עיתונאים, שמאלנים, צביעות וגזענות

מה ההבדל בין אברי גלעד לעפר שלח? * מה ההבדל בין אירופה לישראל כשמגיעים לגירוש זרים? מה הקשר בין שייח' ג'ראח, שכונת התקוה ורמת אביב? מה הקשר בין גיא מרוז לקללת בלעם? כל התשובות בפנים

הפליטים ממדינה מסוימת באפריקה שהו במדינה אירופית בין שלוש לעשרים שנה. הם מצאו עבודה, אימצו את השפה וחשבו שגורלם שפר עליהם. בתוכם היו גם 450 ילדים. הם נולדו באותה מדינה. הם התחנכו במוסדות הלימוד שבה. זו הייתה שפתם. החברים שלהם היו מבני המקום. המצב במדינתם הקודמת, שחלקם כלל אינם מכירים, הוא קשה מנשוא. אלא שהממשלה הגיעה להסכם עם מדינת המוצא שהגולים יחזרו למכורתם. השנים הרבות, הילדים שנולדו, מקומות העבודה המסודרים - כל אלה לא ישנו דבר. משום שהמדינה אינה יכולה לקלוט כל מי שטוען שהוא נרדף או מסכן או משום שבארץ מולדתו תנאי המחיה קשים. פצחה סערה ציבורית. אלא שהממשלה הבהירה שמדובר בהחלטה מקצועית ועניינית.  האפריקאים יגורשו. וזה יקרה למרות שחלקם שייכים לאופוזיציה והם חוששים לגורלם.

זה לא קרה בישראל. זה קרה באירופה. המדינה היא נורבגיה. אחת המדינות העשירות בעולם. המגורשים הם אתיופים. ארגוני זכויות אדם התערבו למענם. גם סופרים ידועי שם הצטרפו למחאה. שם כמו כאן. זה לא עזר. הממשלה התעקשה. ובעצם, לא רק נורבגיה. גם שבדיה, דנמרק, הולנד ובריטניה החליטו על החזרה כפויה של אלפים, לעיראק ולמדינות אפריקניות, שבקשתם למקלט נדחתה. עיתון נורבגי דיווח שבין כלל המוחזרים מנורבגיה לבדה יש 2,434 ילדים, שגדלו באותה מדינה.

ישראל אינה שונה. כבר היינו בסרט הזה, כאשר הוחלט להחזיר את השוהים הבלתי חוקיים - עובדים זרים שהפרו את החוק ונשארו בישראל. קראו לזה אז "גירוש ילדים", למרות שלא היה מדובר בשום גירוש, אלא בטיפול ראוי בעבריינות, ולמרות שישראל לא עשתה שום דבר שמדינות דמוקרטיות אינן עושות. וזה קורה שוב עכשיו, כאשר ישראל החליטה להחזיר את הדרום-סודנים.

והנה, אנחנו מוצפים בדיווחים על "מחאה אמריקנית", למרות שארה"ב הרבה יותר ברוטלית בהחזרת מסתננים לשטחה, או בטיפול בשוהים בלתי-חוקיים, וזה כולל ישראלים. ואנחנו מוצפים במידע על מחאה של יהודים תומכי ישראל שלא מבינים איך התדרדרה נורבגיה - סליחה, ישראל - לפגיעה כל כך קשה בזכויות יסוד. וכך, כל יישום של הדין, שנוהג במדינות מתוקנות, הופך לפשע נגד האנושות, כשמדובר בישראל. אין שום פסול בהטפת מוסר, בעיקר מידידים. אבל מותר לנו לבקש מהם רק דבר אחד: אנא, למדו קצת את העובדות, גם על המדינה שבה אתם חיים וגם על מדינות דמוקרטיות אחרות. ואנא, בלי מוסר כפול.  

ובכל זאת יש הבדל. בנורבגיה לא היה שום פוליטיקאי שאמר שהאפריקאים מפיצים מחלות, ולא הייתה שום חברת פרלמנט שאמרה שמדובר בסרטן. לנורבגיה יש פה קטן ומקל גדול. לישראל יש פה ענק ומקל קטנטן. אנחנו משלמים את המחיר לא רק על הצביעות הבינלאומית ועל המוסר הכפול. אנחנו משלמים את המחיר גם על הפה הגדול מדיי של פוליטיקאים קטנים מדיי.

שמאלנים נגד זרים

אחת הסיבות להתנגדות לזרים היא משום שהם, אכן, נטע זר. נכון שהיינו גרים בארץ מצרים. ונכון שאנחנו מצווים ביחס אנושי. ונכון שאת המחאה צריך להפנות נגד הממשלה, ולא נגד המסתננים. אלא שדווקא השמאל היה אמור להבין את מצוקתם של תושבי דרום תל-אביב ושכונות אחרות שאיכות חייהם מתדרדרת לתהום.

כן, השמאל. משום שהשמאל הישראלי מפגין מדי יום שישי יחד עם תושבי שייח' ג'ראח נגד פלישת הזרים - מתנחלים יהודים. היהודים נכנסים לשם לפי דין. המשפחות הפלסטיניות שפונו משם זכו ליומן בבתי המשפט. הן סירבו לשלם דמי שכירות. הן רמסו את החוק. הן הציגו מצגי שווא. ולמרות ההחלטה השיפוטית, ההפגנות נמשכות. משום שהמקומיים טוענים שהמסתננים היהודים הם נטע זר, שמאיים על איכות החיים, שמאיים על החיים הקהילתיים, שמאיים על הסביבה הקרובה. אלה טענות צודקות. חלק מאנשי השמאל מוסיפים וטוענים, שמפעל ההתנחלויות כולו, ובוודאי ההתנחלות הדווקאית בלבן של שכונות ערביות במזרח ירושלים, מאיים לחסל את הסיכוי למדינה יהודית. משום שהעירוב הזה, ככל שהוא מעמיק, יוצר כאן מדינה דו-לאומית. גם הטענות הללו צודקות.

העניין הוא, שכל הטענות הללו תקפות גם לגבי תושבי השכונות שאליהן חדרו המסתננים. מדד איכות החיים בשכונת התקווה ירד הרבה יותר מהירידה שנרשמה בשייח' ג'ראח. המאסה האדירה גם מאיימת, לאט אבל בטוח, על אופייה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. עם רוב לא יהודי, זו לא תהיה מדינה יהודית וגם לא דמוקרטית. חד וחלק.

ולמרות זאת, אותו שמאל שמפגין בשייח' ג'ראח, ושבחלקו שייך לאותם פעילים למען המסתננים, אינו מוצא לנכון לנהל בדיוק את אותו מאבק למען תושבי שכונת התקווה, שהמחיר שהם משלמים גבוה עשרת מונים. אף אחד מאותם מפגיני שמאל לא מכנה את תושבי שייח' ג'ראח "גזענים", רק משום שהם רוצים את שכונתם לעצמם. ללא תוספת זרים. אז מדוע, לעזאזל, אותם אנשים שמזדהים על הפלסטינים הופכים את תושבי השכונות לגזענים?

הדברים הללו לא נכתבים כדי לקנטר. הדברים הללו נכתבים כדי שהשמאל יתחיל להתעורר. לא רק פלסטינים הם קורבנות של כניסת זרים שמצטיירים כאיום. גם יהודים. ונכון שיש מקום לדאגה לעניי עיר אחרת. אבל זה לא אומר שצריך לרמוס את עניי עירך.

ועדיין לא אמרנו מילה על אירועי כפר מנדא, שהתחוללו כשהדברים הללו יורדים לפרסום. ערבים מוסלמים גירשו אפריקאים מוסלמים. מתי זו שנאת זרים שכל כולה גזענות? מתי זה רצון לגיטימי לשמור על קהילה בעלת אופי ומרקם תרבותי?

שחורים ברמת-אביב

בשבוע שעבר סולק חב"דניק מקניון רמת-אביב, לנוכח עיניו המשתאות של יהורם גאון, שגינה את הסילוק, וזכה לתגובות קשות. מה שאומר, שלא רק לדרום תל-אביב יש שחורים. גם לרמת אביב יש. והם אינם רצויים.

נניח רגע לנסיבות המיוחדות של האירוע בקניון. ייתכן שגאון צודק. ייתכן שהסילוק, נקודתית, ראוי לגינוי. מה שחשוב יותר הוא, שאין צורך להיות מאפריקה כדי להפוך לנטע זר. יהודי בשייח' ג'ראח הוא נטע זר. חרדי ברמת-אביב הוא נטע זר. האם הכלל הראוי הוא שכל אדם זכאי לגור בכל מקום? משפטית בווודאי. אלא שצריך להפעיל עוד כלל: אם אדם דורש זכות שאותה הוא אינו מוכן להעניק לאחרים - אז שלא יבלבל את המוח על זכויות יסוד. אם אנשי חב"ד חושבים שלהם מותר להגיע לרמת אביב כדי להחזיר בתשובה, אז גם לאנשי רמת אביב מותר להגיע לכפר חב"ד כדי להחזיר בשאלה. ואם הם אינם מסכימים להדדיות - שלא יגיעו. אותו דין יש להפעיל על ערבים שמתעקשים לגור בתוככי שכונה יהודית או יהודים בתוככי שכונה ערבית. מי שאינו רוצה את האחרים, שלא יכפה את עצמו על אחרים. בעיקר כאשר ההתעקשות להגיע לקהילה אחרת איננה כדי להתערות בה ולהשתלב בתוכה, אלא כדי לשנות אותה או להתנכל לה או להתעמר בה.

מי ששולל זכויות שלא ידרוש אותן. ובלשון יהודית: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. יש גם ניסוח קטניאני לעניין, לאלה שמעדיפים מוסר אוניברסאלי. אלה שהעניין כבר הובן.

העובדות בלבלו אותו

השבוע פרסם גיא מרוז, כאן ב"מעריב", מאמר תחת הכותרת "הם הגיעו גם אלינו", על הסכנה הזוחלת שקרויה מסתננים. גם הוא הבין שמדובר בבעיה. הוא מעודד את ראש הממשלה לגרש עשרות אלפים. בתגובה הופץ ברשת קטע וידאו, מחודש מרץ 2010, שבו מכנה מרוז כ"נאצית פשיסטית"  את ההצעה להקים מחנות אוהלים למסתננים. אין ספק שתוך שנתיים שינה האיש את עמדתו, מקצה לקצה.  

העניין איננו מרוז. העניין הוא השיח הציבורי. כאשר אינטלקטואלים, עיתונאים, אנשי ציבור נותרים תקועים בעמדתם, בלי שהעובדות יבלבלו אותם, מופנה אליהם כעס איום ונורא. הם קרויים אטומים. ובצדק. והנה, מרוז שינה את עמדתו. העובדות בלבלו אותו. זה בדיוק המודל הראוי לכל אדם. כך שכל המלעיזים נגד מרוז עשו מעשה בלעם. הם רצו לקלל. מרוז, וכל מי שמשנה את דעתו לנוכח עובדות חדשות - ראוי רק לברכות.

זה לא אומר שכל מי ששינה את דעתו הופך באופן אוטומטי לצודק. זה רק אומר שהוא קצת יותר אדם חושב.

הפוסל במומו פוסל

עיתונאי חשוב, שאני מוקיר, טען במאמר שפרסם מייד עם תום "עופרת יצוקה" שישראל היא "... מדינה מטורפת ... חברה מוכת שינאה ותאבת דם ברמה ההולכת ומתקרבת לזו של אויביה". האיזון הקדוש. גם החברה הסובבת אותנו היא תאבת דם, וגם ישראל היא תאבת דם. עברו שלוש וחצי שנים מאז, והשבוע אמר עיתונאי אחר, שגם אותו אני מוקיר, ש"המתדפקים על דלתותינו שייכים לאיסלאם, והאיסלאם היום הוא המחלה הקשה ביותר המשתוללת בעולם".

שניהם טועים. שניהם עשו הכללות גסות. ישראל איננה מטורפת ולא תאבת דם. ב"עופרת יצוקה", וכבר עניתי על כך לעיתונאי הראשון, פגעה ישראל, באופן יחסי ובאופן מוחלט, בפחות לוחמים (כלומר טרוריסטים) ובפחות אזרחים - לעומת כל מדינה אחרת, גם מערבית, שהייתה בעימות דומה. אבל זה לא הפריע לו לטפח את השקר, הרבה לפני שגולדסטון פרסם את העלילה שלו. וגם השני טועה, משום שאכן, חלק ניכר מהקונפליקטים המדממים בעולם היום קשורים לאיסלאם, ומותר וצריך לבקר את האיסלאם הפוליטי והרדיקלי. אלא שגם ללא תקינות פוליטית מסרסת - יש צורך ברגישות ובזהירות. אין צורך בהכללות. אין צורך בהפיכת כל מוסלמי למסוכן. בינתיים הוא התנצל, וטוב שכך, והבהיר שכוונתו הייתה רק לאיסלאם הפוליטי והקיצוני.    

העיתונאי הראשון הוא עפר שלח. השני הוא אברי גלעד. שניהם אנשי תקשורת רציניים וחשובים. כעיתונאים, אנחנו חוטאים בהכללות. אנחנו נסחפים עם הרוח גם למקומות בלתי ראויים. אנחנו טועים ומטעים. העניין הוא שהשבוע פרסם הראשון, שלח, מאמר בגנות הדברים של השני, גלעד. וזה בהחלט לגיטימי. אלא שהדברים של שלח עצמו, גם נגד הערבים, גם נגד ישראל - היו גם הם שילוב של הכללה גסה ושקר מוחלט. והבעיה בכך שבאותה תחנה, גלי צה"ל, ששלח יוצא נגד העובדה שהיא מאפשרת לגלעד פתחון פה, התארחו גם אנשים שהופכים את ישראל למצורעת. כך גם מרצים באוניברסיטאות, שמפיצים חומר רעיל במסגרת המאבק לחיסול ישראל. זה קורה על חשבון משלמי המסים.

כך שהרגישות של שלח בהחלט לגיטימית. גם הביקורת שלו. ובשני תנאים. ראשית, שיתנצל על הדברים שכתב בעצמו, שהם חמורים לא פחות, ואולי יותר, מהדברים של אברי גלעד. עדיין לא מאוחר. ושנית, שהרגישות שלו תהיה קצת פחות סלקטיבית. משום שדברי הבל ותועבה נאמרים מכל קצווי הקשת הפוליטית, וגם על חשבון הקופה הציבורית. ואם מישהו רוצה לסתום את הפה לגלעד, הוא ייאלץ להתחיל באלה שקדמו לו. הוא עלול להגיע גם לשלח עצמו.