לא אנשי רוח. עדר

פעם אחרי פעם מתנהגים אלה שקרויים "אנשי רוח" כעדר. פעם הם היו בצד של סטלין, היום בצד של רק"ח או מרצ. והם מתקשים להבין מדוע בזים להם
"אין ציבור בזוי מזה", כתבה כאן שלשום עמיתתי, יעל פז-מלמד, בדאגתה הרבה לאנשי הרוח. איך עושים להם את זה? איך זה שלא מקבלים את דעתם? השאלות נכונות. השפעתם של אנשי הרוח בישראל מצויה ביחס הפוך לרעש הציבורי שהם מצליחים לעשות. ובכלל, הכוונות שלהם הרי נפלאות. הם אינם, ברובם, שונאי ישראל. הם אינם במחנה האנטי או פוסט-ציוני.
אז למה, באמת למה. אם היו אנשי הרוח ותומכיהם מתבוננים במראה, הם לא היו רואים אנשי רוח. הם היו רואים עדר. פשוט עדר. זה לא חשוב מה הסוגיה הציבורית שעל הפרק, התגובה תהיה אוטומטית. הבדואים מתעקשים על הפרק חוק קולקטיבית? עמוס עוז יהיה אתם. שוהים בלתי חוקיים מקימים משפחות כדי לזכות באשרת קבע? אנשי הרוח יטענו שהם חייבים להישאר. חרם אמנים על אריאל? הסופרים תומכים. זה לא חשוב על מה הסוגיה - העמדה היא תמיד אחת. ומה עם קצת מחשבה? מה עם קצת ספקות? לא בבית סופרינו. מדובר בעדר. לא באנשי רוח.
אם הבדואים של שבט אל-עראקיב היו אכן קורבנות של הממסד האכזרי - מצעד ההזדהות של עמוס עוז היה במקום. אבל לא. לעוז לא אכפת שמדובר בחבורה של עבריינים אמידים, כפי שחשף עמיתי קלמן ליבסקינד, שלכל אחד מהם יש וילה רחבת מידות ביישוב אחר. לעוז לא אכפת שהמדינה פעלה לפי החלטות ביהמ"ש, כולל ביהמ"ש העליון. עוז פועל כמו אוטומט. השמאל האנטי-ציוני החליט משהו. עוז מתייצב. הוא בעד העבריינים. 
כך גם עם הילדים הזרים. ממתי יש זכות אוטומטית לכל שוהה בלתי חוקי להישאר עם משפחתו? המדינה בדקה את הנושא לעומק. ועדה ציבורית החליטה ש-800 מתוך 1,200 ילדים יישארו. החלטה סבירה והומנית. אולי אפילו מוטה בגין הלחץ הציבורי. זה לא יעזור. עוז וחבר מרעיו יוצאים שוב בריקוד קבוע - לפי החליל של רק"ח. הם בעד העבריינים. כך גם בעניין אריאל. העיר הוקמה כדין. לא על אדמות פרטיות. פוליטית, הקמתה היא איוולת גמורה. אבל השחקנים שהחליטו על חרם פרטי הם מפרי חוק. הם חתומים על חוזה. הם מקבלים משכורת על חשבון משלמי המסים. אבל הם מצפצפים. הם רוצים גם משכורת וגם להצטייר כנאורים. אל דאגה. העדר יתייצב לצד העבריינים.
אם מישהו גרם לזילות "אנשי הרוח", זה הם בעצמם. כל חמשת או או עשרת הסופרים הקנוניים של ישראל, או לפחות אלה שהתקשורת הופכת אותם לחשובים ביותר, משמיעים תמיד את אותה עמדה. אמור לי מה העמדה של רק"ח או מרצ, ואומר לך מה הם ידקלמו. זה לא אומר שאסור להקשיב להם. זה לא אומר שהם אינם צודקים לפעמים. בוודאי שכן. אבל קשה קצת להתייחס ברצינות לאוטומטים, שוויתרו על מהותם כאנשים חושבים.
היסטורית, אין שום יתרון לאנשי רוח רק משום שהם אנשי רוח. ראינו אותם מזדהים עם סטאלין, שמש העמים. ראינו אותם ניצבים לצד סדאם חוסיין. ראינו אותם בהערצתם לערפאת. ראינו אותם בספינות ההזדהות עם החמאס. הם אף פעם לא לומדים את הלקח. הם ממשיכים במצעד. חתן פרס נובל ג'וזה סאראמאגו, שהלך לעולמו, הפך את ישראל לנאצית; כלת פרס נובל מריאד מגוואייר היא סייענית של החמאס. הרשימה ארוכה. העמדה קבועה. אי שם בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. לאנשי הרוח שלנו היו אינספור הזדמנויות להשיב לאנטישמים הללו. אבל זה לא קרה. לא ראינו את אנשי הרוח שלנו, מתייצבים מולם ומבהירים להם את איוולתם. הם תמיד שתקו, או הזדהו, כאשר נשמעו דברי הבלע והופצו עלילות נגד ישראל.
אז נא לא להתבכיין. מי שהחליט להפוך לכבשה בעדר, זוכה ליחס של עדר.