פחדתי – עוד חומוסייה בצפון הישן של תל אביב. יותר מידי יזמי חומוס קמו בשנים האחרונות באיזור. רובם לא מצליחים לדגדג את החברים מיפו. גם השם הזה – זחלאווי – עורר חשד. מה אתם מנסים למכור לי? חומוס לבנוני בתוך בועת הנדל“ן השערורייתית של תל אביב. אז דילגתי. אבל בכל ביקור באיזור ראיתי שהחומוסייה מלאה, ואיזה גוד וויב זרם החוצה. אמרתי ננסה. נכנסתי פנימה. שירות מקסים, אבל לא מתחנף. מחירים עממים, אבל הכי לא אווירת שוק. והעיקר: ביס ראשון, חיוך ראשון.
החומוס של זחלאווי הוא קודם כל טעים מאוד. חלק, אבל לא משחתי. עמוק טעמים, אבל לא גס. אפשר לומר שהוא חומוס מפתה. אני אוהב אותו בגירסת הקונבנציונאלית: טחינה, גרגירים, שמן זית, תבלינים. ברוח שלו הוא מזכיר את אבו חאסן, אם כי הוא מעט יותר חיוור ממנו. הוא לא מפוצץ מסדיום בי קרבונט, וממש ...

 
שוק התקווה, שלט גדול מכריז ”מסעדת שמש המקורית“. מילה אחת שמסגירה מלחמה. אולי מלחמה סמויה. כי יש עוד מישהו בסיפור, מישהו שנושא את שם השם לשווא. אנחנו לא יודעים מיהו. אבל הוא מספיק חשוב שמסעדת שמש תכריז על עצמה כמקורית. האם זו שווארמה שמש מרמת גן? האם זה הגאון ההוא מירושלים בשנות השמונים. מי אתה אדון שמש? תצא מהמחבוא שלך ותשמיע קול.
אבל מסעדת שמש המקורית לא סיימה את המלחמה שלה. המשך המילים על השלט, וגם הכתובית על תפריט שמודפס על מפות הנייר ואפילו הכיתוב על שקיות הסוכר, מצביעים על עוד זירת קרב. ”הקבב מס‘ 1“, מכריזה הסטקייה ושולחת מסר סמוי כי היא חוששת שאבדה את הבכורה. כי מס‘ 1 לעולם לא יצהיר שהוא מס‘ 1. הוא פשוט כזה.
אבל קריאות הקרב האלו אפקטיביות: אני כאן ברחוב הראשי של השוק מנסה לאתר את הסמטה למסעדה. מוצא אותה, ...

מרד צרכני הקוטג‘ שהבעיר את המדינה עורר בי את שאלה: האם באמת הקוטג‘ הוא מוצר כזה גדול, גבינה שמגדירה את הישראליות או שזה רק סמל שהועלה קורבן בעקבות עליית מחירי המזון. כדי לקבל תשובה הלכתי לסניף ה AM-PM הקרוב לביתי (סליחה רמי לוי, אתה רחוק) – שכל הצדקתו עבורי מתקיימת בשני מוצרים: נייר טואלט ובקבוק של סן פליגרינו – וקניתי קוטג‘ 5 אחוז של שלוש החברות הבולטות בשוק: תנובה, שטראוס וטרה. הקפדתי גם לקחת גביעים עם תאריך תפוגה זהה (עשרה ימים מרגע הטעימה). קוטג‘ טרי פשוט יותר טעים. לא הזמנתי עו“ד או טעמתי עם עיניים קשורות.
הנבחן הראשון: קוטג‘ של תנובה. מה שהכי בלט היו הגרגירים הגדולים, שהובלטו על ידי מרקם בוצי מידי. תנובה עדין מחזיקה בטעם הקלאסי המוכר של הקוטג‘, שגם עכשיו, כמו בפעם ...

בשנה האחרונה יותר ויותר אנשי קריירה מצליחים מהיי-טק ועד שדרני ספורט החליטו על הסבה מקצועית: פתיחת חמוסייה. הם עושים זאת מאהבה אמיתית לגרגירים, ולא ממניעים כלכליים נטו. זה מקסים בעיני, העניין שמתישהו אני גם צריך לאכול את זה. לפתוח חומסייה ב- 2011 זו הצהרה. במקום להתחבר לטרנדים המזון העכשווים (פיצה איכותית, טאפאס בר) היזם מחליט ללכת על המוכר והאהוב. בפניו שתי אופציות: או לייצר חומוס ולהגיש אותו בשיטה המסורתית: פיתה-סלט קצוץ-חמוצים, או לנסות לברוא את החומוס מחדש. להוסיף לו מרכיבים חדשים, להגיש אותו בצלחות שלקוחות מז‘אנר אחר. באופן מפתיע, שני הכיוונים מציבים אתגר גדול. הרי מי שפותח חומוסיה (כך אני מקווה) אכל באילו שתים- שלוש חומוסיות טובות עד נהדרות בחייו והוא יודע לאיזה שיאים אפשר להגיע עם הצלחת. מי שמעדיף לעזוב את המוכר (אולי מתוך אמונה שלעולם הוא לא יצליח להתרומם ...