מרד צרכני הקוטג‘ שהבעיר את המדינה עורר בי את שאלה: האם באמת הקוטג‘ הוא מוצר כזה גדול, גבינה שמגדירה את הישראליות או שזה רק סמל שהועלה קורבן בעקבות עליית מחירי המזון. כדי לקבל תשובה הלכתי לסניף ה AM-PM הקרוב לביתי (סליחה רמי לוי, אתה רחוק) – שכל הצדקתו עבורי מתקיימת בשני מוצרים: נייר טואלט ובקבוק של סן פליגרינו – וקניתי קוטג‘ 5 אחוז של שלוש החברות הבולטות בשוק: תנובה, שטראוס וטרה. הקפדתי גם לקחת גביעים עם תאריך תפוגה זהה (עשרה ימים מרגע הטעימה). קוטג‘ טרי פשוט יותר טעים. לא הזמנתי עו“ד או טעמתי עם עיניים קשורות.
הנבחן הראשון: קוטג‘ של תנובה. מה שהכי בלט היו הגרגירים הגדולים, שהובלטו על ידי מרקם בוצי מידי. תנובה עדין מחזיקה בטעם הקלאסי המוכר של הקוטג‘, שגם עכשיו, כמו בפעם הראשונה בחיים שטעמתי ממנו, הזכיר לי שילוב של גבינת לבנה וגבינת בולגרית עדינה. הקוטג‘, שבלט בו הטעם הסידני, לא השאיר טעם לוואי בפה. הוא גם לא היה מרגש במיוחד, אבל הוא כן הצליח לשמור על זיכרון של מקום בטוח. האם זה הבית שלי?
המתחרה העיקרי של תנובה היא שטראוס, שהשיקה מוצר נוזלי מידי, בעל טעם מאוד חלבי, ומרקם קליל. תחושה שזה עתה יצא ממכונת הייצור, אולי יותר מידי מוקדם. זה לא קוטג‘ עם אינסטינקטים של מוצר בעל היסטוריה ונשמה, אלא מוצר הנדסי שבוצע לפי כללי הז‘אנר על ידי מהנדסי מזון לא פרייארים. בעיני הוא הקוטג‘ הפחות מרשים בחבורה.
נותרה האחות הקטנה. הרבה זמן אני שומע מאנשים שהם מעדיפים את החלב של טרה, לא ידעתי אם זה בגלל החיבה לאנדרדוגיות או שזה הטעם. מרקם עדין, אבל לא רטוב מידי, סימן שהגבינה הלכה על נתיב האמצע. יחסית לאחרות היא הייתה מתקתקה משהו, והזכירה יותר מכולם את הריקוטה, אולי אם כל הגבינות הרכות שאינן מתהדרות באחוזי שומן גבוהים. היה משהו מזמין בגבינה של טרה, והקלילות שבה גרמה שביס יקטן אחד יוביל לביס נוסף. היא הצליחה לא ליפול לתהומות החנפנות ובסך היה סיפקה את הסחורה: גבינה קלה, שהמשחק בין גבישים נועד לטשטש את טעם החלב הבינוני בישראל. במירוץ הזה (שאין לי מושג כמה צופים ישבו ביציע) לקח הקוטג‘ של טרה בנקודות את זה של תנובה. ניצחון שסימן שבאוכל לא רק הטעם קובע, אלא ההרגל. אחרת לא היה ממהר שר האוצר של מדינת ישראל לאיים בפתיחת קו יבוא של קוטג‘ מחו“ל. הוא היה צועק: ריקוטה.
----
שיחות ודיונים על אוכל בבלוג culinar
אקו"ם