משטרת המחשבות מכה שוב

המבקרת העיקרית במערב של דיכוי הנשים בחברות המוסלמיות עברה השבוע מסלול של דיכוי באוניברסיטת ברנדייס * נתניהו אש"ף הסברה? * יבוטלו הפריימריס! * אגדת ה"מיליון רעבים" * שלדון אדלסון וחופש העיתונות

מוסר כפול, צביעות והשתקה
אייאן חירסי עלי, ילידת סומליה, לשעבר חברת הפרלמנט ההולנדי, הייתה אמורה לקבל תואר כבוד באוניברסיטת ברנדייס בארה"ב. חירסי זכתה לפרסום בגלל פעילותה נגד הצדדים הדכאניים של האישה באיסלאם. בשנים האחרונות היא עומדת בראש ארגון העוסק בזכויות נשים. תאו ואן גוך, שהיה השותף של חירסי לסרט "סבמישן", נרצח ב-2004. מאז נזקקת חירסי לשומרי ראש, 24 שעות ביממה, בגין האיום המתמיד על חייה.

צריך להודות. לחירסי היו גם התבטאויות צורמות, כמו כינוי האיסלאם "פולחן מוות". זו הייתה הסיבה לכך שמרצים וסטודנטים מברנדייס, שנחשבה לאוניברסיטה יהודית, יזמו קריאה ועצומה לביטול הענקת התואר לחירסי. המאבק הצליח. באמצע השבוע הודיעה האוניברסיטה שהיא לא הייתה מודעת להתבטאויות הצורמות, והענקת התואר בוטלה.

הביטול מעורר זעם. משטרת התקינות הפוליטית הצליחה לפגוע באחת הדמויות המרתקות ביותר בחשיבה הביקורתית בעניין התרפסות החשיבה המערבית לאיסלאם הרדיקלי. הספר של חירסי, "כופרת", שאין בו שמץ של גזענות, הפך לרב מכר עולמי. האם התבטאות צורמת היא סיבה לפסילה? רבים מאתנו היו זועמים אם אוניברסיטה כלשהי הייתה מעניקה פרס למי שטוען שהיהדות היא "פולחן מוות".

עובדתית, רוב מוקדי הסכסוך בעולם רשומים על שם המוסלמים. או, כמו שכתב עבדל רחמן אל-רשיד, לשעבר עורך "אל-שרק אל-אווסאט" "לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים מוסלמים". ובעצם, לא כל המוסלמים אלימים, אבל כמעט כל מוקדי האלימות, מסוריה עד ניגריה, מסומליה עד אפגניסטן, קשורים למוסלמים. אלה העובדות. והנה, חתני פרס נובל, כמו ג'וזה סאראמאגו, או מייראד מגוואייר, אמרו על ישראל דברים חמורים יותר, ושקריים לחלוטין, לעומת מה שאמרה חירסי על האיסלאם.

התבטאויות צורמות לא מנעו פרסים דומים באוניברסיטת ברנדייס עצמה. כך, למשל, תואר כבוד הוענק לטוני קושניר, שגידף את ישראל וטען ש"עצם הקמתה של ישראל הייתה טעות היסטורית חמורה ... סכנה לעולם", או למשוררת אדריאן ריץ', שתמכה בתנועת ה-BDS הגזענית; או לדזמונד טוטו, שמייצר ארס אנטי-ישראלי ללא הפסקה. בתגובה לביקורת על ההוקרה לקושניר, הודיעה אז האוניברסיטה המכובדת שהיא "אינה מפשפשת בדעות הפוליטיות של הזוכים, כפי שהיא אינה בודקת את הדעות הפוליטיות של המרצים".

זה אינו ניצחון ראשון של משטרת המחשבות של התקינות הפוליטית, וזה אינו ניצחון ראשון של המוסר הכפול. הנחמה היחידה היא שכאשר השורות הללו נכתבות, כבר החלה סערה רבתי בארה"ב. ההמשך יבוא.

אשף ההסברה?

מלכתחילה היה ברור שהשאלה העיקרית הסיבוב הנוכחי של המו"מ המדיני תהיה - על מי תוטל האחריות לכישלון. קוראים לזה "the blame game". אין כמעט פרשן שלא עסק בשאלה הזאת. והנה, ברגע המבחן, הצליחה ישראל לתמרן את עצמה לנקודה שבה ג'ון קרי מטיל עליה את האחריות. יש אלף ואחד תירוצים מצוינים מדוע ישראל פעלה כפי שפעלה. אחדים מהם כתבתי בעצמי. אבל נדמה שהשבועיים האחרונים יילמדו בהרבה מאוד בתי ספר לדיפלומטיה. הפלסטינים המשיכו בקו הישן שכולו סרבנות. נתניהו הסכים לפשרות מרחיקות לכת. הוא התקרב מאוד להסכם ז'נבה או לפרמטרים של קלינטון. אבל זה היה לשווא. משום שברגע המבחן, בגלל מהלך קטן, של עיכוב הפעימה הרביעית, ועוד אחד קטן, של עוד הכרזת בנייה ברגע הקריטי - האחריות הוטלה על ישראל. דוברת מחלקת החוץ יכולה לרכך את ה"פוף" של קרי, ולטעון שאין הטלת אחריות. זה מאוחר. ה"פוף" כבר הוטל.

מה שקרה כאן בשבועיים האחרונים מבהיר שהאסימון עדיין לא ירד אצל ראש הממשלה. הדיפלומטיה הציבורית חשובה. זו החזית שבה מתנהלת הדמוניזציה. זו החזית שאליה פונים כל שונאי ישראל, תחת חסות "המאבק הלא אלים". זו החזית שבה לקמפיין ה-BDS יש גם הצלחות. זו החזית שעלולה לפגוע בישראל הרבה יותר מאשר הטרור מעזה, וזה שעלול עוד להגיע, ומנסה להגיע, מכיוון מזרח. זו בדיוק החזית שאליה מצטרפת גם הרשות הפלסטינית, בפנייה שלה להצטרפות למוסדות האו"ם. ודווקא בחזית הזאת - אנחנו עושים הכל כדי להפסיד. אומרים על נתניהו שהוא אשף ההסברה הגדול. אשף הסברה? הכישלון של השבועיים האחרונים אומר שהפלסטינים עשו לנו בית ספר. הגיע הזמן ללמוד מהם משהו.

מיליון רעבים וטלפונים

אין מיליון רעבים בישראל, כפי שפורסם השבוע. אלה הבלים. יש משפחות עם חוסר ביטחון תזונתי. הן אינן יכולות לקנות כל מזון שעולה על דעתן. יש עניים ויש עניים מאוד. יש אולי גם כמה אלפי רעבים. אבל במדינה שבה ל-91% מהילדים בגילאי 12-14 יש טלפון סלולרי, בדרך כלל דור שלישי, הדיבורים על מיליון רעבים הם דמגוגיה זולה. תמיד אפשר להעלות לשידור מישהו שמספר שהוא רעב, אבל מכאן ועד מיליון רעבים - הדרך מאוד ארוכה.

בישראל יש בעיה קשה של פערים. השכר המוצע עומד 9,149 שקל, לעומת ההכנסה החציונית שעומדת על 6,541. הפער הזה מבהיר שיש מעטים שמרוויחים הרבה, ורבים יותר, הרבה יותר, שמרוויחים הרבה פחות. כאשר מדברים על מיליון רעבים, מעודדים את משטר החלוקה, שמנציח את העניים במסכנותם. המאבק הנכון יותר הוא למען חלוקה הוגנת יותר של משאבים. זה לא קל. זה לא פשוט. כל דיון על שוויון מעורר חששות מפגיעה בתחרות ומהתדרדרות למשטרים שכשלו. זה לא הכיוון וזה לא צריך להיות הכיוון. אבל כבר שנים שהמדיניות הכלכלית של ישראל היא מאוד מוצלחת לאלה שיש להם, ומאוד כושלת לכל השאר. המעמד הבינוני הולך ומצטמק. יש צורך בשינוי. אין שום סיבה לפחד מצדק חלוקתי. אבל הדמגוגיה רק פוגעת בסיכוי לשינוי.

עיוותי הפריימריס

עובדי רשות השידור כועסים על השר הממונה, גלעד ארדן. הם התקנאו בעובדי חברת החשמל, נמל אשדוד והתעשייה האווירית, ועכשיו גם הם מצטרפים בהמוניהם, על משפחותיהם וסבתותיהם, למפקד הגדול של הליכוד. כך הם יצליחו לאיים על גלעד.

לא היה צורך בעוד הוכחה לכך שהפריימריס, בנוסח הישראלי, הם אחד מהעיוותים החמורים ביותר של הדמוקרטיה. קבוצות לחץ משתלטות על מוסדות מפלגתיים, והתוצאה היא עיוות. נתניהו הפך לסמן השמאלי של הליכוד, משום שהוא מושך הקולות העיקרי, מצד אחד, אבל המתפקדים הצליחו ליצור מפלגה לעומתית, מצד שני. ביישובים רבים, צריך להזכיר, יש יותר מתפקדים ממצביעים. זו לא מחלה שרק הליכוד לוקה בה. אבל הליכוד, כמפלגת שלטון, סובל ממנה יותר ממפלגות אחרות.

יש פתרון לעיוות הזה. למשל, הייצוג בפריימריס יהיה דומה לזה שמשתקף מתוצאות הבחירות. וכך, עיר כמו אשדוד, שהעניקה לליכוד, נניח, 3% מכלל המצביעים, תהיה גם 3% בייצוג במוסדות, ולא 30%, בגל התפקדות מוגזמת של עובדי הנמל. אפשר גם לדייק יותר, הרבה יותר, בשיטה שבה רק מי שמצביע למפלגה מסוימת לכנסת, מסמן גם את המועמדים שהוא רוצה לראות בכנסת. וכך, כלל המצביעים למפלגה מסוימת, ורק המצביעים למפלגה, קובעים את הרכב הרשימה. במצב כזה, שר התחבורה לא יצטרך לחשוש מרפורמה, והשר הממונה על רשות השידור לא ייבהל מהתפקדות שכולה הונאה.

עבר זמנם של הפריימריס. מעניין מתי ירד האסימון גם במפלגות הגדולות.

דילמה עיתונאית

תום פרידמן כתב השבוע עוד מאמר עם חץ מורעל, הפעם לכיוון שלדון אדלסון. כל תגובה שתיכתב כאן תהיה חשודה, משום שאדלסון כבר קנה את האתר הזה. מה עושים? לרבים מהעיתונאים יש דילמות לא פשוטות. רוב העיתונאים תלויים לחלוטין במקום עבודה אחד. גם כשיש להם ביקורת, הם מצויים בדילמה.

אחרים וטובים כבר ענו לפרידמן. כך שארשה לעצמי לומר מילה אחת על חופש העיתונות. האם החופש יישמר? האם האתר הזה יהיה פתוח למגוון דעות, שכולל גם ביקורת, מימין ומשמאל, על נתניהו? הדברים הללו מתפרסמים באתר שכבר שייך, או יהיה שייך בקרוב, לאדלסון. בתקשורת אין סודות. ברגע שתהיה צנזורה - ערוצים אחרים יעוטו על כל פגיעה. ובצדק.  כדאי לשמור על מגוון הדעות ועל חופש העיתונות, בכל עיתון מרכזי ובכל אתר רציני. גם באתר הזה.

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני