הון, שלטון ועיתון

התלבטתי רבות אם לכתוב את הפוסט הזה. הרי ברור לי שהתגובות יהיו זועמות. אבל אף פעם לא הייתי מהבורחים. כך שגם הפעם לא אברח. ובנוסף, החלטתי לכתוב, וגם לפרסם, משום שאני חייב הסבר לקוראים. 

בעקבות המאמר שפרסמתי ביום שישי, על "סכנה לדמוקרטיה", קיבלתי תגובות זועמות. העיתון הוצף בטוקבקים כעסניים. הם הורדו. מדוע? משום שהתברר שחלק ניכר מהתגובות היו מאורגנות. הן הגיעו משלוש כתובות IP. כלומר, מישהו יזם מסע השמצה מאורגן, על גבו של עיתון מעריב.  זה הרקע להחלטה להפסיק את פרסום התגובות. האם זו החלטה צודקת, על רקע העובדה שרוב התגובות מגיעות מאותן כתובות IP? נדמה לי שהתשובה ברורה. 

אבל תרשו לי להודות. לא כל התגובות היו מאורגנות. קיבלתי גם אימיילים רבים. הרי האימייל שלי גלוי וידוע. שם לא הייתה יד מסתורית ומכוונת. שם אלה היו תגובות אותנטיות. חלקן היו מכאיבות. הגם אתה ברוטוס? היכן היושרה המקצועית שלך? גם אתה התגייסת לקרב נגד עיתון מתחרה? היכן היית כשאותו מיליארדר רצה לרכוש את מעריב? איך זה שהתעוררתם עכשיו, כשאתם בבעיה?

השאלות הללו מחייבות תשובה. אני חייב תשובה גם ל"רוני משוק הכרמל". איש יקר, שכבר כתבתי עליו באחד הבלוגים הקודמים. פגשתי אותו בטוקבקים. אחר כך התברר שמדובר באדם אמיתי. אף אחד לא ביקש ממנו להגיב. הוא לא חלק משום מסע מאורגן. והוא הגיב. גם הוא היה נגדי. אף פעם לא ברחתי משאלות קשות. כך שגם הפעם - לא אברח. אתמודד.

הבהרה בעניין בלוגים וטוקבקים
אבל לפני שאני עונה אני חייב להבהיר משהו לקוראים. הבהרתי את זה בעבר, אבל לפי התגובות, אני מבין שהעניין מחייב הבהרה נוספת. לנו, הכותבים, אין שום שליטה בתכנים המתפרסמים באתר, ובוודאי לא בטוקבקים. יש שם מערכת שעושה את עבודתה.  הבלוגים, לעומת זאת, הם טריטוריה עצמאית. הם אמנם יושבים בתוך אתר NRG, אך הם באחריות הכותבים בלבד.
גם הטוקבקים לבלוגים מתנהלים באופן שונה. הם מתפרסמים באופן אוטומטי. ללא נגיעת יד אדם. ללא שום סינון וללא שום צנזורה. לא בשיהוי של דקות או יותר מדקות, אלא מייד. בלי שום מעורבות של יד אדם.
יש עוד הבדל. יש לנו, לבלוגרים, אופציה למחוק תגובות. עד היום לא מחקתי תגובה אחת. אף לא אחת. גם לא תגובות שעסקו בעניין התחרות בין העיתונים.  עכשיו, כאשר הובהר ההבדל בין הבלוגים לבין שאר החלקים באתר, וכאשר ברור שהתגובות כאן, לבלוג, הן אוטומטיות, אענה לגופם של דברים. 

תגובה לתגובות ולמגיבים
אתחיל עם "רוני משוק הכרמל".  שלום רוני.
יש לך דוכן בשוק הכרמל. מאוד מוצלח לטעמי. אני נהנה לעצור שם, לאכול את האוכל הטעים שלך, וגם לפטפט פה ושם. עכשיו, תאר לעצמך שמישהו פותח דוכן לידך, שמוכר גם הוא שניצלים, שקשוקה ופלאפל. אלא שהוא, למרבה ההפתעה, לא מוכר שום דבר. הוא מחלק בחינם. קצת מוזר, לא כן? אפשר להתווכח על הטעם של האוכל מאותו דוכן. אני מעדיף, כמו שאתה יודע, את האוכל שלך. אבל מה לעשות, גם אם האוכל בדוכן הסמוך הוא בטעם קצת שונה - בסופו של דבר אני עלול לעבור לדוכן שמחלק הכל בחינם. 

נמשיך. מכיוון ששנינו יודעים שאין מתנות חינם, אין ברירה, אלא לשאול: מה הסיפור? מה קורה כאן? איך זה שהוא מחלק חינם? הרי זה לא משתלם. הרי אין כאן שום תחרות. הרי הדוכן הזה הולך לשבור את כל הדוכנים בסביבה. זה אולי לא ייקח יום, ולא יומיים. אבל בתהליך ארוך, זה מה שעלול לקרות. משהו מסתתר כאן מאחורי הקלעים.

נחזור לעניין העיתונים, ואומר משהו דווקא נגד עצמי, ונגד הדוגמה שנתתי, כדי להבהיר את הדברים. 
עיתונים אינם אוכל. אין צורך בשתי מנות פלאפל בצהריים, אבל אין בעיה לצרוך שניים או שלושה עיתונים בצהריים. אחד בחינם, ועוד אחד או שניים בתשלום. כך שהדוגמה שלי, אפשר לטעון, אינה מוצלחת.

אלא שהדוגמה שלי רלבנטית מאוד. משום שהפגיעה בעיתונים אחרים - ויש פגיעה כזאת - איננה בשוק הקוראים. בניגוד למה שנטען, בשנה האחרונה אין שום ירידה במספר הקוראים של מעריב. הייתה בעבר. לאחרונה דווקא יש עלייה, גם אם מתונה. הפגיעה באה ממקום אחר - הפגיעה היא בפרסומות. למי שאינו יודע, עיתון חי בעיקר מפרסומות. לא רק, אבל בעיקר. וכאשר עיתון מסוים מחולק חינם, במספר עותקים בלתי מוגבל, הוא שובר את מקור ההכנסה העיקרי של העיתונים האחרים - הפרסומות. 

אם לחינמון החדש יש אורך נשימה בלתי מוגבל - הוא יגרום לקריסת המתחרים. אולי ימשיכו לקרוא אותם, אבל המפרסמים יעבירו חלק ניכר מתקציבם לעיתון שמחולק חינם. התוצאה ידועה מראש. 

רוב אלה שהגיבו טוענים, ובצדק, "תחרות חופשית". אלא שבמקרה דנן אין שום תחרות חופשית. יש בעל הון שהמטרה שלו היא פוליטית. האמצעי להשגת המטרה הוא - שוק העיתונות. הנה, ביום שישי האחרון, כשמעריב פרסם מה שפרסם, יצא אותו מיליארדר בהכרזה על כוונותיו. אורח הכבוד שלו היה עמוס שוקן, שכפי שכבר הבהרתי, הוא היחידי שמרוויח מהחינמון, רווח של מיליונים מדי חודש בחודשו, משום שהוא המדפיס והוא המפיץ.  

אני חייב להתעכב בנקודה הזאת. משום שרבים וטובים שאלו - מה רע בכך שיש לו אג'נדה פוליטית? אין שום בעיה עם אג'נדה פוליטית. הרי לא זכור לי שכתבתי מילה אחת נגד, למשל, "מקור ראשון". עיתון ימני, ובכלל לא רע. לעומת זאת, כתבתי הרבה מאוד נגד "הארץ". עיתון עם נטייה הפוכה. אז מדוע שתהיה לי בעיה דווקא עם עיתון שהוא בעל כוונה פוליטית ידועה ומוצהרת מראש?

לב הבעיה
ובכן, כאן אנו מגיעים ללב הבעיה.  מדובר בשלושה עניינים.
ראשית, מדובר בחינמון.
שנית, מובר בחינמון שאינו מתנהג לפי כללי שוק, ולא לפי שום כללים, והוא מסוגל להשקיע הון עתק.
שלישית, המטרה איננה כלכלית, אלא פוליטית. 

כל אחד מהעניינים היה יכול להיות לגיטימי, אם היה עומד בפני עצמו. הרי יש חינמונים. הרי יש בעלי הון שרוצים להשפיע על הפוליטיקה. הרי יש עיתונים עם אג'נדה פוליטית.  אלא שבמקרה דנן, השילוב בין הדברים יוצר תופעה מסוכנת. כן, אחזור ואומר, תופעה מסוכנת. אין שום סכנה מכל מיני חינמונים אחרים. הם מנסים לנגוס נגיסות קלות משוק הפרסום, אבל הם מתנהלים בהתאם לכללי השוק. אין גם שום סכנה מעיתון בעל אג'נדה פוליטית - כל עוד גם הוא פועל בהתאם לאותם כללים.  אלא שבמקרה דנן נוצרה תופעה אחרת.
לתופעה הזאת אין שום תקדים בעולם. אני חוזר וטוען: לתופעה הזאת אין שום תקדים בעולם החופשי. פשוט אין. זו תופעה מיוחדת במינה. היא לא דומה לשום דבר שהכרנו. לא לרוברט מורדוך, שקנה כאזרח זר עיתונים במערב, לא לרוברט מקסוול או גוז'ינסקי, שהיו בעלי מניות במעריב, ולא לשום דוגמה אחרת שרבים וטובים ניסו להציג.  
התופעה הייחודית הזאת מתחוללת לנו מול העיניים. העיתונים פגועים. כן, גם מעריב. ומה אתם, קוראים קבועים, מבקשים ממני? לשתוק?

התקרנפות?
כשכתבתי מה שכתבתי, היה לי ברור שיהיו תגובות זועמות. שהרי אני מנסה להציג כאן עמדה לא פופולרית. הרי יש מוצר חינם, ואני טוען - זה לא כל כך חינם. יש כאן בעיה. יש כאן תופעה ייחודית. תופעה שעלולה להיות מסוכנת. תופעה שאין לה שום תקדים. 
אם הייתי שותק, הייתי הופך לקרנף. 
כל חיי המקצועיים השתדלתי לא להיות קרנף. כך כשיצאתי נגד האוליגרכיה המשפטית. כך כשיצאתי נגד תעשיית השקרים, שחלקה פועל מתוך מרכזי התרבות והאקדמיה בישראל. כך כשיצאתי להגן על נתניהו, כן, נתניהו, כשההגנה הזאת הייתה לצנינים ברוב אמצעי התקשורת בישראל. כך כשיצאתי, פעם ועוד פעם, נגד ההטיות וההטעיות בתקשורת.  
גם הפעם הייתי יכול לשתוק. הרי יש לי מקצוע נוסף. הרי בניגוד לאחרים, אני לא תלוי בפרנסתי רק בעיתון שבו אני עובד. אבל בחרתי לא לשתוק. כן, הייתה התייעצות במערכת. שום לחץ של נמרודי. כלום. יוזמה עצמית שלנו. הייתה לנו אופציה לשתוק. לא שתקתי בפעמים קודמות. לא שתקתי בפעם הזאת. 

אז מה עושים?
האם אני רוצה שהחינמון המתחרה ייסגר? ממש לא. 
יש לי הצעה מעשית. אמרתי אותה לרבים מאלה שדיברו אותי, ואין שום בעיה להעלות אותה כאן. תקום נא ועדת מומחים שמכירה את כללי העיתונות והרגולציה בעולם ובישראל. נכון, אני לא חסיד גדול של ועדות מהסוג הזה. אמור לי מי המומחים, ואומר לך מראש מה תהיה התוצאה. אלא שהפעם הסיפור שונה. התופעה הייחודית מחייבת חשיבה. גם חינמון, גם הון, גם שלטון, גם פוליטיקה.
הפתרונות צריכים להיות מתחום הרגולציה. לא ייתכן שייאסר על חברה מסחרית רגילה להציף את השוק במחירי הפסד, כדי להשתלט על השוק, אבל תופעה דומה תהיה מותרת דווקא בתחום העיתונות. 

תרשו לי גם להודות - אין לי תשובה ברורה ומוחלטת. אני חושב שצריך לקיים דיון בעניין. אני חושב שהדיון עצמו חשוב. אני חושב שהדיון מאפשר לעוד רעיונות לצוץ.  מה שברור הוא, שלא הייתה לי אופציה לשתוק.

פעם זה היה השופט בדימוס מישאל חשין שהביע באיזה כנס רצון להשתיק אותי. הוא קיווה, כלומר רצה, אולי אפילו ביקש, שהעורכים הקודמים, שדעתם הייתה שונה מדעתי בענייני האוליגרכיה המשפטית - יסלקו אותי מהעיתון. זה לא קרה. ואני כותב זאת לזכותם.
הפעם זו חוויה חדשה. חלק מהקוראים הנאמנים שלי כועסים. חלקם ביקשו ממני לשתוק. אני מתכוון לאלה ששלחו לי אימיילים. אני לא מתכוון לטוקבקיסטים מטעם. וגם הפעם אין לי תוכניות לשתוק. כך שכל מה שאני מבקש הוא התייחסות עניינית. לא השתקה. לא קללות. לא איומים. רק דיון רציני. מעריב נתן פתח לדיון הזה יותר מכל עיתון אחר. כך היה וכך יהיה.  

תגובות לפרסום
אני מניח שגם לדברים הללו יהיו תגובות זועמות. זה לגיטימי. כבר כתבתי, אם זה לא היה ברור, שהתגובות כאן מתפרסמות באופן אוטומטי. כל תגובה עניינית - גם אם בוטה - לא תזכה לשום מחיקה. 
אלא שהפעם הסיפור יהיה שונה. הפעם אחרוג ממנהגי, ואמחק בעצמי כל תגובה שתהיה חלק מהקמפיין המאורגן, כפי שהיה בטוקבקים של יום שישי. כך, למשל, לא יתפרסמו תגובות ללא תוכן. זה סימן מובהק של טוקבקיסטים בשכר. הם כותבים רק כותרת ושם מזויף. לא הפעם.
מי שרוצה דיון - בבקשה. שיכתוב נימוקים לעניין. שיתמודד עם מה שכתבתי. לא סיסמאות. לא תגובות שמכילות רק כותרת.   
הבמה שלכם. בואו נקיים דיון רציני והוגן לגופו של עניין. 

הערה מאוחרת שלי:
עברה פחות מיממה מאז שפרסמתי את הבלוג הזה. לא עמדתי בהבטחתי, ולא מחקתי תגובות, שכללו שורה אחת בלבד, ללא תוכן.
למעשה, למרות הזכות שיש לי, כבלוגר, לא מחקתי אפילו תגובה אחת. לא בפוסטים קודמים ולא בפוסט הזה.
קריאת התגובות מגלה שאחת מכל עשר היא תגובה עניינית וראויה - בין אם נגדי ובין אם בעדי. אברהם, בפרשת סדום, ביקש מה' חסד גם עבור מעט מאוד צדיקים, אם יש כאלו בסדום. אצלנו המצב הרבה יותר טוב. יש כאן הרבה יותר צדיקים. וכאן לא סדום. יש הרבה תגובות ענייניות, שמחייבות גם אותי למחשבה נוספת. יש גם תגובות מחזקות. וגם בהן, בוודאי, שאני מתבונן.
אני מניח שהדיון הזה לא תם ולא נשלם.
הדיון עצמו חשוב, למרות שיש מי שמנסה לגרור אותו לרמה הנמוכה. בדיעבד, אינני מצטער. אני מרכין את ראשי, ומנסה ללמוד גם מהתגובות הביקורתיות. אני מקווה שזה הדדי. אני מקווה שאלה שעסקו בביקורת נוקבת, יקראו את הטיעונים הנגדיים. אין צורך להגיב מייד. אין צורך להשתלח. לפעמים צריך לספור עד 3, לפני שיוצאים בעוד אמירה בוטה, נחרצת, מעליבה. ויש תגובות כאלה. הן מעידות על המגיבים. הן מעידות על כך שיש לנו הרבה מה לשפר בכל הקשור לתרבות הוויכוח.  
ואולי יהיה זה, לכולנו, שיעור בתרבות הדיון והוויכוח. גם אם רק אחד מתוך עשרה קוראים, ורבים הרי קוראים ואינם מגיבים, יבין שאפשר להעלות טענות ולהגיב בדרך קצת יותר שפויה ותרבותית - דיינו.
אז תודה למגיבים. הבמה נותרת פתוחה. אתם מוזמנים להמשיך. אני אמשיך לקרוא.