה. משום שאם ישראל מספחת בפועל את שטחי יהודה ושומרון ומקימה כאן מציאות דו-לאומית, מה לה כי תבוא בטענות אל מי שמתנגד למדינה יהודית.

כשהימין הפך לשמאל

כך שצריך להודות. כל חטאי השמאל הרדיקלי ילבינו כשלג מול מפעל הבטון של פלסטין הגדולה. בעוד ימים אחדים יינתן האות. הבולדוזרים יעלו שוב על אתרי הבנייה, בחדוות יצירה מתוגברת, לאחר הפסקה קצרה של עשרה חודשים. ושוב יקום מפעל פלסטין הגדולה לתחייה. מדינה אחת גדולה, עם תזמורות ליווי של מועצת יש"ע ומפלגות הימין החרדיות, ובניצוחו של יושב ראש מפלגת העבודה. אלא שהפעם יקרו הדברים בתוספת משמעותית. בשנים האחרונות התריסו אנשי שמאל כנגד אנשי הימין האידיאולוגי: איך בדיוק תספחו את השטחים, כלומר יהודה ושומרון, בלי להעניק זכויות לפלסטינים. הרי אתם יוצרים כאן מדינת אפרטהייד. שאלה נכונה וצודקת. שנים רבות ניסה הימין השפוי לאחוז בחבל בשני קצותיו. גם מדינה יהודית ודמוקרטית, גם שלילת זכויות מהפלסטינים. לא עוד. ניצנים לכיוון החדש הופיעו כבר לפני שנים. אלא שבשנה האחרונה זו כבר שירת מקהלה. לנגד עינינו הולך וצומח ימין אנטי-ציוני. ימין של מדינה אחת גדולה. ימין שהוא שמאל. לא רק אורי אליצור, לשעבר ראש לשכתו של נתניהו ומראשי יש"ע, אלא גם ראשי הליכוד שסוחפים אחריהם קולות נוספים. משה ארנס, רובי ריבלין, ציפי חוטובלי ועוד ועוד. הם רוצים מדינה אחת גדולה עם זכויות לפלסטינים.

ההתחלה קצת מגומגמת. לא בדיוק זכויות מלאות. לא בדיוק הצבעה לכל פלסטיני. לא כל הפלסטינים. לא תושבי עזה. אלא שהכיוון כבר מסתמן. גדר ההפרדה בין ארנס וריבלין לבין ג'אדט, אילן פפה, מרון בנבנישתי ויהודה שנהב - הולכת ומתעמעמת. הקואליציה שטור זה טוען לקיומה כבר שנים רבות - הולכת וקורמת עור וגידים. אין זו טעות ששנהב, בספרו האחרון, משדר אמפתיה למתנחלים. שנהב רוצה לפתור את בעיית 1948. עיקר ביקורתו הוא על "השמאל הציוני". המתנחלים, שמחזירים אותנו למצב הטרום-ציוני, הם בעלי הברית שלו. יחד הם יקימו כאן את פלסטין הגדולה.  

אשמת אהוד ברק

באיוולתנו, רבים בתוכנו עסוקים עדיין בחלוקה דיכוטומית של "ימין" מול "שמאל". חלוקה שעבר זמנה. חלוקה שאין לה שום משמעות. זו הייתה מפלגת העבודה שהחלה במפעל הבנייה הגדול. זה היה אהוד ברק, כראש ממשלה, שיחסית לתקופה הקצרה שבה כיהן כראש ממשלה, הקים 4,742 יחידות דיור בשטחים בשנה אחת, יותר מכל ראש ממשלה אחר, לפניו ואחריו. וזה קרה בשנות אוסלו העליזות, כאשר היה נדמה שהנה, ההסדר בהישג יד.  

ובכלל, המאחזים אינם הבעיה. 4,000 המתגוררים בהם, הם פחות מאחוז וחצי מכלל המתנחלים - כ-300 אלף ללא מזרח ירושלים (עוד קרוב ל-200 אלף). ונוסף על כך, היישובים הגדולים ביותר הם דווקא של החרדים - מודיעין עילית ובית"ר עילית - ולא של הציונות הדתית. הסיכוי לפנות את המתנחלים הללו שואף לאפס. אנחנו בדקה התשעים. אפשר לצרף את רוב גושי ההתיישבות ואת רוב המתנחלים למדינת ישראל. אלא שהמציאות משתנה. חזון האימים של בנבנישתי מתממש. המצב הולך והופך לבלתי הפיך. ככל שמתרחבת הבנייה, כך אנו דנים את עצמנו למדינה אחת גדולה. השמאל האנטי-ציוני שואף לה. הימין האנטי-ציוני מקים אותה.

הדמוגרפים החדשים

תחזיות חדשות מבית היוצר של אנשי ימין, בשיתוף אנשי מקצוע שונים, מנסות להפריך את התחזיות על רוב ערבי. כמו שהיו לנו היסטוריונים חדשים וסוציולוגים חדשים, ששייכים רובם למחנה הפוסט והאנטי-ציוני, עכשיו יש לנו דמוגרפים חדשים. והם באותו כיוון. לפי הנתונים השנויים במחלוקת שלהם, יש רוב יהודי של 67 אחוז ממערב לירדן, ורוב של 60 אחוז אם כוללים את רצועת עזה. נניח שזה נכון. מה זה בדיוק אומר? האם המסקנה היא להקים כאן מדינה אחת גדולה? האם הפתרון הרצוי הוא ארץ ישראל השלמה? האם זה אומר שאין בעיה בהענקת זכות הצבעה לפלסטינים ביהודה ושומרון ועזה? הרי גם מיעוט של 40 אחוז ישנה את פניה של ישראל.

האם המדינה החדשה - מדינה אחת גדולה - תהפוך את ישראל למקום נחשק, והעלייה תתגבר, או שמא אנו צפויים לתהליך הפוך? הרי "מדינת כל אזרחיה" החדשה, הפעם מתוצרת הימין, תהיה מדינה שבה מלכתחילה יהיה רוב שמתנגד, ברמה כלשהי, לאתוס הציוני-ממלכתי של מדינת ישראל (רוב החרדים וכל הערבים בתוספת חלק מהשמאל). כבר עכשיו יש אינטרסים משותפים למגזרים החרדי והערבי, למשל בשני חוקי נהרי שחיזקו את החינוך הבדלני והפונדמנטליסטי. וכי זו המדינה שחפצנו בה? כך או כך, אין ספק שהדמוגרפים החדשים הם בבחינת רוח גבית לימין האנטי-ציוני.  

ערביי ישראל

ומה עם ערביי ישראל? הרי גם הם עלולים להיות רוב. יש הבדל אדיר. ראשית, 99 אחוז מערביי ישראל הם שומרי חוק שרוצים להיות חלק ממדינת ישראל, ורוב הצעירים, בניגוד למנהיגים, רוצים לבצע שירות קהילתי, לאומי או חברתי. מאז הקמת המדינה כמות המצטרפים לפעולות עוינות שואפת לאפס. יחסית, יש יותר מעורבים בטרור בקרב המוסלמים בבריטניה מאשר בישראל. נכון, יש הקצנה שמוביליה הם השייח' ראאד סלאח, עזמי בשארה ויורשיו האידיאולוגיים. צריך לטפל בכך ואפשר לטפל בכך. מצד אחד, יותר שוויון ושיתוף; מצד שני, יד קשה נגד חתרנות שמנצלת את שיח הזכויות לצורך שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.

ונוסף על כך, גם אם היינו מניחים שערביי ישראל זהים לחלוטין לערביי השטחים, דבר שאינו נכון, זה עדיין לא מצדיק את הקמתה של מדינה אחת גדולה. משום שסיפוח השטחים משול לטביעה בטוחה במקום בנהר שבו מפלס המים שני מטרים. האם כדאי או לא כדאי לעבור למקום שבו מפלס המים הוא חצי מטר? ודאי שכן. בפרספקטיבה היסטורית, זו הצלה מיידית, גם אם יש חשש שבעוד מאה שנה גם במקום החדש המפלס יהיה שני מטרים. הימין האנטי-ציוני כמו השמאל האנטי-ציוני מציעים לנו אופציה שלישית: לעבור למקום בנהר שבו מפלס המים הוא שלושה מטרים. הטביעה מובטחת.

יש מקום לחשיבה יצירתית: בדיוק כשם שאין צורך לספח 200 אלף אזרחים ערבים ממזרח ירושלים, כך גם יש לשקול דרכים שיאפשרו לערביי ישראל הסמוכים לגבול להיות חלק מהישות המדינית שאיתה הם מזדהים. לא בכוח. לא בכפייה. רק בהסכמה, שתאפשר להם לממש את הגדרתם העצמית. למשל, הפרדה בין תושבות לאזרחות - הן לערביי ישראל והן למתנחלים שירצו להישאר מעבר לקו הגבול, לאחר שייקבע.

מיותר לציין שעצם התעקשותם של רוב ערביי ישראל להיות חלק ממדינת ישראל, ולא חלק מהישות הערבית שאולי תקום לצד ישראל - היא הפרכה ניצחת לטענות תעשיית השקרים על "מדינת אפרטהייד". אם רע כל כך בישראל - אז מדוע לא להיות חלק מהישות הלאומית הסמוכה,  שבהקמתה הם כל כך חפצים?  

התנחלות או קולוניאליזם?

התנחלויות, אומרים לנו, הן נשמת אפה של הציונות. יהודים גאלו את הקרקע, הקימו יישובים במקומות נידחים, גם בלב אוכלוסייה ערבית, וכך יצרו עובדות, שבהמשך הובילו להקמת מדינת ישראל. הטענה-השוואה הזאת היא עוד מכנה משותף בין ימין אנטי-ציוני לשמאל אנטי-ציוני. אלה ואלה חושבים שההתנחלות אז והיום - אחת היא. ולא היא. משום שיש הבדל בין התנחלות בימים של טרום מדינה להתנחלות היום, כאשר מדינת ישראל היא עובדה קיימת. האנטי-ציונים טוענים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית. אין שקר גדול מזה. זו לא הייתה התיישבות מטעם מעצמה כלשהי. לא הייתה הפקעת אדמות. לא היה ניצול של כוח עבודה מקומי וזול. גאולת הקרקע הייתה רכישת קרקע, והעבודה הייתה עברית. זה לא קולוניאליזם. לא כך בהתנחלות של היום, שיש בה סממנים מובהקים של קולוניאליזם. ומי שמשווה בין שתי התקופות, משרת את הרעיון האנטי-ציוני.

ההפרדה נכשלה?

ניסינו את אופציית ההפרדה, וכבר היינו בסיפור הזה, יטענו חסידי הסיפוח. הרי בעזה נסוגונו לקווי 67', ומאז המצב רק הידרדר. הרי נטישת יהודה ושומרון תביא לקטיושות על נמל התעופה. זו טענה נכונה. משום כך, עניינו של מאמר זה איננו בשלילת הכיבוש. הכיבוש מוצדק, כל עוד אין סידורי ביטחון שימנעו את איום הקטיושות או את הפיכת יהודה ושומרון לעוד מוצב קדמי של איראן. הבעיה היא הקמת מדינה אחת גדולה. ובמילים אחרות: כן לכיבוש. לא למדינה דו-לאומית, באמצעות התרחבות מפעל ההתנחלות.  

כל האמור עד כה אינו מוביל למסקנה ש"מדינה פלסטינית" היא הפתרון הרצוי. ספק אם יש זכות קיום למדינה כזאת, נוסף על ירדן, שהיא מדינה בעלת רוב פלסטיני. וספק אם יש הבדל כלשהו בין תושבי הרצועה לתושבי מצרים בצפון סיני. סיפוחם למצרים, מדינית וגיאו-פוליטית, הוא הסדר הרבה יותר ראוי. אלא שענייננו כאן הוא בחירה בין שתי האופציות שעל השולחן: מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית.

הכדור אצל נתניהו

ראש הממשלה דורש מהפלסטינים הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. אלא שאת הדרישה הזאת צריך נתניהו להפנות לעצמו. איזו מדינה הוא מקים כאן? יהודית או דו-לאומית? ההגדרה העצמית שלנו אינה תלויה בפלסטינים ואנחנו לא זקוקים לאישור שלהם. יש החלטה מכוננת של האו"ם על הקמת מדינה יהודית. הבעיה היא שלנו. לא ייתכן שאנחנו נדרוש מדינה יהודית, אך נתעקש על מפעל דמוגרפי וגיאוגרפי, לפי תורת השלבים, של הקמת מדינה דו-לאומית.

אין סתירה בין יהודית לדמוקרטית. יש סתירה בין יהודית לדו-לאומית. הרוב רוצה מדינה יהודית. הגיע הזמן להפסיק את בניית המדינה הדו-לאומית.