ציונות היא הומניות

הרעיון הציוני נועד להתמודד עם היותו של היהודי "האחר" - בן המיעוט המדוכא. מי ששולל את זכות היהודים למדינה ריבונית, מי שמקדם, בזדון או בשוגג, מימין או משמאל, את החזרת היהודים למצבם כמיעוט - מבצע פשע הומניטרי, ולא רק פשע נגד העם היהודי. על צדקת רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית

אין שום צורך לבחור בין ציונות להומניות, משום שציונות היא הומניות. הוויכוחים הבלתי-פוסקים על מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על מקומו של הזר בתוכנו, על מעמדם של ערביי ישראל, על פליטים, מסתננים, שוהים בלתי חוקיים, מהגרי עבודה, מהגרים באמצעות נישואים, דורשי שיבה פלסטינית, עובדים זרים וילדיהם - הופכים את ישראל למדינה המתנכרת ל"אחר" ולזר שבתוכה. אלא ששכחנו את העיקר. היהודי הוא האחר. הרעיון הציוני יצא לדרך משום שהיהודי היה האחר. והגשמת הרעיון הציוני היא שלא עוד. לא עוד תלוי ברצונם של אחרים. לא עוד חסדים וטובות. לא עוד פרעות. לא עוד מיעוט. לא עוד אחר.

הרעיון הציוני נועד להעניק ליהודים את השליטה בגורלם, במדינה משלהם. לא מדינה גזענית ולא מדינה המתנכרת לאחר ולזר ולגוי, אלא מדינה שבה היהודים הם הרוב והם הריבון. זכויות אדם לכל גר וזר וגוי  בתוך המדינה היהודית - בוודאי שכן. זה ציווי יהודי ודמוקרטי. גם וגם. אך תהליך שבו היהודי יהפוך שוב למיעוט ולאחר - לא ולא. שלילת זכות היהודים למדינה ריבונית היא גזענות במהותה. זו הגזענות החדשה, הכאילו נאורה, שרוצה להחזיר את היהודי למקום שבו הוא היה פעם: האחר. וזכותם של היהודים אינה נופלת מזכותם של עמים אחרים. לפלסטינים יש זכות להיות רוב במדינתם, כמו שלהונגרים יש זכות כזאת כמו שלצ'כים ולסלובקים ולקרואטים ולסלובנים. זו הזכות להגדרה עצמית. ותנאי יסודי לזכות הזאת הוא היותם של היהודים רוב במדינתם. רוב מוצק ויציב. זכותו של כל עם לשמור על האתוס הלאומי ועל טיפוח ושמירת הרוב הלאומי הוכרה במשפט הבינלאומי. זכותם של היהודים אינה שונה.

אלא שכמו שבכל דור ודור קמו על היהודים להכותם משום שהיו מיעוט, הרי בעידן הנוכחי קמים עליהם להכותם משום שהפכו לרוב. יש מכנה משותף בין אז לעכשיו. היהודים היו ונותרו על תקן "האחר". פעם שללו את זכותם של יהודים לחיות כמיעוט. עכשיו שוללים את זכותם של יהודים לחיות כרוב. או שנוקטים בכל אמצעי, כביכול "דמוקרטי", כדי לשלול את הזכות הלאומית של יהודים. רק של יהודים. 

הציונות היא הומניות, משום שהציונות באה לפתור את בעייתו של האחר. והאנטי-ציונות היא גזענות, משום שהיא נועדה לשלול את זכותו של האחר. האחר היהודי. גם העובדה שבמהלך הגשמתו של הרעיון הציוני נעשו עוולות, ובשם הרעיון הציוני יש מי שממשיך לבצע עוולות - אינה משנה את היסוד ההומני של הציונות. צריך להודות בעוולות. צריך למנוע עוולות. אך למעשה, רוב מדינות הלאום נוצרו תוך כדי גרימת עוולות. למעלה מחמישים מיליון איש הפכו לפליטים, ונאלצו לעזוב את מולדתם, רק לצורך יצירת מדינות לאום. זה קרה גם לשש מאות אלף ערבים שברחו או גורשו מישראל. זה קרה גם לשמונה מאות אלף יהודים בארצות ערב שגורשו או ברחו לישראל. זה קרה לעוד עשרות מיליונים.

הסתירה בין "יהודית" ל"דמוקרטית"

הציונות, במהותה, היא זכותם של היהודים למדינה ריבונית. הא ותו לא. רבים בתוכנו, מימין ומשמאל, תוקפים את הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית. השמאל רוצה קשת של חלופות: מדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, מדינה דו-לאומית, לעתים ללא כל קשר לעניין היהודי, לעתים עם קשר שאינו אלא מס שפתיים. הימין טוען שהמרכיב הדמוקרטי ימחק את הזהות היהודית, ולכן הפתרון מצוי בטרנספר, בעידוד הערבים לעזוב, במתן זכויות רק למי שיחתום על מסמך נאמנות, בהשארת הלא-יהודים על תקן של תושבים ללא זכויות אזרחיות, וכן הלאה. חלק מהימין - חלק חשוב - מעדיף סיפוח, עם מתן זכויות לערבים, אם כי לא לכולם, באופן מדורג, וכן הלאה. שוויון לכאורה, אבל עם אינספור מגבלות.

אלה ואלה מייצגים את הייאוש. משום שהם צודקים בטענה שיש סתירות בין "יהודית" ל"דמוקרטית". אלא שהחיים עם סתירה מהסוג הזה מאפיינת את רוב המדינות הדמוקרטיות. בהונגריה, בסלובניה, בצ'כיה, בסלובקיה, בארמניה, בפינלנד, ביוון - ועוד ועוד - יש רמה כזו או אחרת של העדפת קבוצת הרוב האתנית. אלה מדינות לאום. אולי הלאום הזה הוא "מדומיין", כטענת האסכולה הפוסט-לאומית, אך מרגע שקהילה מסוימת מרגישה שהיא בעלת אתוס משותף, ויש לה עניין בקיום לאומי במדינה ריבונית - את הרצון הזה יש לכבד.

מעשית, השנים האחרונות מתאפיינות במתקפה שמתחזה ל"מתקפת זכויות", על ידי מחנה ששולל את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. פעם מדובר ב"איחוד משפחות" של פלסטינים המעדיפים לחיות בישראל באמצעות נישואין. פעם אלה מהגרי עבודה שרוצים להישאר בישראל לנצח. פעם אלה פליטים או מתחזים לפליטים מאפריקה. פעם אלה ילדים שנולדו בישראל או זכו לחינוך בישראל, והם רוצים, גם הם, אישור לשהיית קבע, להם ולבני משפחותיהם.

כל קבוצה מהקבוצות הללו רחוקה מלהוות קיום איומי על מדינת ישראל, לא במובן הביטחוני ולא במובן הדמוגרפי. אלא שהחיבור בין הקבוצות הללו הולך ויוצר מסה של מאות אלפים. רצונם לחיות כאן מובן. יש עוד עשרות מיליונים שמחפשים מדינה אחרת, לצורך שיפור רמת חיים. ישראל, לעומת מדינות מערביות אחרות, היא הנגישה ביותר. כבר היום, כמדינת לאום, כמות הנכנסים לישראל (גם ללא קבלת אזרחות) עומדת על מאות אלפים. לפי פרופ' ארנון סופר, מאז מלחמת ששת הימים חדרו לישראל 600,000 איש, מחציתם פלסטינים, מחציתם מהגרי עבודה ומסתננים, מיעוטם הקטן, מאוד קטן, פליטים. וכאשר מנסה ישראל לעשות מה שעושה כל מדינה מתוקנת - לממש את ריבונותה ואת החוק - היא זוכה לקרטל של גופים וארגונים, שהופכים כל פעולה כזאת לפשע נגד האנושות.

ניצחון הדמגוגיה 

החודשים האחרונים התאפיינו במאבק להשארת הילדים הזרים.  חוגי חד"ש הצליחו לשגע מדינה שלמה. אלה לא רק א.ב. יהושע ועמוס עוז. גם שרה נתניהו ושמעון פרס. והנה, לפני ימים אחדים קיבלתי פנייה מאזרח מודאג, שחזר לאחרונה לישראל לאחר שנים לא מעטות במדינה אירופית. היה לו אישור עבודה. הילדים שלו נולדו שם וגדלו שם. הם ידעו את השפה המקומית יותר מאשר עברית. הוא היה, למעשה, עובד זר. החוזה הסתיים. הילדים לא רצו לחזור. הם הרגישו שזו הייתה המדינה שלהם, וזו הייתה שפתם. אבל הוא לא חשב לרגע שאותה מדינה חייבת לו משהו. שום עמותה לא עמדה על זכותם של ילדיו להישאר דווקא שם, וגם הצהרות שלהם על נכונותם לשרת, נניח, בצבא לוקסמבורג, עם הגיעם לבגרות, לא היו מציבות את הילדים שלו, בעיניים דומעות, בעמודים הראשונים של אותה מדינה. הם חזרו. הילדים סבלו מתקופת הסתגלות. לא נעים. לא נורא. 

אבל אנחנו, נחזור ונאמר - השתגענו. הגיעו לכאן עובדים זרים, עם חוזה לזמן מוגבל, כפי שמקובל בכל מקום בעולם, ולפתע פתאום המסלול התקין, של שיבה לארץ המקור, הפך למסלול של הספינה סנט-לואיס, ששעליה נמלטו יהודים מגרמניה הנאצית. יש כבר מי שמארגן מבצע המוני כדי להציל אותם, כאילו שקלגסים רודפים אחריהם, או שמחנות מוות ממתינים להם. מה הקשר, ריבונו של העולם? ובעצם, יש קשר. אלה שמנסים לשכנע את העולם שמדינת ישראל היא מדינת קלגסים, הצליחו הפעם דווקא במדינת ישראל, והפכו החלטה ממשלתית תקינה, שעומדת בכל קריטריון של מדינה מתוקנת, להחלטה אכזרית של חבורת פושעים נגד האנושות. הנה, גם שרה ושמעון התגייסו.

מעולם, כדאי לציין, לא היה קמפיין כל כך דמגוגי, כל כך שקרי, כל כך מנותק מהמציאות, כמו הקמפיין להשארת כל הילדים, אבל כולם, כולל משפחותיהם, רק משום שהם נולדו כאן או זכו לחינוך כאן. ישבה כאן ועדה, שפעלה בצלו של לחץ ציבורי אדיר. הוועדה קבעה, מתוך כניעה רבתי ללחץ, שמתוך 1,200 ילדים, 800 יישארו כאן. אפשר להניח שרוב מוחלט של המתלהמים לא קראו את הדוח. בשביל מה לקרוא. הרי אפשר להתגייס לעוד קמפיין. אפשר לגייס לא רק את השמות הקבועים, אלא גם את נשיא המדינה ואת אשת ראש הממשלה. זה הצליח.

כדאי להבהיר: אם יש ילד אחד, או עשרת אלפים, או אפילו מאה אלף ילדים, שההחזרה שלהם למדינות המוצא תגרום לאסון הומניטרי - ישראל צריכה להשאיר אותם כאן. אבל השארה כאן רק משום שהם יודעים קצת עברית, ומצטלמים עם דמעה בעין - היא הונאה אדירה. נכון שיש מדינות בודדות בעולם שבהן לידה מעניקה אזרחות. אלא שרוב המדינות עדיין חפצות בזהות לאומית וברוב לאומי. ומי שמעודד לאט אבל בטוח, טיפין טיפין, הצפה של ישראל בעובדים זרים, במהגרי עבודה, באיחוד משפחות (כאמצעי ל"זכות שיבה") - הוא אויב הזכות הזאת. לפעמים בזדון, כמו קרטל הזכויות המומצאות להגירת קבע לישראל. לפעמים בשוגג.

אגב, לא מדובר בארבע מאות ילדים. מדובר באלפים רבים. אם החוק יירמס בעניינם, הוא יירמס גם בעניינם של אלפים אחרים, שלכל אחד מהם משפחה, שתהיה רשאית להישאר. המשמעות היא הגירה בפועל של עשרות ובהמשך מאות אלפים.

יש פתרונות הומניים ופרקטיים. למשל, כל עובד זר, כל מהגר עבודה, כל פליט (או מתחזה לפליט), יזכה לאישור עבודה, ובתנאי שחלק משמעותי ממשכורתו יעבור לקרן מיוחדת, שתעמוד לרשותו ברגע שיעזוב. לפתע פתאום יתברר שכל המצג שהיה לנו כאן, או לפחות רובו המכריע, הוא מצג שווא.

אלא שאין שום סיכוי שההיגיון ינצח. הקמפיין ניצח. התרגלנו כבר לחתימות של יהושע, גרוסמן ועוז. עכשיו אלה גם שרה נתניהו, אהוד ברק, שמעון פרס. כולם במטה הפעולה המדהים של חוגי חד"ש ועוד מקומון שהריץ קמפיין בעניין הילדים הזרים, ולא האמין שגם שרה ושמעון יצטרפו. כך שיסלחו לי כל אוהדי חד"ש שזכו לתגבורות אדירות: השתגענו. פשוט השתגענו.

כך, לאט אבל בטוח, יש מי שרוצה לקעקע את הרוב היהודי. כך, לאט אבל בטוח, יהפכו היהודים למיעוט במדינתם. כך, לאט אבל בטוח, יובס החזון הציוני, תחת מסך עשן של סיסמאות מתוצרת זכויות האדם.

דילמת המערב הרב-לאומי

הציונות היא הומניות, משום שרק רוב יהודי ברור ומוצק יכולה להבטיח את בטחון היהודים. יש אכן מדינות רב-אתניות, כמו קנדה או ארה"ב. אלא שהניסיון לחתור ל"מדינת כל אזרחיה" בנוסח הקנדי, או האמריקני, הוא חמור מאיוולת. גם המדינות הללו רוצות אתוס דמוקרטי משותף, שהוא גם אתוס תרבותי - של דמוקרטיה, חופש, שוויון, חירות המחשבה והביטוי. הן יפעלו בכל דרך דמוקרטית כדי שהאתוס הזה יישמר. אלה מדינות הגירה, אך גם הן מגבילות את ההגירה אליהן, על בסיס של צרכים לאומיים. אוסטרליה מגרשת ספינות מהגרים, גם אם הללו טוענים שהם פליטים. בקנדה, אחת המדינות הליברליות ביותר, יש ויכוח נוקב על מדיניות ההגירה וקבלת הפליטים, וסקר שפורסם לאחרונה מבהיר שרוב הקנדים תומכים בהחזרת ספינת פליטים שהגיעה מסרי-לנקה אל חופי קנדה. צרפת מגרשת צוענים, וכך נוהגות מדינות רבות. ישראל, בעניין זה, אינה שונה. גם היא נדרשת למצוא את נקודת האיזון הראויה בין הרצון לשמור על אתוס לאומי יהודי משותף, לבין הצפה של מהגרים. אלא אין זה עימות בין עניין לאומני לעניין הומני, משום שהרוב היהודי, הוא עצמו, עניין הומני. כל תהליך שיוביל לאיבוד הרוב היהודי - יחזיר את היהודים למצב הטרום-ציוני. הם יהיו שוב האחר והקורבן.

מיעוטים מדוכאים

ישראל חיה באזור שבו מיעוטים הם אסקופה נדרסת. בסודן הם סובלים מגלים אדירים של ג'נוסייד, שאזור דרפור אינו הראשון שבהם. בסוריה ובעיראק יש דיכוי ברוטלי, לפעמים רצחני, של המיעוט הכורדי. לאחר מאות שנים של דו-קיום יחסי, המיעוט הקופטי במצרים הופך למפוחד ולנרדף. בעיראק יש מסכת עקובה מדם של מאבקים שבטיים. בפקיסטן יש גלים בלתי נפסקים של מעשי טבח בכל קבוצת מיעוט. רק לאחרונה נטבחו 73 מוסלמים בעיר קוואטה, שצעדו לאות הזדהות עם הפלסטינים. הטובחים לא היו אנשי כוחות הרשע הציונים. הם היו אחיהם המוסלמים. לבנון עברה סדרה ארוכה של מלחמות אזרחים, שכללו מעשי טבח שקשה למנותם, והחיזבאללה, צבא פרטי של השיעים, שולט למעשה במדינה. היריעה תקצר מלפרט את גורלם המר של מיעוטים דתיים או אתניים באזור הזה. כך שמי שמציע ליהודים להתפרק מריבונותם, מי שמעודד הגירה חופשית, שיבה באמצעות נישואים, השארה מסיבית של ילדים להורים מהגרי עבודה - מעודד את תהליך הפיכתם של היהודים למיעוט.

כל מאבק, בנפרד, רחוק מלהוות איום קיומי על ישראל או על הרוב היהודי. אבל חיבור בין המאבקים יוצר איום קיומי. משום שמדיניות הגבול הפתוח בדרום, המאבק למען איחוד משפחות פלסטיניות (תמיד רק בישראל. אף פעם לא במקום שבו הפלסטינים מגבשים את הגדרתם הלאומית), מהגרי עבודה שמפרים את החוק ומסרבים לחזור, ועוד ועוד - מגבשים ביחד איום קיומי. הם מקרבים את סופו של הרוב היהודי.

הקואליציה החומה-ירוקה-אדומה

ספר מרתק שתורגם לאחרונה לעברית, "היודופוביה החדשה", של פרופ' פייר-אנדרה טאגייף, משרטט את ה"טריקולור" החדש - אדום-חום-ירוק: קואליציית האידיאולוגיות של הניאו-פשיסטים (חום), השמאל האנטי-גלובלי (אדום) והאיסלאם הרדיקלי (ירוק). זו קואליציה עם מכנה משותף אחד: שלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית. אין שם אנטישמיות ואנטי-ציונות. הכל כבר מעורב ומעורבב. טאגייף מצטט שם היסטוריונית שטענה לפני עשרות שנים: "האנטי-ציונות עבור הקומוניזם היא מה שהאנטישמיות הייתה עבור הנאציזם." צריך לעדכן את ההשוואה: האנטי-ציונות עבור השמאל העולמי היא מה שהאנטישמיות הייתה פעם עבור הימין.

זה לא קורה רק בעולם הרחב. זה קורה גם בישראל. שלילת עצם זכות הקיום היהודי הריבוני התחפשה ל"שיח ביקורתי". הכיוונים הללו הפכו לדומיננטיים בחוגים מסוימים באוניברסיטאות. אנחנו מתקרבים לדברים שכתב אלתרמן לפני שנים רבות, וחובה להזכירם שוב ושוב:
 אז אמר השטן: הנצור הזה
 איך אוכל לו.
 איתו האומץ וכישרון המעשה
 וכלי מלחמה ותושייה עצה לו.
 ואמר: לא אטול את כוחו
 ולא רסן אשים ומתג
 ולא מורך אביא בתוכו
 ולא ידיו ארפה כמקדם
 רק זאת אעשה: אכהה מוחו
 ושכח שאיתו הצדק.

מול ים המתנכלים, לא רק מתוך זדון, אלא גם מתוך תמימות, לעתים מתוך שאיפה לאוטופיה, זקוק הרעיון הציוני לכוחות מחודשים. הצדק איתנו. ברגע שנשכח את האמת הבסיסית הזאת, נאבד את עצמנו לדעת. שנה טובה.