די טריקי הסיפור של האוכל האסייתי במסעדות המערב: לאחר שנים ארוכות בהן נדגמו מנות הראמן, הבאן (לחמניה מאודה), כיסוני עלי האורז וסלטי הפאפייה במסעדות כוך המיועדות למהגרים (ובעקבותם לתפרני טייק אווי) – החליטו השפים הגדולים, במיוחד האמריקאים, להיכנס למגרש הזה. ניכסו את אוכל הרחוב לחללים מעוצבים ונתנו לו טוויסט מפתיע. בשלב השני השתלבו בתהליך שפים אסייתים שלמדו במוסדות בישול מערביים ובכלל נוצרה חגיגה גדולה במטבח. דיוויד צ’אנג (בחור חצי קוראני, חצי אמריקאי) הוא הדוגמא המוכרת (וטעימה) ביותר. “מומופוקו” וארבעת שלוחותיה במנהטן הפכו בחמש השנים האחרונות אתר עלייה לרגל.
אז למה טריקי? כי כשאתה אוכל מנת נודל לוהטת בצ’יינה טאון (רק לפי המלצה, כמובן), ומשלם עליה 5 דולר גג, אתה מרגיש מה זה בסבבה. חמה, עשירה, משביעה. דיל המאה. אבל כשאתה ...

 
 

”נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד“, שר אי שם בעונה הראשונה של ”האח הגדול“ איזה ליצן ועשה תנועות מוזרות עם רגליים פסוקות שמסרבות לצאת לי מהראש.
זה טקסט על בגידה. בגידה באחד העקרונות שמנחים את הבלוג: סירוב מוחלט לכתוב על טרנדים קולינריים. אז למה בכל זאת אני כותב על הפוטין (poutine)? כי כשנתקלתי בו לראשונה בדיינר היהודי ”מייל אנד“ בדאון טאון ברוקלין חשבתי בתמימותי שזו הברקה של השף. ערמת צ‘יפס עליה קוביות קרועות של גבינה טרייה (בגירסה המקורית צ‘דר לבנה בת יום. בגירסה המאוחרת, הפופולרית והזמינה יותר: מוצרלה), וציר קליל של עוף. רק מאוחר יותר ראיתי את המנה הזו מככבת במסעדות ואתרי טרנדים שונים. בקרוב במדורי המתכונים.

הוא נולד בקוייבק, קנדה. לפי הפולקלור הקולינרי (מי אמר סביח ולא קיבל?) הומצא בשנות החמישים בעיר ...