הכל בגלל הויזה. ואולי גם בזכותה. כדי לקבל אותה צריכים לנחות בשדה התעופה של קזבלנקה, אלא אם מצליחים ליצור קשר עם משרד תיירות מקומי במרקש. מה שמעלה את הדילמה האם להמשיך בכביש המהיר (שלוש וחצי שעות נסיעה) או לנסוע בקו הים עד אסווירה (מוגדור) ומשם דוך לעיר האדומה. היו לי עיניים גדולות (ונהגת מיליון דולר) ולכן החלטתי לבקר באוקיינוס האטלנטי, בשפיץ הצפון מערבי של יבשת אפריקה.
תשע שעות נסיעה שחוצות מצוקים שנשברים לים, עשרות אלפי דונמים של שדות גידולי אדמה, ילדים בני חמש שקוטפים צנוניות, להקות כלבים שפורצות לכביש הרעוע וגם תעשיית הסרדינים הגדולה בעולם שבסאפי (אפשר לוותר). רק אדיוט לא לוקח נהג מקומי.
אבל בסוף: אסווירה, אחת מעיירות החוף היפות שיש. אלפי שחקים ושקנאים מעופפים מעל הנמל, ריחות של סנפירים שרופים על האש, רוחות של עשן ובעיקר עשרים דוכני של פירות ים ודגים, שלצידם בחור שקולה את תנובת המגש שהעמסת על גריל פחמים. זה אוקיינוס של אמת. צלופחים שני מטר החתיכה, שרימפסים, קלאמרי, קיפודי ים מנומרי אצות, צ'יפורות והמון דגים ים טריים, סרטן עכביש שהשם ישמור, צדפות, סרדינים ענקיים. לך תבחר. מתחיל בסרדין. למרוקאים אין להם אלוהים. לא מפולטר, לא מנוקה. ככה עם הכבד, הקיבה וכל המר. אבל הבשר לוויתן. ויש עוד: שרימפס מלאי טעם, גדולים. כאלו שמי הים עדיין לא ברחו מהם. ואז יצור שנראה כמו הכלאה של שרימפ ומרבה רגליים. אי אפשר לפתח את השריון, רק למצוץ. והטעם מתקתק, כמעט לנגוסטיני. וואו.
הצלחות זורמות לשולחן: צ'יפורה מלאת כמון, תבלין הבית של מרוקו, שומרת על עסיסיות. ולצד כל החגיגה, סלט פלפלים ירוקים לא חריפים, עגבניות אדומות ובצלים סגולים. ים אדמה, אדמה ים.
מקנחים במיץ תפוזים כתום אש מהדוכן הסמוך, יושבים בכיכר על תה קנקן של תה עם נענע (מתוק מתוק) ומביטים איך בחור מקומי מוכר מתוך סלסלת ענק עוגיות קוקוס בקקאו ועוגיות אגוזים נקיות. זה הזמן להזדכות על הרכב השכור (פשוט זורקים על המפתחות לתוך הסניף הנידח של אויס) ומחנים על שלולית מים. אוטובוס מקומי למרקש מספק את חווית העולם האחר. התשורה: עיירות קטנות עם רחובות מלאים איטליזים, שחלקי הטלה נצלים על גחלים ומטעים אין סופיים של עצי זית.
כמה ימים מאוחר יותר נעצור באחת מהם. עוד נקודת גבול תיירותית. התפריט: בית מלאכה להפקת שמן האורגון. כמה נשים יושבות עח הרצפה וטוחנות את זרעי העץ הקוצני הקדום, המגן על החלק הדרום מערבי של מרוקו. ככה הסהרה לא תפלוש לתוך הארץ והעץ יפיק פרי, ממנו מפיקים שמן משובח, בעל ארומה אגוזית, לתעשיית הקוסמטיקה והמזון. מה שלא מגלה לי המדריכה דוברת האנגלית הוא שהגלעינים הנפלאים האלו יוצאים מהתחת של עזי מרוקו. הן מטפסות על עצי האורגון, לועסות את הפרי, ואז משאירות מאחוריהן גללים עם זרעי העץ, אותם לא הצליחו לעכל. מהפתורים השחורים האלו מפיקות נשות מרוקו את השמן.
מה אכפת לי מחרא של עזים. אני רק יודע שברגע שטבלתי את הפיתה הדקה בשמן הצהוב הזה והכנסתי לפה – קיבלתי חוייה מעולה של פחממה יבשה עם שמן ענוג, מלא, פירותי, ובעיקר מחמיא. מעטים הרגעים שטעם נפלא מוטח לפה.
----
עוד מסעות אוכל בעולם בבלוג קולינר
אקו"ם