רציתי לאכול קציצות, כאלו שמוגשות בדרך כלל במסעדות פועלים. כופתאות קטנות שמבושלות ברוטב אדום של פפריקה ועגבניות טריות. ולידן, אם אפשר, אורז לבן, מרגיע. אני לא חושב שהבקשה שלי הייתה מגלומנית. בסך הכל קציצות. שיהיה טעים וזהו. אני לא מתכוון להכין קציצות בבית שלי. זה דורש המון הכנה ואני סחוט. אז אני יוצא החוצה לחפש מסעדת פועלים בה מגישים קציצות.

אני הולך בחלק הצפוני של רחוב בן יהודה ומנסה לאתר ללא הצלחה את הכוך של הזקנים. פעם אכלתי שם גיבץ‘ עסיסי ושוק של עוף צלוי. זה מה שהיה בתוך מגשי הפאיירקס הקטנים. אבל אין עדות למקום. עוד מספרה עם שלט באנגלית. אז אני הולך לפינה של חיים בבזל, ששנים רבות מגיש אוכל ביתי. האוכל לא משהו בכלל, אבל לפחות בסיסי. עכשיו אני נזכר. גם חיים לא נמצא כאן יותר. חנות לבגדי נשים תופסת את הפינה. אני שואל את עצמי מי באמת קונה בה. ...

הכל בגלל הויזה. ואולי גם בזכותה. כדי לקבל אותה צריכים לנחות בשדה התעופה של קזבלנקה, אלא אם מצליחים ליצור קשר עם משרד תיירות מקומי במרקש. מה שמעלה את הדילמה האם להמשיך בכביש המהיר (שלוש וחצי שעות נסיעה) או לנסוע בקו הים עד אסווירה (מוגדור) ומשם דוך לעיר האדומה. היו לי עיניים גדולות (ונהגת מיליון דולר) ולכן החלטתי לבקר באוקיינוס האטלנטי, בשפיץ הצפון מערבי של יבשת אפריקה.
תשע שעות נסיעה שחוצות מצוקים שנשברים לים, עשרות אלפי דונמים של שדות גידולי אדמה, ילדים בני חמש שקוטפים צנוניות, להקות כלבים שפורצות לכביש הרעוע וגם תעשיית הסרדינים הגדולה בעולם שבסאפי (אפשר לוותר). רק אדיוט לא לוקח נהג מקומי.

אבל בסוף: אסווירה, אחת מעיירות החוף היפות שיש. אלפי שחקים ושקנאים מעופפים מעל הנמל, ריחות של סנפירים שרופים על האש, רוחות של עשן ובעיקר עשרים דוכני של פירות ים ודגים, שלצידם בחור ...

אני לא יודע למה דחיתי את המפגש עם באגט המטיאס של שרי אנסקי בשוק הנמל. אולי כי הוא היה ברור לי מידי. כאילו אנסקי הגשימה לי בזריזות חלום ובך מנעה את התשוקה ליהנות מההמתנה למסע הבא להולנד, שם החלקתי לתוכי לחמניות אויר לבנות, מטיאס חשוף ובצל לבן וחריף. וזו עוד הייתה הגירסה הקלה, כי מולי ראיתי לא אחת אנשים שמגביהים באוויר את הדג מנוקה העצמות ובולעים אותו נטורל כאילו כלום.
ידעתי גם כי אנסקי, מלכת האוכל הכבוש, תבצע את המשימה בהצלחת יתרה: תשים ידה על  הדג המיובא הטוב באיזור, תשדרג אותו בחמאה אירית מובחרת, תסחוט עליו עגבניות שרי, תרכך אותו בשמנת חמוצה ותעקצץ אותו בבצל ובקוביות של פלפל אדום חריף מושרה בשמן זית. יכולתי כבר להריח את הטעם שלו. הסוד לכאורה התפוגג.
כשראיתי אותה עומדת בפתח שוק האוכל של בתה מיכל, כולה זורחת על הפרוייקט המוצלח הזה ויותר מכך על ...