מסך פלסמה, גלידה במשהו ותשעים ומגש פלסטיק. היום אסור המבורגר. "פלאפל ארוחה או פלאפל פלאפל", שואלת המוכרת הערביה. מה פתאום ארוחה? הכל כלול, הכל דחוס, בבקשה בלי אטרקציות. המנה נעשית בתוך המטבח. לא שמעת את פיצפוץ השמן הרותח, הטחת הטחינה, קיצוץ הסלט. לא שמעת כלום. גם לא ראית. רק הפלסמה מול העיניים. והנה "אדוני" היא קוראת לך. פלאפל. קופסת קרטון משל היית האסטרונט השני ישראל מונחת על המגש. יש הוראות פתיחה. נוציא איזה שוונץ במרכז החבילה. פלאפל עם שוונץ, שחס וחלילה הטחינה לא תנזל על הנפש.
אבל גם כל הפרוטכניקה לא מונעת מהכדורים לצלול לתוך תחתית הלאפה. עכשיו צריך לזלול חצי טורטייה עד הקציצות. זהו בצק מהונדס, עמוס בהורמוני תפיחה, אבל נטרלי בטעם. הנטרליות הזו היא השקפת עולם.
בדרך לפלאפל אתה נתקל בקוביות קטנות של עגבניה ומלפפון. גם להן אין שום דבר מעניין לומר. נמצאות שם במקרה. הבינוניות הזו היא תפלות. חחח – פינטזת על סלט כרוב מתנפץ. סגול קריספי או לבן עטוף בשמן זית ולימון.
ואז הגיעו הקציצות והעכירו את השלווה. במקום כדורים שמחים הוגש גליל שנפרס לפלטה שטוחה. טעמת. חזרת הביתה. לימי המיקרוגל של הפלאפל הקפוא. האוכל המהונדס שעולם הפירסום שיווק לאמא שלך באגרסיביות חסרות מעצורים בשנות השמונים חדר גם למטבח שלה. האם עבורה זה היה ניסוי אמיתי להבין משהו או רק בהלה להידחק החוצה מהמירוץ.
רצית לצעוק, אבל לא מצאת את המילים. אולי לא העזת. עכשיו כבר אפשר לומר: הקרום שלו היה רע. הבשר איום. מאכל בלי אחוז אחד של חן פנימי. טעם המזכיר המהום שיוצא מהאדמה. תוסס בבטן ומכתים את היום.
ולפתע, דווקא בחורף, מקדונלד'ס עושים מחווה לפאלפל של אמא. זו לא פירסומת לקוטג'. אלו הזיכרונות שאתה מנסה להיטהר מהם.
מקדונלד'ס. הסניף הרחוק מביתך
עוד על מנות מופרכות וטפשיות בבלוג ביקורת האוכל culinar
אקו"ם