האימפריה החדשה

ברה"מ התפרקה. ארה"ב של ברק אובמה הופכת לממלכת הפייסנות. ואימפריה חדשה, יותר ממעצמה, צומחת לנו מול העיניים. בסוף השבוע שעבר היא קיבלה החלטה הקוראת לפיקוח נשק גרעיני על ישראל. שימו לב. המפלצת, סליחה, האימפריה, אפילו לא אזכרה את איראן, שלכבודה היא התכנסה. האימפריה אמרה ישראל.

עכשיו, כשהיא מגיחה לנגד עינינו במלוא עוצמתה, אפשר כבר לנסות להגדיר אותה. האימפריה החדשה היא שילוב בין דעת הקהל העולמית, שמתבשלת בקמפוסים ובאליטות התרבותיות, לבין הרוב האוטומטי של מדינות לא-דמוקרטיות בכל פורום בינלאומי. זהו שילוב קטלני. משום שהאליטות של העולם החופשי מצויות בתהליך של התפרקות מעוצמה. הן לא מאמינות יותר בעצמן. הן מאמינות ב"אחר", שהוא הקורבן של הקולוניאליזם, שמעולם לא הסתיים לדידן. האליטות הללו הקימו את התנועה נגד גלובליזציה, השתלטו על ארגוני זכויות אדם ועל חלק, אולי רוב, הארגונים הירוקים, והן משדרות סדר עולמי חדש, שמתיימר לדבר בשפת הזכויות.

קואליציה של קטבים

רק לפני שנים לא רבות שלט כאן חזון על התנגשות הציביליזציות. צפון מול דרום. מערב נאור מול מדינות חשוכות. אלא שההפך הגמור קרה. במקום התנגשות קיבלנו קואליציה. הקוטב הצפוני, של העולם החופשי, פועל בשירותו הרוב האוטומטי של המדינות החשוכות, מהקוטב הדרומי. מועצת זכויות האדם של האו"ם, למשל, נשלטת על ידי הקוטב הדרומי. והנה, הקוטב הצפוני מדקלם בדיוק את אותן זמירות. הקוטב הצפוני היה אמור לעסוק בחירות האדם בכלל, ובמעמד האישה בפרט. אלא שמשהו השתבש. בשם הרלטביזם התרבותי, הרב-תרבותיות, האסכולה הפוסט-קולוניאלית, גישת הנראטיבים והפוסט-מודרניזם - ההפך הגמור קרה. ולכן, גוף פמיניסטי רדיקלי כמו "פינק קוד" משתף פעולה עם הטליבאן, האחים המוסלמים והחמאס. וזו רק דוגמה אחת מני רבות, כביטוי מובהק לקואליציה המוזרה שיוצרת את האימפריה החדשה.

גם משט השנאה שייך לאותה סדרה. מצד אחד, פעילי סמול רדיקלי מהזן האנטי-ציוני, והם בסירה אחת, תרתי משמע, עם עבדקנים איסלאמיסטים שצווחים קריאות אנטישמיות על השמדת יהודים. ודווקא המחזה המבחיל, של קריאות ההשמדה, לא שודר שוב ושוב ולא הוצג כמעט לעולם הרחב.

אליטות ההסתה

אל נא נטעה. לאימפריה החדשה אין שום שליטה בהמונים, בוודאי לא בעולם החופשי. גם אין לה שום צורך. יש לה שליטה באליטות תרבותיות, אקדמיות ותקשורתיות. וזה בהחלט מספק אותה. דעת הקהל בארה"ב אוהדת את ישראל באופן בסיסי. באליטות המצב הפוך. כך, למשל, ארגון הגג של לימודי המזרח התיכון בארה"ב (MESA), נשלט לחלוטין על ידי חסידי אדוארד סעיד, שהוא אחד ממכונניה של האימפריה החדשה. הוא השילוב המושלם בין קוטב צפוני לדרומי. הוא כמובן נגד אלימות וטרור, ובעד פיוס ושלום, אך כל תורתו היא כתב אישום כלפי המערב, ופטור מאחריות כלפי המזרח (כן, פה ושם הוא שילם מס שפתיים של ביקורת). אין צורך ביותר מכך. סעיד השפיע על מרצים וסטודנטים, באופן מטעה וקטלני, כפי ששום אינטלקטואל לא השפיע בדור האחרון, על תחומי הרוח והחברה.

ישראל, בכל הסיפור הזה, היא אחת המטרות והנוחות של האימפריה החדשה. דוח גולדסטון, למשל, הוא החיבור האולטימטיבי בין רוב אוטומטי של מדינות חשוכות באו"ם, או במועצת זכויות האדם של האו"ם, לבין צדקנות גלובלית של ארגוני זכויות אדם מערביים, שהפכו את ישראל לפושע האולטימטיבי עלי אדמות. ההחלטה היא של הקוטב הדרומי. הביצוע הוא של הקוטב הצפוני. שיח הזכויות בשירות הרוב האוטומטי של המדינות החשוכות. עבר זמנם של הקסאמים. לאימפריה יש שיטות מתוחכמות יותר.

עמוס עוז בשירות האימפריה

עמוס עוז איננו אנטי-ציוני. הוא לא נעם חומסקי, ולא שייך לסביבה שלו. אלא שגם אותו כבשה האימפריה. השבוע כתב עוז ש"החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים".

עוז מוציא שם רע לאנשי הרוח. תמיד עם אותן סיסמאות. תמיד מנותקים מעובדות. תמיד עדר עם אופנה ידועה מראש. החמאס מסכן וקורבן. ישראל מדכאת ומרושעת. הנה, גם עוז מצרף את עצמו לאימפריה החדשה. כך שכדאי לעשות סדר בדברים.

אין שקר גדול מהקביעה שהחמאס קם בגלל ישראל. משום שהחמאס קם כחלק מהתעוררות עולמית של האיסלאם הפוליטי. החמאס הוא זרוע של "האחים המוסלמים". שלוחות חזקות של התנועה קמו בסוריה ובירדן. בסוריה הסיפור הסתיים, לפחות זמנית, בטבח אכזרי בעיר אל-חמה, בשנת 1982. במצרים יש דיכוי תמידי של הארגון, אך הוא חי וקיים ובועט. בירדן התנועה פורחת, עם פיקוח של מנגנוני הביטחון. בתוניסיה זכו גופים דומים לדיכוי ברוטלי, שישראל אפילו לא מסוגלת לחלום עליו.

הזינוק הגדול של האיסלאם הרדיקלי התחולל בעקבות תקציבי עתק של מיליארדים שהוזרמו על ידי סעודיה, גם לחמאס. לא בגלל ישראל ולא בכלל דיכוי ולא בגלל כיבוש. אבל הנה הסופר עמוס עוז, פטריוט ישראלי וציוני, מצטרף בעצם לטענה של האימפריה החדשה. ואם זה מה שנכתב בישראל, על ידי איש רוח בולט, מה לנו כי נלין על התקשורת העולמית.

אחריות ישראלית: יש מה לעשות

אלה עובדות הרקע. ולמרות שהן קשות, אסור להרים ידיים. משום שעדיין יש פער אדיר בין האליטות לבין ההמונים. האליטות הנאורות הן הנבערות. הן חוזרות על כל הטעויות ההיסטוריות. הן ניהלו רומן עם סטאלין ועם סדאם חוסיין ועם עראפת. עכשיו הן מנהלות רומן עם החמאס. בהפגנות באירופה לא השתתפו המונים. המשתתפים היו בני הקואליציה הקבועה: איסלאמיסטים ואנשי "כוחות הקדמה". הם הכוח המניע של האימפריה. יש להם רוב במוסדות בינלאומיים. אבל אין להם רוב במערב. ההתפכחות עוד תגיע. עניין של תהליך היסטורי.

ישראל יכולה לסייע להתפכחות. ראשית, ישראל צריכה להודות בקיומה של האימפריה, שעלולה להפוך לאיום קיומי. נתניהו צודק כאשר הוא טוען שישראל חייבת למנוע את הקמתו של נמל איראני בעזה. זו עלולה להיות סכנה אסטרטגית. אבל הדרך שנבחרה לכך הייתה הגרועה ביותר. במקום להציג לפני העולם את גדודי התומכים של הג'יהאד, הפכה אותם ישראל לפעילי זכויות ולקורבנות. האימפריה קיבלה חיזוק.

שנית, האימפריה שולטת באליטות, אך לא בהמונים. ישראל צריכה להיכנס לפער הזה ולהרחיב אותו. צריך להציג את הנאורים-משרתי-החשוכים במלוא עליבותם. גם בעולם הרחב לא תמיד מתלהבים מהם. יש אנשי רוח אחרים, אמיצים, לא יהודים, כמו הסופר פסקל ברוקנר שביקר השבוע בישראל, או הפילוסוף פייר-אנדרה טאגייף, שרק לאחרונה תורגם ספרו "היהודופוביה החדשה" לעברית.  הם המפוכחים והישרים באנשי הרוח. הם התקווה. אפשר וצריך לחזק אותם. לעודד אותם. בלי קשר לישראל, הם בצד של העולם החופשי והנאורות. הם לא בצד של החשוכים. 

ושלישית, ישראל עצמה אינה פטורה מאחריות. גם בתוכנו יש חשוכים וגזענים. לפעמים הם מובילים אותנו. הם יוצרים כאן מציאות של מדינה אחת ושל ייאוש. התעללות בפלסטינים או תופעות של נישול, וזה קורה, אינן ציונות. זו אנטי-ציונות. האנטי-ציונים הללו משרתים את האימפריה ומספקים לה תחמושת. אנחנו צריכים להציג לעולם נכונות להסדר שלום אמיתי, יוזמה ותקווה מדינית. זה לא יפתור את כל הבעיות. זה לא יביס את האימפריה. זה רק יחזק את ידידינו בעולם, והם לא מעטים, וזה יעמיד את ישראל במקום הרבה יותר שפוי.

אויבת ערביי ישראל

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, הגן השבוע על חברת הכנסת חנין זועבי, שהשתתפה במשט השנאה לעזה. פורמלית הוא צודק. כנסת ישראל צריכה להיראות קצת יותר מכובדת, למרות שזועבי שייכת למחלקת עזמי בשארה והחמאס. ובוודאי שאין שום צורך להתייחס להעדפותיה המיניות או האישיות. כבודה במקומה, גם אם היא רווקה.  

לגופו של עניין, זועבי היא תומכת טרור, ולא פעילת שלום. היא פעלה למען החמאס, במשט שהכיל את השילוב הידוע מהקואליציה של הירוקה-אדומה - איסלאמיסטים וסמולנים. זועבי שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. לפי מצע מפלגתה, היא תתנגד לכל הסכם שלום שמאפשר את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. יש את ירדן עם רוב פלסטיני, יש את הישות הפלסטינית שאולי תקום, עם רוב פלסטיני, יש את הרצועה כישות איסלאמיסטית עם רוב פלסטיני, וזועבי שואפת גם לחיסול ישראל, כדי שגם זו תהפוך לעוד מדינה פלסטינית.

אלא שיש בעיה. אם פוסלים את זועבי, צריך לפסול עוד עשרות אנשי אקדמיה ועוד מאות פעילי סמול, שחושבים בדיוק כמוה. אחדים מהם מכהנים כראשי חוגים באוניברסיטאות. אחדים מהם תומכים בהפיכת ישראל למדינה מצורעת, לצורך שלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית במדינה משלהם. וחלקם מרחיקים לכת עד כדי שיתוף פעולה עם קבוצות המזוהות עם הג'יהאד האיסלאמי. זה בדיוק מה שקרה השבוע, כאשר זועבי הצטרפה לספינת השנאה. היא לא הייתה לבד. תמיד יש שם את היהודי האוטו-אנטישמי התורן (בסיבוב קודם זה היה ג'ף הלפר, הפעם דרור פיילר), ורצוי גם איזה ניצול שואה או בן לניצול שואה. שלילת זכותם של היהודים הופכת לקלה יותר כשיש בסביבה איזה הלפר או פיילר. אנטישמיות עם תעודת כשרות.

כך שההתנפלות על זועבי הייתה מיותרת. מדוע ראשי חוגים באוניברסיטאות כן וחברי כנסת לא? מדוע מותר לאחרים להפגין בכל מקום עם אותם רעיונות? החטא הקדמון מצוי בהחלטת בג"ץ. כאשר התיר בג"ץ לעזמי בשארה להתמודד לכנסת, הוא לא קידם את הדמוקרטיה. בג"ץ רמס ברגל גסה חוק מפורש שאוסר על בשארה-זועבי להתמודד לכנסת, ונתן אור ירוק לכל טירוף. בג"ץ לא התכוון, אבל הוא הוביל להקצנה שרק פוגעת באופן אנוש בכלל הציבור הערבי.

רוב אזרחי ישראל הערבים הם שומרי חוק ונאמנים. לא כולם שם הם תואמי ראאד סלאח, למרות שהמסית הזה מצליח לגייס אלפים לעצרות ההסתה שלו. רוב ערביי ישראל, לפי הסקרים, מוכנים לעשות שירות אזרחי. מדד החוסן הלאומי (בחסות כנס הרצליה) מגלה נתונים מפתיעים ומעודדים על הפטריוטיות של ערביי ישראל. ולכן, מי שנותן הכשר לבשארה, זועבי וזחאלקה (שהצהיר שערבי שיעשה שירות לאומי הוא מצורע) הופך את ערביי ישראל למצורעים. 

כך שיש צורך לחזור למושכלות יסוד. לא הכל מותר בדמוקרטיה. מותר להביע רעיונות שתומכים בפירוק או בחיסול מדינת ישראל, גם אם קוראים לזה "מדינה אחת" או "מדינת כל אזרחיה". מותר להתנגד, רעיונית, לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מותר להפגין ולהרגיז ולהכעיס ולקומם. מותר לציין ולפאר ולרומם את הנכבה. זה לא אומר שמדינת ישראל צריכה להתיר לבעלי רעיונות כאלה להתמודד לכנסת, או להתמנות לראשי חוגים באוניברסיטאות, או לזכות בתקציבים ציבוריים, כדי לקדם את האג'נדה שלהם.

הגיע הזמן לחקיקה שתבהיר את כללי המשחק. כן לחופש הביטוי. לא למתן הכשר וסיוע של המדינה למי שקורא לחיסול המדינה. זכותה של זועבי להמשיך להטיף את דברי הארס שלה. לא מעל במת הכנסת, ולא על חשבון המדינה. ואם בג"ץ יעקוף שוב את החוק, אז לא יהיה מנוס מריסון בג"ץ.

להפציץ את הספינות שבדרך

עוד מילה אחת בעניין המשט, והספינה שעומדת להגיע, ובעקבותיה אולי עוד ספינות. הם הביסו אותנו בתעמולה. כך שכדאי לענות להם בשפתם.

יש צורך להפציץ, ממש כך, כל ספינה שמגיעה. הפצצה בכרוזים. מכיוון שהפעם כל הסיפור יתרכז במפגש שבין ישראל לבין תומכי החמאס שמתחזים לפעילי שלום, אנחנו יכולים להגיע למפגש הזה מוכנים. עם כרוזים. במקום הליקופטרים על לוחמי שייטת, יגיעו לשם הליקופטרים עם כרוזים. זו תהיה הצגה. על הספינה, כל ספינה, יומטרו מאות כרוזים בעשר שפות. יהיו מספיק גם לעיתונאי הליווי. בכרוזים הללו יובהר מדוע יש סגר, ומיהו החמאס. רק אמת. רק ציטוטים מתוך אמנת החמאס והצהרות של דוברי ראשי חמאס בקולם שלהם. על הג'יהאד העולמי, על הרצון לכבוש את העולם כולו, כולל את רומא והאמריקות, על התנגדות לכל שלום, על האנטישמיות הגזענית, על הפרוטוקולים של זקני ציון, על השמדת יהודים באשר הם יהודים.

אם אנחנו חושבים שהעולם יודע - אנחנו טועים. אפילו בוויכוחים עם "פעילי שלום" מעורבים, מתברר שלא היה להם מושג. אז הגיע הזמן שיהיה להם, ולעולם כולו. רבים יחשבו שישראל השתגעה. הפצצת כרוזים? כן. הפצצת כרוזים. העלות שואפת לאפס. לא יהיה כלי תקשורת שירשה לעצמו להתעלם מה"שיגעון" שאחז בישראל.

ההמשך כבר פחות חשוב. יעצרו אותם, יגררו אותם, יחסמו אותם. לפחות יהיה ברור מדוע ישראל עושה את מה שהיא עושה, עוד לפני המפגש עצמו. ואולי, מי יודע, נזכה גם בכמה נקודות בקרב נגד תעשיית השקרים. הצעתי את זה במאמר לפני שלושה שבועות. עם נוסח מומלץ. עם ציטוטים. עם מראי מקום. אני מרשה לעצמי להציע זאת שוב. הספינות הבאות בדרך. עדיין לא מאוחר.  

* * *

הערה אישית: בשבועות האחרונים נחסמה תיבת הדואר שלי פעמים אחדות, עקב עומס. אני נוהג לענות לכל מי שפונה אליי באופן אישי. אלא שלעיתים יש תקלות. התנצלותי לאלה שלא זכו למענה.