יש לי חלום לראות את אריק איינשטיין הולך ברחוב אלנבי. אני בטוח שהנוכחות שלו תאפשר לי לקבל את הרחוב כפי שהוא, מבלי לרצות לרכך את שאון הבזארים. בינתיים אני חולף בו מהר, ונבלע לתוך קוביית העץ, הברזל והבטון של ”המעורב“. איתי הר-גיל ומעוז אלונים עומדים בפתח ומנסים להבין מה קורה כאן. איך הם, אנשי המסעדות, ישרדו מול פס הייצור של זירת האוכל המהיר.
הרבה זמן הם חלמו על מקום שיגיש מנה אחת בלבד. מנה שערב אחד הבעירה את המטבח ומאז לא ירדה מהתפריט של הבסטה. מנה שרק צוות אכלנים כפייתי כמו הר גיל ואלונים מסוגל לייצר. מנה שלצדה מוגשות צלוחיות של טחינה סמיכה ועמבה. מנה של שוורים.
כי בשעה שאני עוד התלבטתי האם לצעוד באלנבי, הם כבר היו במזרח ירושלים. ולא הסתפקו בקבב של שער שכם ובמקלובה של אבו טאהר, הם גם אכלו בעגלות שמגישות חלקי פנים של בקר וכבש. ובשעה שאני חלמתי ...

אני שונא אתרי תיירות ועוד יותר אתרי תיירתי שאתה גר בהם. לכן נוה צדק (בדיוק כמו עין כרם בירושלים) הייתה מחוץ לפריים, למרות סמטאותיה המקסימות. מה גם שבתי הקפה והמסעדות שבה התיישרו לפי גלי תיירות השבת (כסף, כסף) ולא ממש ניסו לתת מענה לתושבי העיר (וגם השכונה). החיים בתוך קופסת קרטון תיירותית הם לא כיף גדול.
אני לא יודע אם פתיחת מסעדת לולו קיצ‘ן בר אמורה לשנות משהו מהקונספט הלא כתוב של השכונה, אבל בכמה מקומות זה הרגיש לי טוב. קודם כל העיצוב מלא החן (אם כי המהונדס משהו): עץ שחור, גרם מדרגות והכי חשוב בר קטן שאינו נועד רק לקישוט, אלא אפשר לשבת בו. בניית הבר לא שרירותית: אחת המכות של תיירות השבת שהיא זורה אבקה לא סקסית על בכל מקום שהיא נוגעת בו. המולת ילדים, אורחים שלא מבינים את המרקם העדיין של האיזור ומתלוננים כל הזמן. קשה להאשים אותם: הם פחות מחוייבים לשכונה. מקסימום ...

הייתי כל כך נבוך שנכנסתי בפעם הראשונה למנזר, כאותו בחור חרדי בקולנוע אדיסון שאני זוכר אותו רץ כדי לתפוס כיסא בפינת האולם מבלי שאף אחד ירגיש בנוכחותו. גם לי רווח שזהיתי מקום פנוי על הבר. ערב חורפי, ירושלמי שזה עתה עבר לעיר הגדולה. לאחר כמה רגעים שלחתי מבט ראשון מסביב. לצידי שני בחורים עם סוודרים עבים בסריגת יד. השיער שלהם היה ארוך ומרושל, זקן עשבי מילא את הפנים. הם שתו בירה מהחבית ולא הפסיקו להביט בברמנית סמוקת הפנים. אני חושב שהיו לה רסטות. אני לא בטוח בזה. הגוף שלה היה מושלם. היא התעסקה עם מערכת הסאונד הישנה. זה היה רוקנרול משנות השבעים שלא דיבר אלי. תל אביב הייתה כל כך זרה, והחמימות שהפגינו שתי החבורות שישבו בשולחנות העץ הכבדים ממול רק הגבירה את תחושת הבדידות. הבירה הצ'כית שלי הייתה מרה.
נסיתי להמנע מללכת לשם, אבל פעמים רבות הרגלים הובילו לשם לאחר ...

זה עתה הזמנתי מנה של מעורב ירושלמי בפיתה. ביקשתי לא להשתולל עם השמן. אני מנחש מה הייתה הבעת הפנים במטבח (בהנחה שהבקשה הועברה). זה לא עניין של דיאטה או גיל (גם אלו יבואו). זו הרמת הראש המוקדמת של הקיץ שמפתיעה משנה לשנה. זו עוצמת גל החום שמכה בפנים. כדור הארץ בוער, הטמפרטורות עולות בממוצע בכמה מעלות, איך זה אמור להשפיע על הצלחת שלנו?
הייתי מאוד רוצה להתעלם ולהמשיך לאכול כרגיל, כמו באפטרים המוקדמים בצבא אז היינו חוזרים לעיר ומזמינים מעורב בסטקיית חצות ברחוב אגריפס. מתעלמים משלוליות השמן והשומן, נהנים ממתקפת התבלינים. היום זה עבורי סבל. אני מטורף על טעמי המעורב (במיוחד של נתחי הפרגית והלבבות לצד הפיתה המרככת), אבל הגוף מבקש גרסת לייט. לא המון בצל ששוחה בשמן, לא גבעות של תבלינים מחממים.
בימי הקיץ הגוף נמצא במתקפה. קשה לו. הוא מנסה לצנן את עצמו, ואני רק מקשה עליו. ...