אוי למנצחים
ישראל יוצאת מהמבצע כמדינה מטורפת. מי שרצתה פעם להיות אור לגויים רק הפכה להיות יותר דומה לאויביה
וזו בדיוק הסיבה לכך שהוא היה צריך להימשך יממות ספורות, שבהן תגדיר ישראל את גובה העונש ותג המחיר, ואחר כך להיפסק, כי כל הישג תודעתי - וזה מה שיהיה פה, כי ההסכמים המדיניים הם בדיחה וכל מה שחשוב הוא מה יעשו הצדדים בחודשים הבאים - כבר הושג.
בצה"ל הקפידו לומר שהיעד שהוגדר לו היה הרתעה, ולכן יכלו לטעון בצדק שהגיעו אליו. אלא שזה קרה בשבוע הראשון, וכל מה שאירע מאז לא הוסיף הרבה, פרט לכך שהוא מעיד עד כמה התכערו פנינו, כמה אנחנו רחוקים מההגיון, שיקול הדעת, הערכיות והתבונה שבהם התגאינו פעם.
אהוד אולמרט, ראש הממשלה הא-מוסרי ביותר שהיה לישראל, לא למד דבר ממלחמת לבנון השנייה, חוץ מלהיזהר בנאומי רהב בכנסת. כמו אז, אחזה אותו אופוריה אחרי פעולה ראשונה של חיל האוויר - ביולי 2006 זו היתה פגיעה אנושה במערך הטילים של חיזבאללה, הפעם השמדה
מאותה נקודה, כמו אז, אולמרט המשיך את הלחימה ללא שום תועלת ומטרה, והתנגד לכל יוזמה להסדר מוקדם, שהיה עשוי לחסוך חיי חיילים ולעצור את ההרג ההמוני של חפים מפשע, המחליש אותנו ומאיים עלינו יותר מכל אויב.
שר הביטחון, אהוד ברק, שהתנגד זמן רב לפעולה בעזה, היה בעד הפסקת אש כבר לפני שבועיים וחצי. אבל ברק פעל לא כקברניט במלחמה, אלא כיועץ ופרשן של המציאות. במקום לנצל את יוקרתו כדי לכפות על אולמרט הפסקת אש מוקדמת, ברק פכר ידיים והסביר שהוא נגד הארכת המבצע, אבל אם לא תהיה ברירה "נגיע לכיבוש עזה, שאנחנו לא רוצים אותו".
הוא לא דפק על השולחן והוביל להחלטות, כפי ששר ביטחון אמור לעשות. המפרגנים לברק בתקשורת טוענים כי "החזיר את הסומק ללחיי הצבא". כשיחלוף רטט ההתרגשות מכך שהצלחנו להתגבר על אויב שלא ירה במלחמה טיל נ"ט מתקדם אחד ולא הציג התקפה בסדר גודל כיתתי, יתברר שמדובר בסומק של בושה.
צה"ל נכנס לעזה ללא שום רעיון מבצעי פרט, לאש חסרת מעצורים. הטנקיסט שחיסל את ילדיו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש אינו אשם: ההוראות שקיבל היו לירות לעבר כל מה שנראה לו כמקור ירי. אשם מי שהכניס אותו, ועוד ועוד כוח, לשטח הצפוף ביותר בעולם.
ואם הזדעזעתם לשמוע את הרופא האומלל בשידור חי, תזכרו שיש ברחבי עזה עוד מאות אבו אל-עיישים שאותם אינכם שומעים.
ציפי לבני גם היא לא היתה יותר מאשר מביעת דעה. גם היא, שמתיימרת להנהיג מדינה, לא תבעה את סיומה המוקדם של הלחימה שבו האמינה. גם היא, שמתיימרת לחשוב אחרת מהגנרלים, לא פעלה כמי שמבין שכל לחימה שאין לה מטרה היא כישלון.
כמו ברק, גם היא הושפעה בעיקר מהחשש מהיום שאחרי, מכך שיציגו מי מהם כחלוש אופי - האיש או האישה שבגללם לא ניצחנו את החמאס.
גבי אשכנזי נמנע מרבות מהטעויות של קודמו. אבל הוא ייצא מן המלחמה הזו כמי שצבאו מתייהר בניצחון על חלשים (שאותם תיארו אותם קצינים ממש, קודם למלחמה, כאוייב דיביזיוני) ומתנער מהרג המוני של אוכלוסיה אזרחית.
ישראל עשתה מאז 2001 כמה וכמה מבצעים ברצועה, השונים מעופרת יצוקה רק בגודל ובזמן. לא היה בהם אחד שאחריו דיברו אנשי הצבא, בקול כה רם ובברק כזה בעיניים, על "ניצחון" ו"הוכחה" - דבר שרק מראה כמה לא נמחקה מתודעתם הטראומה של הביצועים הכושלים והסולם הערכי העקום של 2006.
מדינה שלמה, שפעם התגאתה בקור רוח ובערכים מוסריים, הוצפה בתחושת קורבנות המצדיקה הכל. טייס אף-15 אמר בליל שבת בראיון טלוויזיה ש"אם האנגלים היו משיבים לגרמנים באופן מידתי, הם היו מפסידים במלחמה".
מעבר להקבלה הנואלת וההיסטרית בין החמאס לגרמניה הנאצית, יש כאן בורות שיש לה משמעויות מעשיות. בריטניה השיבה לגרמניה באופן מידתי לגמרי, אחרי הבליץ על לונדון והפצצת קובנטרי.
חשוב מזה: מדיניות ה"הפצצה ללא גבולות" (עליה הוחלט ב-1943 והביאה לחורבנן של ערי גרמניה) נחשבת לכישלון מוחלט. היא לא קיצרה את מלחמת העולם ולא שברה את רוח הגרמנים.
ברק, מן הסתם היחיד בשרשרת שקרא אי פעם ספר על המלחמה, היה יכול לומר זאת לאולמרט ולאנשי הצבא. אבל הוא נסחף אחרי הכתבות שהציגו אותו כמושיע הצבא, ואחראי לא פחות מראש הממשלה להמשך המיותר, גם לדעתו שלו, של הלחימה.
ישראל כולה תצא משלושת השבועות האחרונים כמדינה מטורפת, במובן הבעייתי ביותר של המילה. מדינה שיש לה צבא מעצמתי וכוח השמדה בלתי נתפס, הטובלת ברחמים עצמיים וחוסר ביטחון.
חברה מוכת שינאה ותאבת דם ברמה ההולכת ומתקרבת לזו של אויביה, שפעם רצתה להיות אור לגויים והיום מתגאה בכך שאימצה את סולם הערכים של ולדימיר פוטין. אם זהו ניצחון, אוי למנצחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
