טיול רגלי לשחרור המועקה. צהרים מאוחרים של שבת בירושלים. מוסררה שקטה, מידי שקטה. חוצה את הכביש לרחבה ממול שער שכם. המולה, ללא זעם. מתביית על דוכני הקבאב האהובים. אב ובנו ליד מנגל קטן. האב מכניס את ידו לשקית נילון מלאת תערוכת בשר אדום טרי, משחיל קציצות על שיפוד ברזל. בנו מכין שיפוד של עגבניה בוערת ובצל לבן. האב מוריד את השיפודים לפיתה, ממליח ולוחץ עליה בשתי ידיו ומגיש. אין סלט, גם לא טחינה. הרוטב הוא נוזלי הבשר והעגבניה. המנימליזם, הטריות וצליה על גחלים בונים את פיתת הקבאב הכי טעימה בארץ.
שנה עוברת. זוהי שעת בוקר מוקדמת והאב ובנו לא נמצאים ברחבה. אבל הבטן מבקשת קבאב עכשיו. הרגלים מובילות לתוך השער. נשים עם שקיות של עלי מרווה, פרחי קמומיל ועלים של זעתר בתפזורת עומדות על המדרגות המובילות לשוק המרכזי. רוכל מוכר בובות של חמורים מרקדים המתקדמים בצעדים קטנים לאחור. הם מנענעים ...


 
"אני בדיכאון", היא אמרה ואני ידעתי שפסח לא קשור. הוא אף פעם לא היה קשור, כמו ששום חג לא קשור. לא לשמחה, לא לעצב. האוויר הדליל הזה של תל אביב, בשונה מזה הירושלמי, מפוגג כל מועקה דתית, היסטורית, פוליטית ומחליף אותה במועקה אורבאנית, שהיא כבר סיפור אחר. הכיף הזה, השחרור הגדול, הוא גם מסוכן לנפש. משטיח רגשות, מרדד את העולם הערכי. מדד האני יכול לעלות לשיאים חדשים. הלוואי והייתי נושם אוויר אחר.
"אני בדיכאון כי ראיתי שני פרקים של מחוברות", היא קטעה את המחשבות המבולבלות האלו. מחשבות שעולות בדרך כלל, לבד, במהלך ישיבה ארוכה על הבר. בתוך המשחק, אבל מחוצה לו. ואנחנו ישבנו על הבר. שעת צהרים, מסעדת "שילה" בצפון בן יהודה. מרחק נגיעה מחנויות שמלות הכלות וחליפות החתנים (יש עוד מקום כזה בעולם?). צמוד לעוד שלוש מסעדות מעורכות שאמורות ...

Ottolenghi כתוב באותיות דקות ורחבות על הכרכוב הצבוע בלבן. לא אוטולנגי. Ottolenghi וגם התור המאוד ארוך מחוץ למסעדה-קונדיטוריה של יותם אוטולנגי באיסלינגטון, השכונה הכיפית בצפון מזרח לונדון המתעוררת לא מסגיר את הישראליות של בעל הבית. צעירים בורגנים יפים ונשים בעגלות ילדים ממתינים בסבלנות. מבחוץ העין נשטפת באחד הוטרינות הכי יפות שראיתי אי פעם. נשיקות ענקיות עם אגוזי לוז, עוגות וניל אישית עם גבעות של דובדבנים, צנצנות של ריבת לימונים, עוגות גבינה על בסיס ריקוטה עם אבנים של נוגט קשוח, מאפינס נוטפים מקרם קרמל שנשפך עליהם וזולג עד תחתית הצלחת, משטחים של עוגות שוקולד מבוקעות פנים.
אבל ל- Ottolenghi לא באים רק לזלול מתוקים. בצד השני של המסעדה יש קונצרט אחר לגמרי. מגשי סלט ענקיים המשתנים מיום ליום, וכן כמה מנות עיקריות. אני לא יודע כמה אוטולנגי הושפע ממה שצבר בארץ המטורללת ...

לפני כשנה היה דיבור כאילו מסעדת מחניודה היא הטובה בארץ. זה דיבור שהזכיר לי את מה שאמרו על אוקיינוס בשעתו. דיבור תל אביב שעייף מהתחרות המשעממת בין מסעדות המרכז ומשווע למצוא מנהיג מחוץ. עמרם מצנע כזה. אבל בדיוק כמו עם פוליטיקאים הבעיה מתחילה כאשר האיש מתחיל להאמין למה שאומרים עליו, ואז כהיסטוריה בלתי נמנעת הוא בוגד בכל הערכים שהביאו אותו למקום הזה: ניסיון להמציא משהו חדש, צנוע במהותו, שכל כולו רעננות.
כשהמזכירה האלקטרונית של המסעדה מודיעה לך תשע בבוקר כי שעות ההזמנה שלך הן בין תשע וחצי ואחת עשרה וחצי, ואחרי זה מגיע עוד טלפון מהמסעדה לוודא שאכן קלטת את הפרטים – אתה מרגיש שנפלת על מייזם ממותג, כמעט תעשייתי, הכי לא רענן שיש. המערכון של ”ארץ נהדרת“, תוכניות הטלביזיה שהכי קולטת ומנסחת את הוויב הישראלי, הייתה תו התקן הסופי לשפשופה הזו.
...