נתניהו שמאלני?..

על ההליכה שמאלה של נתניהו, על ציפי לבני שמתחפשת לגדעון לוי, על התחדשות יהודית ברוסיה, על ערבוב האוכלוסיות מטעם בג"ץ, על ערוץ עשר, שלדון אדלסון וההתנצלות

ההכרזה על מדינה פלסטינית
1.    "אנחנו לא ניתן לפלסטינים לנצח בקרב על התקשורת", אמר לפני ימים אחדים פקיד ישראלי בכיר. לא ניתן? אנחנו כבר על הקרשים. הובסנו. אם אבו-מאזן מרשה לעצמו לצפצף על עמדה אמריקנית החלטית, נגד ההליכה לעצרת האו"ם לצורך הקמת מדינה פלסטינית, אז אבו-מאזן יודע שמותר לו לצפצף. דעת הקהל דווקא בצד שלו.

2.     גם בלי קשר להצבעה בעצרת האו"ם, מתגבשים שני זרמים בקהילה הבינלאומית. האחד שולל את עצם קיומה של מדינה יהודית, ומעמיד בראש דרישותיו את "זכות השיבה". לא שיש זכות כזאת, אבל היא נועדה לממש את עיקר העניין: שלילת הבית הלאומי ליהודים. הזרם הזה כולל אינספור פעילי גופים בלתי ממשלתיים שמסתתרים רובם תחת הכותרת המסלפת של "זכויות אדם", גופים איסלאמיסטיים, אנשי אקדמיה, ורוב הזרמים הפלסטיניים, ובכלל זה החמאס והפתח. הזרם הזה, שיש לו נציגות גם בתוכנו, ראוי להיקרא, בפשטות, הזרם האנטי-יהודי.

3.    הזרם השני חשוב יותר. הוא מורכב מקואליציה רחבה שכוללת את כל מנהיגי מדינות העולם החופשי, וגם תומכי ישראל מובהקים כמו הפרופסורים אלן דרשוביץ וארוין קוטלר, הסניגורים החשובים ביותר של ישראל בצפון אמריקה, או ברנר הנרי לוי ואלן פינקלקראוט, הידידים הביקורתיים של ישראל בצרפת. המכנה המשותף שלהם הוא תמיכה בישראל כבית לאומי ליהודים, על בסיס מתווה קלינטון: מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים על בסיס דמוגרפי, שיבה פלסטינית לפלסטין ולא לישראל, חילופי שטחים כדי להשאיר את רוב ההתנחלויות והמתנחלים בשטח ישראל הריבונית, והכרזה על קץ הסכסוך. לא כולם מסכימים על כל הפרטים, אך זה הכיוון. הזרם הזה ראוי להיקרא - הזרם הקלינטוני.

4.    למרות שהוא מתנגד נחרצות, עדיין, לחלוקת ירושלים, בשנתיים האחרונות הסכים נתניהו למדינה פלסטינית, לחילופי שטחים, להשארת חלק מההתנחלויות בשטחי המדינה הפלסטינית. כלומר, נתניהו נמצא בתוככי הזרם הקלינטוני. ההנהגה הפלסטינית, לעומת זאת, מצויה בזרם האנטי-יהודי.

5.   לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה. הבעיה היא שאצל רבים מחסידי העצמאות הפלסטינית - יותר משהם בעד הגדרה עצמית לעם הפלסטיני, הם בעד שלילת זכות דומה לעם היהודי. כך, למשל, קבוצת ישראלים כבר פרסמה קריאה למדינות אירופה להכיר במדינה הפלסטינית. נאורים שכמותם. אלא שחלק מהחתומים, כמו אברום בורג למשל, ידועים בהתנגדותם הארסית למדינה יהודית, ותומכת נלהבת נוספת בלאומיות הפלסטינית, נעמי חזן, מסתייגת מהביטוי "מדינה יהודית". כך שהבעיה איננה בהכרה במדינה פלסטינית. הבעיה היא שלילת ההכרה בבית לאומי לעם היהודי.

6.  נתניהו עבר שינוי אדיר. העמדות שלו היום הן יוניות יותר מהעמדות של יצחק רבין ז"ל בשיא יוניותו. זו הטרגדיה הגדולה ביותר של ישראל. נתניהו, אשף השיווק, נתפס כסרבן. ואבו-מאזן כמנהיג מתון שמקדם את השלום. זו לא הבעיה של נתניהו. זו הבעיה של כולנו. 

לבני או גדעון לוי?

השנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה" היו מהגרועות שידעה ישראל. מסע הדמוניזציה הרקיע לשיאים חדשים. במקום להפנות אצבע מאשימה לחיזבאללה ולחמאס, הזינו עוכרי ישראל, גם מתוכנו, את שנאת ישראל. מעמדה של ישראל בעולם הלך והתדרדר. הפגנות, קמפיין ה-BDS (חרמות וסנקציות), אינספור מאמרים ודוחות, גולדסטון בראשם, שהפכו את ישראל למדינה מצורעת.

ככל הזכור, ואולי זו טעות, שרת החוץ באותה ממשלה שדרדרה את מעמד ישראל הייתה אחת, ציפי לבני. היא התראיינה לאינספור ערוצי טלוויזיה כדי להפריך את העלילות, את הטענות השקריות, את דוח גולדסטון. מעמד ישראל נפגע באותם ימים, אבל לבני, ככל הזכור, לא האשימה את אולמרט, או את עצמה, בפגיעה במעמד ישראל.  

והנה, לנוכח גחמות הטירוף של ארדואן, והחוליגניות האנטישמית, על סף לינץ', בשגרירות ישראל בקהיר, יצאה לבני למתקפה נגד נתניהו, והאשימה אותו באחריות לדרדור מעמד ישראל בעולם. סליחה? הרי גם אם נתניהו יתאמץ, ולפעמים נדמה שהוא מתאמץ, הוא לא יגיע לעשירית מהפגיעה במעמד ישראל בימי ממשלת לבני-אולמרט. באותם ימים הייתה לבני חברה בממשלה שניסתה להגן על ישראל. עוכרי ישראל טענו אז, וגם עכשיו, שישראל אשמה. לא החמאס ולא החיזבאללה. הם גם עסקו ועוסקים ברדיפה אישית, ולבני מתקשה לבקר בלונדון, בטענה שהיא שותפה לביצוע פשעי מלחמה. אז באיזה מחנה בדיוק נמצאת לבני היום? וכי המעבר לאופוזיציה כולל גם את איבוד השפיות?

לבני גם טענה ש"מה שמזין את התנפלות ההמונים על השגרירות זה הסכסוך". בדיוק להפך. זה לא הסכסוך שמייצר את השנאה וההסתה וההתנפלות. אלו השנאה וההסתה שמנציחות את הסכסוך. הרי מחזות דומים, של הסתה, שנאה והתנפלות היו בעולם הערבי גם בימיה של לבני. זו אותה לבני שעשתה מאמצים ראויים לציון כדי להביא לסיום הסכסוך. זה לא עזר לה. ההסתה והשנאה ניצחו את המתונים. 
ובכלל, פרעות ביהודי מצרים, ולא רק מצרים, היו גם ב-1945, 1948, 1952, 1956, 1967. זה היה אפילו גרוע יותר מההתנפלות הברברית על השגרירות. וככל הידוע, בנימין נתניהו לא היה בסביבה.  

אבל דעתה של לבני, שהייתה פעם חלק מהמרכז הציוני השפוי - התבלבלה. לבני הקודמת הבהירה לערביי ישראל, באומץ, שישראל היא מדינה יהודית. לבני הישנה התנגדה לכל ויתור מול דרישות השיבה של הפלסטינים. לבני הישנה ידעה לשלב ביקורת מוצדקת על התנהלות נתניהו, עם עמידה נחושה מול תעשיית השקרים.

אבל משהו קרה לציפי הישנה. היא מתפוגגת.  קבלו את לבני החדשה. הצורה היא של לבני, אבל התוכן מזכיר לרגעים את גדעון לוי. חבל. הביקורת על ההתנהלות של נתניהו - מוצדקת. אבל כשהביקורת הזו הופכת את נתניהו למי שאשם גם בהתפרעות בקהיר, וגם לחוסר השפיות של ארדואן - אז לבני תצטרך לעמול קשה כדי להחזיר את עצמה למרכז הציוני השפוי.

היהודים החדשים

יש אינספור מקטרגים על עצם היותו של העם היהודי עם. לדידם זו המצאה. הם כמובן לא יעזו לטעון שהעם הפלסטיני הוא המצאה, אבל הם הרי שייכים ל"כוחות הקדמה". אז מותר להם. הרהרתי בהם לנוכח מאות צעירים, וגם מבוגרים, שהתכנסו בשבוע שעבר ליד סנט-פטרבורג שברוסיה, במסגרת פרוייקט "לימוד", כדי לעבור חוויה יהודית. הם באו לשמוע על חינוך, מורשת, קבלה, שפה, זהות. אפילו סיפורי המשפחה של גיל חובב, לא בדיוק רוסי, ריתקו אותם (גילוי נאות: הוזמנתי לאירוע כמרצה). לפי ההלכה, ואפילו חוק השבות, חלק מהמשתתפים אינם יהודים או שאינם זכאים לעלות לישראל. אבל הם היו שם, משום שהם מרגישים יהודים. משום שזו המסגרת, כמעט היחידה, שבה הם יכולים להזדהות כיהודים. הם שילמו במיטב כספם כדי להגיע. לפני חודשיים נפתחה ההרשמה. לאחר ימים אחדים המכסה התמלאה. מאות התלוננו וניסו להפעיל לחצים כדי להגיע. משום שהם מרגישים יהודים. הם רוצים את החוויה היהודית. הם מרגישים שייכות למסורת ולמורשת ולעם הזה, שהמקטרגים טוענים שאינו קיים.

וכך ישבו להם חובב, וחיים צ'סלר, מוביל ויוזם הפרוייקט, והטייקון מתיו ברונפמן (שתורם לפרוייקט ומכהן כיו"ר הוועדה הציבורית של "לימוד", שלן עם זוגתו סטייסי במקום, עמד בתור לאוכל יחד עם כולם), ועוד רבים אחרים, פרופסורים, סטודנטים ואחרים, והאזינו כמעט בדמעות גם ל"שמע ישראל" של המוזיקאי לאון פטשקה, יהודי, ישראלי ורוסי. ומי שיטען שהם אינם חלק מהעם היהודי שחי וקיים ובועט - אינו יודע מה הוא שח. החרדים והאנטי-ציונים אומרים את זה. אסור לתת להם לנצח.  

שתי מסקנות: זה לא שכל מי שהיה שם מתכוון להגיע מחר לישראל. אבל כל מי שהיה שם מרגיש יהודי. חוקי הגיור הנוקשים אצלנו מוציאים אותם אל מחוץ לגדר. גם חוק השבות גורם לפעמים להרחקה ולא לקירוב. ישראל, אחזור ואומר, היא מיעוטוקרטיה שפוגעת בעם היהודי. אנחנו מרחיקים במקום לקרב. יש עוד יהודים שם בחוץ, גם אם הם ממשפחות "מעורבות". הגיע הזמן להסיר מעלינו את השלט "אין כניסה". 

להלן תרגום של הקטע שלעיל לאנגלית ולרוסית

כוח וחופש הביטוי

בעקבות פרשת ההתנצלות של ערוץ עשר בפני שלדון אדלסון, כתבתי ביום שלישי האחרון מאמר ביקורתי ("עיתונות, בכיינות וצביעות") על אותם עיתונאים שחופש הביטוי הפך אצלם לכוח הביטוי. שהרי לא הייתה שום פגיעה בחופשה העיתונות. הייתה דרישה להתנצלות. אם רוצים עיתונאים להכתיב לערוץ התקשורת שבו הם עובדים גם סרבנות להתנצלות, אין בעיה. אבל במקרה כזה, הם אינם יכולים להתנער משותפות בתשלום הקנס. הרי לא ייתכן שהם יהיו גיבורים על חשבון אחרים.

אינני חוזר בי מהעמדה העקרונית. אלא שהייתי צריך לבהיר, והריני מבהיר עכשיו, שלפעמים, ההתנצלות עצמה עלולה להגיע כדי פגיעה בחופש הביטוי, כאשר היא משתקת את זכותו של העיתונאי והעורך לטעון: אמת דיברנו. כך שהעניין ראוי להסדרה, אם בכללי הערוצים שפועלים לפי רגולציה, כמו ערוצי הרדיו והטלוויזיה, ואם בכללי האתיקה של מועצת העיתונות, בנוגע לשאר כלי התקשורת. 

ערבים ברקפת, יהודים בשיח' ג'ראח

השבוע החליט בג"ץ ללכת צעד קדימה, ולהתיר למשפחה ערבית להצטרף ליישוב קטן בגליל, רקפת. יש כאן משום רמז לקראת פסילת "חוק ועדות הקבלה", שכבר הוגשו נגדו עתירות. האם דחיית ערבים מיישוב קטן היא אפליה? אכן כן. גם דחיית חילוניים מיישוב חרדי, או דחיית יהודים מיישוב מוסלמי - היא אפליה. אבל לא כל אפליה היא בהכרח פסולה.

הזכות לשמור על מרקם קהילתי מסוים היא זכות יסוד. אם יש זכויות חברתיות, הרי שהזכות למרקם חברתי שייכת לאגף של זכות ההגדרה העצמית. במישור הקנייני-משפטי, יש ליהודים זכות על נדל"ן בשייח' ג'ראח. כל הערכאות המשפטיות הכירו בזכותם. אלא שהדרג השיפוטי טעה. דווקא המפגינים הקבועים בשייח' ג'ראח צודקים, גם אם חלקם אנרכיסטים ואנטי-ציונים. משום שלערבים בשייח' ג'ראח יש זכות למרקם חיים משלהם. הם חוששים מכך שהעירוב הזה לא יסתיים באחוות עמים. 

בדיוק מהסיבה הזאת, בג"ץ טעה שוב בסיפור רקפת. משום שהוא מביט בסוגיה מזווית צרה. זה לא התקדים של פסה"ד "בראון", שבו עתרו תלמידים שחורים כדי להתקבל לבי"ס שהיה ללבנים בלבד. הנסיבות כאן שונות. אנחנו בתוככי סכסוך לאומי. לתושבי רקפת יש זכות לחשוש, בדיוק כמו תושבי שייח' ג'ראח, שהעירוב הזה לא יסתיים באחוות עמים. ייתכן שהמשפחה הספציפית, משפחת זבידאת, תשתלב מצוין. אבל מותר לחשוב קדימה. הבודדים יביאו נוספים. גם בשייח' ג'ראח וגם ברקפת. מדוע שמישהו יגביל אותם? מרקם החיים שם יתחיל להתערער. מתחים יצוצו. בוודאי שיצוצו. יישובים מעורבים אינם יישובים פורחים, ומדינות מעורבות, רב-לאומיות, העדיפו להתפרק. כך במה שהייתה צ'כוסלובקיה וכך במה שהייתה יוגוסלביה. ובכל מקרה, מתיחויות יש גם ללא סכסוך לאומי. אם זה קורה בברדפורד שבאנגליה ובמאלמו שבשבדיה - זה יקרה גם בשייח' ג'ראח וברקפת. אולי לא היום ולא מחר. אבל בוודאי בעוד חמש ועשר שנים.

כל האמור לעיל מחייב שוויון זכויות לערביי ישראל, גם בתחום הדיור.  וזה כולל "בנה ביתך", יישובים קהילתיים, הרחבות לבנים ממשיכים, וכן הלאה. כך שהמאבק צריך להיות למען השוואת זכויות. המאבק למען יהודים בשייח' ג'ראח וערבים ברקפת אינו חלק מהמאבק לשוויון. זה מאבק למען פרובוקציות, שסופן עימותים. זה קורה בעולם הרחב. בחסות בג"ץ ושיח הזכויות, זה כבר מתחיל לעלות על מסכינו. 

הערה בעניין הפייסבוק:
עמוד הפייסבוק שלי מלא. אינני יכול לאשר יותר חברים. אשר על כן, פתחתי דף. כדי לקבל עדכונים על מאמרים, ולהשתתף בדיונים, אתן ואתם מוזמנים לבקר שם, וגם לעשות "לייק".
להלן קישור לדף החדש