בין כוח הביטוי לחופש הביטוי

זה קרה השבוע, ביום ראשון בערב. בערוץ השני שידרו את תוכנית הדגל, על בובליל נגד פרידמן, או משהו כזה. באותו ערב שידר הערוץ הראשון סרט דוקומנטרי חזק, במרכזו המשפטן פרופסור אלן דרשוביץ, שמפריך אחת לאחת את טענות תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל. הרגשתי טוב, יורשה לי להודות, משום שרבים מהטקסטים שהופיעו שם נראו כמו קטעים מתוך מאמרים שפרסמתי בעשור האחרון. כך שאני לא אובייקטיבי.

זה לא הכל. בדיוק באותם רגעים שודר באחד הערוצים סרט דוקומנטרי בוטה של תעמולה אנטי-ישראלית. לרגע חשבתי שאני צופה ב"אל-מנאר", ערוץ החיזבאללה. אבל טעיתי. זה קרה בערוץ יס-דוקו.  העורכים יספרו לנו, כמובן, שמדובר בחופש הביטוי. הרי אנחנו צריכים לדעת מה קורה שם. הרי אנחנו צריכים לדעת איך ישראלים צמאי דם שוחטים ילדים, נשים וקשישים, משום שהם מכורים לפשעים נגד האנושות. דוח גולדסטון נראה כמו כתב הגנה על ישראל לעומת מה ששודר שם.
אני מניח שבשלב הבא יחליט הערוץ המכובד לכרות ברית תחנות תאומות עם "אל-מנאר". הם יספקו לנו סרטים מהסוג ששודר ביום ראשון. מומלץ לשתף בברית גם את ערוץ שמונה. הוא יתרום לברית את הסרטים של אייל סיון, אחד משונאי ישראל הגדולים בדור הזה, שאת הסרט האחרון שלו הערוץ התעקש לממן. בשם חופש הביטוי והיצירה כמובן.

פשיזם עיתונאי
שלושה ערוצים. שלושה שידורים שונים. תוכנית המונית, תוכנית איכותית, ותוכנית אנטי-ישראלית.  לרגע אחד אתחפש לליברל, ואומר - יש מקום לכל שלושת הערוצים. לא שליברל אמיתי צריך לתמוך בכל תעמולת זוועה של ארגון טרור, אבל לצורך העניין, אהיה ליברל מהסוג הרדיקלי.

והנה, מבין שלושת הערוצים, רק אחד מצוי בסכנה. כן, הערוץ הציבורי. הערוץ שמגלה, מדי פעם, גם סימנים מדאיגים של פטריוטיות. זה הערוץ היחידי ששידר את הסרט הדוקומנטרי של הטלוויזיה הגרמנית - שחותך לחתיכות קטנות את מה שהיה ידוע לנו על פרשת מוחמד אל-דורה, ומציג את האמת, שרחמנא ליצלן, משרתת דווקא את ישראל. וזה הערוץ היחידי ששידר את טכס חלוקת העיטורים ללוחמי "עופרת יצוקה". כן, הזדהות עם חיילי צה"ל. עניין מוזר משהו בתקשורת הישראלית. זה הרי סימן מובהק לפשיזם. זה הרי ראוי לגיחוך. לא לשידור. והערוץ הזה העז. 

הערוץ גם העז, בתוכנית מיוחדת ומרתקת של מבט שני, לקחת חלק מהטענות שמופיעות בדוח גולדסטון, ולהציג את ההפרכות שלהן. עוד סרט פרו-ישראלי, שהעדיף להפסיק לדבר בסיסמאות, והלך לבדוק את הטענות, מצד אחד, ולהציג את עובדות האמת, מצד שני. עוד סימן מובהק של פשיזם ישראלי.

בין מרצ לבל"ד
בשנים האחרונות פרסמתי לא אחת ביקורת נוקבת על הערוץ הראשון. כך שמותר לי להודות שמשהו חיובי, בכל זאת, קורה בערוץ הראשון. הוא מגלה סימנים שהוא אכן ערוץ ציבורי. הוא לא שייך רק לקליקה קטנה, שעושה מה שבראש שלה. ומה שבראש של הקליקה, כידוע, שייך לפעמים למתחם שבין מרצ לבל"ד. לא כל העיתונאים כאלה. לא כל הערוצים האחרים כאלה. ממש לא. אבל כשבודקים את ההטיות, המסקנות עגומות. ובעיקר, הן מחייבות את קיומו של ערוץ ממלכתי. לא ערוץ מטעם. לא ערוץ תעמולה. לא ערוץ שיתחמק מביקורת נוקבת נגד השלטון.

ערוץ ציבורי וממלכתי הוא ערוץ של הציבור. ערוץ שמשקף קשת של דעות, ולא את קשת הדעות של העורכים או האוחזים במיקרופון. ערוץ ציבורי הוא ערוץ שמציג את הסרטים הנדירים שהוקרנו בשבועות האחרונים בערוץ הראשון, זה שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא.

והנה, מכל הערוצים כולם, צריך להזכיר, יש רק אחד שמצוי בסכנה.

אדוני ראש הממשלה, אדוני שר האוצר, צריך לקוות שלא השתגעתם. אם הערוץ הזה נופל - דמו בראשכם. אין לעבדכם הנאמן מושג ירוק בבעיות התקציביות, ובהסדרים השונים שעל הפרק. רק דבר אחד ברור, אסור שהערוץ הזה ייסגר.

אלא אם כן אתם רוצים להשאיר אותנו בעיקר עם הערוץ שבשעות מסוימות נראה כמו "אל-מנאר".

כוח הביטוי מול חופש הביטוי
נישאר לרגע באותו עניין. לפני שבוע התקיימה ישיבה מיוחדת של מועצת העיתונות. היו על כך דיווחים בתקשורת. לא דיווחים מסולפים, חלילה, אך נדמה שמה שקרה שם מחייב הבהרה. גם הדיון עצמו היה קצת שונה מהרגיל. הנוכחות הייתה הרבה יותר גבוהה מהרגיל, בתוספת של אורחים וכתבי תקשורת. היו  גם דיווחים על כך שדיברתי על ההבדל בין חופש הביטוי לכוח הביטוי, ואני מרגיש צורך להבהיר את הנקודה. אז נבהיר.

הדיון נסב ברובו על פסק הדין בעניין סרן ר' נגד אילנה דיין. נשיאת המועצה, השופטת בדימוס, דליה דורנר, תמכה ברעיון שהמועצה תצטרף לערעור, על תקן של "ידיד בית משפט", משום שיש חשש שפסק הדין פוגע בחופש הביטוי. אנחנו לא צריכים להצטרף כצד, בעד או נגד אילנה דיין או סרן ר', אלא רק כמי שדואגים לחופש הביטוי - הבהירה דורנר.

המועצה קיימה דיון. היו מי שטענו שפסק הדין של השופט סולברג, שנכנס לשיקולי עריכה, פוגע בחופש הביטוי. היו גם טענות הפוכות.

הבעתי שם עמדה נחרצת נגד הצטרפות לערעור, משום שאין דבר כזה הצטרפות נייטרלית. הצטרפות כזאת תפורש על ידי בית המשפט העליון כנקיטת עמדה, בעד דיין כמובן. וכמי שקרא את פסק הדין, לא מצאתי בו שמץ של פגיעה בחופש הביטוי. כן, יש פגיעה בחופש המניפולציה. וזה דווקא מוצא חן בעיניי.

הזדמנות לחשבון נפש
ובכלל, פסק הדין הוא הזדמנות נפלאה לתקשורת לעשות חשבון עם עצמה. לא עם השופט סולברג, שהפך אצל חלק מהעיתונאים לאויב האומה וחופש הביטוי.

סולברג הציב לנו מראה מול העיניים: ראו, הוא אמר לנו, יש לכם כוח רב. אבל אתם לא יכולים להסתתר באופן קבוע מאחורי החומה של "חופש הביטוי". החופש הזה אינו היתר להונאה, ולא ללשון הרע, ולא למניפולציה, גם אם כוונת העורך או העיתונאי היא "להעלות נושא חשוב לסדר היום הציבורי". הרי בכתבה של אילנה דיין לא הייתה דקה אותנטית אחת. היו שם חיבורי דברים שמעלים ריח רע. היו שם אינספור הטעיות. כמעט כל מה שקרה בפועל, בשטח, שונה ממה שהוצג באותו שידור. כן, היו גם גרעינים של אמת. כן, ילדה נהרגה, וזה מזעזע. אלא שגם הטרגדיה הזאת לא הצדיקה את המניפולציה.

כך שבין שתי האופציות - התבצרות מצד אחד, וחשבון נפש מצד שני - עדיף ללכת על השנייה. משום שהגיע הזמן שאנחנו, העיתונאים, נבין שיש הבדל אדיר בין כוח הביטוי לחופש הביטוי.

כוח להשחית

כוח הביטוי הוא כוח להשחית. כוח הביטוי הוא נחלה פרטית של עיתונאים, שנדמה להם שיש להם מונופול. כוח הביטוי משתקף בטענה שהזכויות נמצאות אצל מי שעוסקים בתקשורת ובעיתונות, עורכים ועיתונאים, ולא בידי הציבור.

חופש הביטוי הוא סיפור אחר. הוא שייך לציבור. הכתבים אמורים לדווח בהוגנות. הדעות אמורות לשקף, ככל האפשר, את קשת הדעות. בפועל, המצב שונה. כמעט לכל עיתונאי, גם בתקשורת הציבורית, יש "אג'נדה", שאותה הוא דוחף בדרך המאוסה ביותר. ומה שגרוע יותר, בדרך כלל זו בדיוק אותה אג'נדה.

שנים רבות הייתי עורך עמודי הדעות. פרסמתי מאמרים של כותבים מרגיזים, שהרתיחו לא רק את הקוראים, אלא גם אותי. אבל השתדלתי לשמור על איזון והגינות וגיוון. זה לא ברור שהצלחתי.  הבעיה היא שרבים חושבים שהם ניצבים שם, כעיתונאים וכעורכים, כדי להטיף את עצמם. הם קוראים לזה חופש הביטוי, והם מתקשים להבין שמדובר בכוח הביטוי. בג"ץ, כבר כתבתי פעם, חיזק פעמים רבות את כוח הביטוי, תוך שימוש במושגים של חופש הביטוי.

אם זה עדיין לא ברור, אז לפוסט הזה יש מטרה: להחדיר את המושג כוח הביטוי. כדי שבפעם הבאה שמישהו מנסה למכור לנו את הטענות על חופש הביטוי, נוכל להבחין במניפולציה. חופש הביטוי ראוי לחיזוק. כוח הביטוי ראוי לריסון.