פחדתי – עוד חומוסייה בצפון הישן של תל אביב. יותר מידי יזמי חומוס קמו בשנים האחרונות באיזור. רובם לא מצליחים לדגדג את החברים מיפו. גם השם הזה – זחלאווי – עורר חשד. מה אתם מנסים למכור לי? חומוס לבנוני בתוך בועת הנדל“ן השערורייתית של תל אביב. אז דילגתי. אבל בכל ביקור באיזור ראיתי שהחומוסייה מלאה, ואיזה גוד וויב זרם החוצה. אמרתי ננסה. נכנסתי פנימה. שירות מקסים, אבל לא מתחנף. מחירים עממים, אבל הכי לא אווירת שוק. והעיקר: ביס ראשון, חיוך ראשון.
החומוס של זחלאווי הוא קודם כל טעים מאוד. חלק, אבל לא משחתי. עמוק טעמים, אבל לא גס. אפשר לומר שהוא חומוס מפתה. אני אוהב אותו בגירסת הקונבנציונאלית: טחינה, גרגירים, שמן זית, תבלינים. ברוח שלו הוא מזכיר את אבו חאסן, אם כי הוא מעט יותר חיוור ממנו. הוא לא מפוצץ מסדיום בי קרבונט, וממש אפשר להמשיך אחריו את היום. כל כך קל, שאפילו עבר את מבחן ביצת החמינדוס (ממנו אני נמנע בדרך כלל, כמו מהצ'יפס האסור).
לזחלאווי יש הפתעה: חריף שהשם ישמור. ירוק, סיבי, בוער. לא לילדים.
נסיתי להבין מה פתאום חומוס כזה מוצלח נפל בשכונה. הבחור הערבי מאחרי הדלפק התחמק לענות (אולי חשש שלא בצדק לומר מילה מיותרת שתכעיס את בעלי הבית?). לבסוף הוא הצביע על הלוגו של החמוסייה. ”זה הוא“, אמר, ”זה השף“. העין חפשה את זחלאווי. החומוס שלו, האיור שלו – אז מי אתה זחלאווי היקר? האם זה באמת שמך, או שהמסעדה קרויה על שם העיר זאחלה בלבנון. ”הוא באמת לבנוני“, אמר המוכר. ”איפה הוא?“, התענייתי. ”עכשיו הוא עובד כשף של ’אלורה‘ (מסעדה איטלקית ברחוב רוטשילד)“, אמר. ”הוא יודע להכין אוכל מצויין“.
את זחלאווי (אם זה השם שלו) לא ראיתי באותו היום. גם לא בפעמים הבאות. כשאפגוש אותו בקשה אחת בפי: שחזר לי את הפסטה שאכלתי בעיר המרהיבה ל‘צה בדרום איטליה. קערה ובה פטוצ‘יני קצרים מטוגנים בשמן עמוק, פסטה אורקייטה (אוזניים) וגרגירי חומוס. יש לי תחושה שתצליח.
חומוס זחלאווי, בן יהודה 202, תל אביב. 03-5463680
----
להמשך מסע החומוס בבלוג האוכל culinar
אקו"ם