הכל מתחיל בשם: ”ארוחת בוקר של פועלות“. גם אם היה כתוב ”ארוחת בוקר של פועלים“ הייתי מרים את היד. לחם אחיד, שמנת חמוצה, קופסה של מלפפונים חמוצים ומיץ פז בטעם תפוז – מה רע? אבל פועלות זה יותר טוב. פחות מחוספס, אבל עדיין ללא מניירות והשתדלות יתר. בלי סלט קצוץ דק דק ובלי מטבל ששוקדים עליו שעות. ארוחה שאפשר להתקין תוך כמה רגעים, אבל היא מחייבת להיות מחומרים שאי אפשר לזייף בהם. אמורה לייצר אהבה גם בלי שהיא מתכוונת לכך.
בר ה”שאפה“ בפשפשים עושה סימנים של מקום שיודע להרגיש סוג של אמת מקומית. מהחיבור הטבעי לסביבת ההיפסטר-שמאטס ועד לתפריט מאוזן, מאוד אישי, שקורץ בעיקר לבטן. אבל אני לא באתי לאכול סירים של בישול ארוך או ברוסקטה של סרדינים כבושים, אלא ארוחת בוקר במקום שהוא לפטופ פרינדלי.
זו ארוחה במגש אחד עגול. במקום סלט עייף של עלי חסה, קוביות מלפפון ...

 
 

 
אין לי סבלנות לאנרגיה של אלימות, גם אם היא מלווה בנוף הכי מסעיר בארץ. גלים סוערים בעוצמות שאני לא מכיר, בתים צנועים שהבינו את הסביבה ואנשים שנלחמים כדי ששוק הנדל”ן הפראי לא יגרש אותן מאדמתם. אין לי סבלנות לאנרגיה של אלימות גם כשהיא מלווה בשיפודים הכי טובים בארץ. עם מנגליסט מקסים, דור שני לגחל ולוונטלטור קטן, שתהרגו אותי איך מצליח לשרוד בתוך הסביבה הקשוחה של עג’מי. דוכן קטן ברחוב קדם בו נוהגים גם עברייני העיר וגם החבר’ה מהימ”ר לאכול את הפיתה המעולה שלו גב אל גב. אולי אף אחד לא רוצה להפריע לו, זו הרי ארוחת הצהרים שלהם והיא כל כך טעימה. אולי האיש קשוח, למרות שהוא נראה מאוד חמוד.
אתה מרגיש את זה באוויר. אינך צריך לבקש מאנשים תעודת יושר. הוא יכול להיות הכי נקי שיש, אבל כשטון הדיבור התוקפני בא לידי ביטוי כבר ...

 
דובר סול מונח על מגש כסף. זו מנה זוגית שעולה 320 שקל. המידע מטושטש. מלצרית אחת אומרת שהגיע מהחלק המערבי של ים תיכון, הטבח מאחורי הבר מספר שנחת מקרקעית ים בצפון צרפת. אף מילה על דובר. הבלבול עדין לא מטה את המאזניים: הימור על מנה עיקרית במפגש הראשון עם מסעדתו החדשה של השף חיים כהן “יפו-תל אביב”. ביקשתי עוד כמה דקות. המבט הוסט לבר הגדול שבמרכזו עמדות בישול. זה מחזה נהדר, שנעדר מרוב המסעדות בישראל. גדוד של טבחים מיומנים ומלאי מוטיבציה מכין את האוכל מול פרצופו המסוקרן של הסועד. פלנצ’ה, מחבתות, הרכבת מנות. הרבה יותר מהצהרה על מטבח ללא סודות, זו תמונת הרנטגן של המסעדה.
אני עדיין בהתלבטות על הדובר ופוקצ’ה פנטסטית מוגשת לבר. זו הפוקצ’ה שלי: יותר קרובה לבסיס של פיצה נפלוטינית עדינה עם גיאוגרפיה של הנפש מאשר לקוביות הלחם הרומאיות, ספוג מהונדס של קמח ...