חזרה לאף שעל .

אין כמו זקיפות לאומנית כדי לפגוע באינטרס הלאומי * התרפסות? אחמד טיבי מול מועמר קדאפי * פיגוע אקדמי מתוצרת שלמה זנד * הצפונבונים מפגינים בעד זרים, ילדי הדרום משלמים את המחיר

ההתפתחויות המסוכנות ביותר הן דווקא אלה שלא זוכות לכותרות ראשיות. צריך לזהות אותן. מדובר בציוני דרך שיוצרים את המציאות החדשה. אם לא נשים לב, זה עלול להצליח. עכשיו זה חבר הכנסת דני דנון שמחתים ראשי סניפים בליכוד, כדי למנוע כל נסיגה במסגרת הסכם שלום או פשרה. הוא רוצה לטרפד את נתניהו.

נניח שדנון יצליח, והליכוד יכתיב לממשלת ישראל את החזרה לימי "אף שעל." ונניח שגם ההכרזה על פינוי מאחזים היושבים על אדמות פלסטיניות פרטיות תזכה לטרפוד. מה אז? ש"ס של אלי ישי והבית היהודי יצטרפו בשמחה. כולם אומנם מחכים ל"נאום בר-אילן 2" של נתניהו, אבל הוא ייאלץ להסביר באנגלית מצוחצחת שישראל היא דמוקרטיה, ושהוא מחויב להחלטות מפלגתו. הפלסטינים יענו באינתיפאדה, או בהכרזה על מדינה לפי קווי 67'. אם הם מתוחכמים, הם ידרשו הסתפחות. יש כבר קולות בכיוון הזה. בכל אחת מהאופציות, הקהילה הבינלאומית, כולל אלה בתוכה שעדיין נחשבים לידידי ישראל, תהיה לצדם. זה צפוי מראש. הרי אין כמו הזקיפות הלאומנית כדי לפגוע באינטרס הלאומי.

הנימוקים של הדנונים כבר מוכנים מראש. הם יגידו לנו ש"אין כיבוש". מדובר בחזרה לארץ אבות, או בשטח מוחזק משום שהייתה תוקפנות ערבית, או בשטח שלא הייתה עליו שום ריבונות מדינתית לגיטימית. ובכלל, אם יהודה ושומרון הם שטחי "כיבוש," כך גם אלזס לורן בגבול צרפת-גרמניה. הרי מדובר באזור גרמני שסופח על ידי צרפת. כל הטענות הללו נכונות. אבל לא רלוונטיות.

רבים מראשי הערבים, כולל אלה שקרויים פלסטינים, כולל, עזמי בשארה, טענו ש"אין דבר כזה עם פלסטיני". אז אמרו. במציאות יש קהילה שמרגישה שהיא עם. זה לא חשוב אם הם רוצים מדינה עם ירדן, או ישות נפרדת. ככל שהדרישה היא להסדר של שתי מדינות לשני עמים - הדרישה לגיטימית. ככל שהדרישה היא למדינה במקום ישראל - זו תוקפנות. השליטה הישראלית נמשכת בעיקר, לא רק, משום שהפלסטינים לא קיבלו את הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. הם רוצים מדינה על טהרת הפלסטינים, ועוד מדינה שתהפוך לפלסטינית באמצעות שיבה,   זוחלת או המונית. אז לא תודה.

גם ההשוואה לאלזס לורן אינה במקומה. החבל עבר מיד ליד במאות השנים האחרונות. אלא שרוב תושבי החבל ביקשו הסתפחות לצרפת. לא לגרמניה. ואוי לנו אם המודל הזה יאומץ כאן. משום שההסתפחות כללה התאזרחות. בימין יש מי שמעדיף את הכיוון הזה: סיפוח והתאזרחות כדי למנוע ויתור על חבלי מולדת. זו בדיוק נוסחת הפתרון של השמאל האנטי ציוני והחמאס. חלק מהימין אימץ את הגישה הזו באופן מעשי (עוד ועוד מאחזים בכל מקום אפשרי). וחלק נוסף באופן תיאורטי (ארנס, ריבלין, חוטובלי, אליצור ועוד). הקואליציה הרדיקלית הזאת, משמאל ומימין, צריכה להישאר בשוליים. אם דנון יצליח, זה יהיה ציון דרך בחיסול המפעל הציוני.  

אל תגידו טיבי
חברי הכנסת הערביים ביקרו אצל מועמר קדאפי, וככל שהמצב בלוב מידרדר, ככל שהרצחנות של השליט המוזר גוברת - כך גם מסע ההשפלות שהם עוברים כאן. אלא שהפעם, יורשה לי לומר, החגיגה מיותרת. פוליטיקאים בתוכנו, מימין ומשמאל, נפגשו עם כל עריץ, משמאל ומימין, ובתנאי שנדמה להם שהוא משרת את האינטרסים שלהם.

נוסף על כך, וחשוב יותר, צריך להזכיר שדווקא שם, מול העריץ קדאפי, , השמיע אחמד טיבי דברים בוטים על מצב האומה הערבית, תוך הפניית האצבע המאשימה פנימה, ולא החוצה. הדברים נאמרו בערבית. זה יותר ממה שעשו ישראלים רבים, גם בתפקיד רשמי, בפגישות עם מנהיגים עריצים ברחבי העולם. באותו מפגש גם נאמרו דברי חנופה והתרפסות. "הלוואי שהיית יודע עד כמה אנחנו אוהבים אותך ומאחלים לך הצלחה," אמר   שם חבר הכנסת ואסל טהא מבל"ד, היורש של עזמי בשארה. זו אותו ח"כ שהשתתף עם חנין זועבי ממפלגתו בהפגנת הזדהות עם המפגינים במצרים. הזדהות עם חופש וחירות? ובכן, הם הניפו שם תמונות של גמל עבדל נאצר. זה האיש שהוציא להורג את יריביו מהאחים המוסלמים, והמאפיין המרכזי של משטרו היה דיכוי כל ביטוי של חופש וחירות.

ועוד תזכורת. . רק לפני שלושה חודשים זכה מיודענו רג'יפ ארדואן ב"פרס קדאפי לזכויות אדם" בטריפולי שבלוב. הפרסים הבאים יוענקו לו כנראה בדמשק ובטהרן. גם לוב עצמה לא נותרה יתומה. הדוח מטעמה בנושא, שהוגש למועצת זכויות האדם, זכה לשבח והלל. זה קרה רק לפני ארבעה חודשים. עכשיו נזכרה העצרת הכללית לסלק את לוב מהמועצה.

אלה הצלילים של העולם הקרוב. אין מקהלה אחידה. כדאי להאזין לטונים. גם השפויים יותר וגם הצורמים.  

מבקר או מחוקק?

בשבוע שעבר כתבתי כאן נגד מבקר המדינה, על כך שהוא מכניס את אפו לענייני חקיקה. חוק רשות השידור הקיים מאפשר את מינוי הוועד המנהל על ידי הממשלה. המבקר לעומת זאת מעדיף "שיקולים מקצועיים". אנחנו המדינה היחידה בעולם שבה עיקור כוחם של נבחרי ציבור לטובת "ועדות מקצועיות" קרוי "דמוקרטיזציה". רוב הוועדות הללו הן חלק מההגמוניה המשפטית, התרבותית והתקשורתית, שמזוהה יותר עם מרצ מאשר עם מגוון הדעות הרחב בציבור.

המבקר הגיב בזעם. "ימיני מפגין חוסר בקיאות", הוא טען, משום שמדובר ב"שינוי שיזמה הממשלה ושאושר בכנסת בקריאה ראשונה". צר לי שזו קביעת המבקר. לא רק שהצעת   החוק המתוקנת מוכרת לי, אלא שכבר כתבתי נגדה בעבר. טיבה של כל יוזמה כזאת הוא שהיא מגיעה לכנסת. ומה שעובר בקריאה ראשונה, לא בהכרח עובר בקריאות שנייה ושלישית. כך שתגובת המבקר, שלפיה טענתי ש"המבקר מחלק הוראות לכנסת היא טענת סרק" - היא עצמה טענת סרק. אין זה תפקידו של המבקר להתערב, וגם לא להמליץ על שום כיוון בשעת חקיקה. הרי הכנסת מלאה ביוזמות חקיקה, גם ממשלתיות, שהן על תקן סקנדל. הדיון בכנסת ממתן, מתקן וגורם שינוי. זה תפקיד הכנסת. לא תפקיד המבקר. אם רצונו להתערב, ישיל נא את גלימת המבקר, ויצטרף לזירה הפוליטית.

המבקר עושה עבודה חשובה. השבוע, לאחר בדיקה יסודית, הוא ביטל את צו ההגנה למשה נסטלבאום, עורך "יומן" של הערוץ הראשון, שהגיש תלונה נגד המנכ"ל מוטי שקלאר, ולא נמצא ממש בתלונתו. ככל שמדובר בעבודת ביקורת - המבקר עושה עבודה ראויה. את ענייני המדיניות והחקיקה הוא צריך להשאיר לכנסת ולממשלה.  

ייבוש במקום חקיקה
מצעד האיוולת של הצעות החוק הולך ונמשך. בתחילת השבוע זו הייתה הצעה האוסרת   קריאות לחרם נגד התנחלויות, ובהמשך זה היה איסור על קיום עמותה ששוללת את מדינת ישראל כמדינה יהודית. נקווה שגם ההצעות הללו, כמו אלה שקדמו להן, לא יגיעו לספר החוקים.

קריאות להחרמת מוצרים מההתנחלויות או לשינוי אופיה של המדינה הן חלק מחופש הביטוי. לא מרי ולא המרדה. החרם ושלילת זכות היהודים למדינת לאום הם חרפה שקנתה לה אחיזה אקדמית ומטרייה של "זכויות אדם". אבל אוי לנו אם יהיו איסורים חקיקתיים על השמעת דעות צורמות. חקיקה הפוגעת בחופש הביטוי להתבטאויות הרבה יותר קיצוניות. למשל, הכחשת שואה - איסור שמצוי בחוקי מדינות רבות באירופה.

עם רוב הדעות הצורמות צריך להתמודד בזירה של חופש הביטוי. לא בזירת החקיקה. ואם כבר הולכים לכיוון החקיקה, אז שהכנסת תעשה את מה שנדרש ואפשרי ומקובל. למשל, חקיקה הקובעת שמימון זר לעמותות פוליטיות יעבור רגולציה. ככל שמדובר בהעברת כספים לגופים פוליטיים, החותרים נגד זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - זכותה של המדינה לאסור מימון כזה. זה מה שעשתה נורווגיה כשסעודיה ביקשה רק לאחרונה לממן הקמת מסגדים. ממשלת השמאל של נורווגיה הודיעה שהכסף לא יעבור. שם מדובר בעניין דתי. כאן מדובר בעניין הרבה יותר חמור - כסף פוליטי. אם שם מותר להתערב, ודאי שגם כאן.  

פיגוע אקדמי

ספרו של שלמה זנד, המכחיש את עצם קיומו של עם יהודי, הפך ללהיט, וזנד עצמו הפך לכוכב. יש ביקוש לרפש האנטישמי הזה. לאחרונה הופיע זנד ב-SOAS, אוניברסיטה בלונדון בעלת מסורת אנטי-ישראלית. במצעד הפיגועים האקדמיים, זנד וספרו יזכו למקום הראשון בעשור האחרון.

פעם היה זנד איש אקדמיה ביקורתי ומעניין. הספר הפך אותו לאיש אחר. לא עוד אינטלקטואל, אלא פוליטרוק בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה. בהופעתו ב-SOAS הסביר זנד למאזינים שגרמניה הנאצית הייתה מדינה אתנו-צנטרית, וכך גם מדינת ישראל. וכמו ששם זה הסתיים בטבח, גם בישראל זה יסתיים בטבח של המיעוט הפלסטיני בגליל. הייתי תלמיד שלו. התקשיתי  להאמין שהאיש יורד נמוך כל כך. אלא שאחד מהנוכחים באולם, העיתונאי ריצ'רד מילט, הקליט את הדברים. לשמוע ולהתפלץ. שמענו כבר הרבה מאוד נימוקים מדרגה ג' נגד מדינה יהודית, אבל זנד שובר את השיאים של "כוחות הקדמה".

מעלילות לעובדות. ראשית, רוב מדינות אירופה הן "אתנו-צנטריות": יוון, סלובניה, קרואטיה, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה, ועוד ועוד. זה לא הופך אותן לנאציות. אבל זנד הופך את ישראל לנאצית. לפחות במשתמע. זה העיוות החולני שמתפתח בחלק מהאקדמיה, הישראלית והעולמית. כך גם בעניין הטבח. במזרח התיכון הפך טבח בכלל, וטבח מיעוטים בפרט, לנורמה המקובלת. 12 מיליון איש (לפחות) נטבחו בעולם הערבי והמוסלמי מאז הקמת ישראל. לפחות 10 מיליון מתוכם על ידי ערבים ומוסלמים. רק ישראל לא השתתפה בחגיגת הדמים. אבל תעשיית השקרים, כדרכה, חייבת להפוך את המציאות. שתיקה אקדמית על הטבח של מוסלמים על ידי מוסלמים. עלילה אקדמית על טבח של ערבים על ידי יהודים. נכון שטבח כזה לא היה. זה לא יפריע להם. הם ינבאו אותו.

חופש הביטוי, גם האקדמי, מחייב את ישראל לסבול תופעות מחליאות מהסוג של זנד. הוא מרצה באוניברסיטת תל-אביב, מקבל משכורת ממשלמי המסים בישראל, מטיף ארס נגד קיום מדינה יהודית ודמוקרטית, הופך את ישראל לנאצית, ומפיץ עלילות על הג'נוסייד שיבוא. ישראל היא מדינה דמוקרטית, שמאפשרת עיוותים מהסוג הזה. הדרך היחידה להיאבק בתופעות הללו היא לחשוף את המעלילים ולהוקיע אותם. יֵדעו נא תלמידיו באוניברסיטת ת"א מיהו הטיפוס שעומד מולם.    

הצפונבונים נגד ילדי הדרום

ההחלטה לדחות את החזרת משפחות העובדים הזרים למדינותיהם היא כניעה להגמוניה של "שיח הזכויות". השיח הזה מסכן את ישראל ברמה הבינלאומית. הוא מכניע את ישראל ברמה המקומית. זה קורה משום שבמקום לקרוא לדברים בשמם, שטיפת המוח הקולקטיבית הפכה את הסיפור ל"גירוש ילדים". גירוש? איזה גירוש? מדובר בעובדים זרים שהפרו את החוק, נשארו בישראל והקימו משפחות. יש להם מדינות לחזור אליהן. לא מדובר בזרים או בפליטים שהגיעו מאזורים של ג'נוסייד או ציד אדם. ועדה ממלכתית ישבה, והחליטה שמתוך 1,200 ילדים שעניינם נדון 800 - יזכו לאישור שהייה, לנצח נצחים ככל הנראה. רק 400 לא זכו לאישור. החלטה שקולה והומנית.

אבל קמפיין שטיפת המוח צבר תאוצה. לפני שבוע הייתה הפגנה, ובאמצע השבוע כבר הייתה החלטת נסיגה. בתקשורת הציבורית הופיעו רק, או כמעט רק, נציגי הגופים שעמדתם ידועה מראש ומושמעת ללא סוף. אף אחד מנציגי המשפחות הישראליות שמשלמות את המחיר על הצפת ההמונים לא הוזמן לדבר על הנזק שנגרם לתושבי דרום תל אביב. גילה אלמגור אמרה בהפגנה שהיא תיקח ילד זר לביתה. בינתיים זו לא גילה אלמגור, אלא האמהות של דרום תל אביב שמשלמות את המחיר. הבנים שלהן, לא של המפגינות, לומדים עם הזרים. ואף אמא לא הוזמנה כדי לספר על כך שלבן שלה יש סיכוי הולך ופוחת להגיע לבגרות, משום שבכיתה שבה הוא לומד יש אחוז הולך ועולה של זרים.

האוסקר שקשור לבית הספר רוגוזין גרם לחגיגת תקשורת. אבל הידיעה על הגזזת שהתגלתה שם, עניין רגיש בקרב הורים שעברו את החוויה בשנות החמישים, בקושי הוזכרה. הרי מציירים לנו את הסיפור שם כאידיליה, וכל ניסיון לספר שגם יש בעיות ואפילו מחלות, ייתקל בצווחות על "גזענות".  

דנון רוצה להרחיב את המדינה על ידי סיפוח פלסטין שיסתיים בסיפוח הפלסטינים. הצפונבונים של "שיח הזכויות" רוצים להרחיב את המדינה על ידי סיפוח זרים שיש להם מדינות לחזור אליהן. על כל טירוף מימין יש גם טירוף משמאל. ולהפך.

הערה למגיבים:
יש שניים או שלושה מגיבים שמציפים את הבלוגים, לא רק כאן, בתגובות גזעניות, מטומטמות ופרובוקטיות. אנא, התעלמו מהם. תגובות לדברי ההבל שלהם רק מחזקות אותם. חבל על הזמן. השאירו אותם בעליבותם