מסעדת שילה: זה לא משחק



"אני בדיכאון", היא אמרה ואני ידעתי שפסח לא קשור. הוא אף פעם לא היה קשור, כמו ששום חג לא קשור. לא לשמחה, לא לעצב. האוויר הדליל הזה של תל אביב, בשונה מזה הירושלמי, מפוגג כל מועקה דתית, היסטורית, פוליטית ומחליף אותה במועקה אורבאנית, שהיא כבר סיפור אחר. הכיף הזה, השחרור הגדול, הוא גם מסוכן לנפש. משטיח רגשות, מרדד את העולם הערכי. מדד האני יכול לעלות לשיאים חדשים. הלוואי והייתי נושם אוויר אחר.
"אני בדיכאון כי ראיתי שני פרקים של מחוברות", היא קטעה את המחשבות המבולבלות האלו. מחשבות שעולות בדרך כלל, לבד, במהלך ישיבה ארוכה על הבר. בתוך המשחק, אבל מחוצה לו. ואנחנו ישבנו על הבר. שעת צהרים, מסעדת "שילה" בצפון בן יהודה. מרחק נגיעה מחנויות שמלות הכלות וחליפות החתנים (יש עוד מקום כזה בעולם?). צמוד לעוד שלוש מסעדות מעורכות שאמורות לעשות שמח: ה"ברבורניה" נתן זהבי סטייל, "מל ומישל" הבורגנית המתוקה ו"מאמאיה" הרומנית עם הפבלובה הלא מוסרית.
"הן לא נתנו לי כלום. הן לא אמרו שום דבר חכם. משפט", היא המשיכה. "וננה? היא התגאתה על זה שלא סיימה שתים עשרה שנות לימוד. רואים". התפריט כבר היה מונח על הבר וגם הבטן הציקה. הרחתי ויכוח באוויר והתאפקתי לא לענות. שיחות כאלו לעתים מוציאות ממני טונים אגרסיביים. ככה זה שמשפטים אירונים נהפכים על ידך בטפשות למשפט שדה. והייתה עוד סיבה: גם כך החוויה בשילה קצת מנוכרת למשתמש. בר כהה, קוביה קצת צפופה. אותו רפרוף יאפי שקשה לתפוס אותו במסעדות תל אביב (עבריין נמלט) מתקיים כאן ביג טיים.
זו הסיבה שלמרות שהמסעדה נמצאת מטר מהבית, ויש בה דיל צהרי בזיל הזול, אני לא יושב שם לעתים קרובות. אבל הפעם באתי רעב והייתי צריך אוכל שיעצור לי את המחשבות ולא יפתח אותן. שילה בצהרים מציעה תפריט דיפרנציאלי של ראשונה ועקרית, אבל גם מנות על הפלנצ'ה המתומחרות לפי 100 גרם. מאז הנפילה הקודמת עם מנת ה"מעורב התל אביבי" (פלמידה לבנה, בצל וכורכום שלא מבייש בקטלניותו את "סטקיית חצות" באגריפס) אני מעדיף להיצמד לחלק הראשון של התפריט. אומנם לשף ולבעלים שרון כהן יש נטייה לחגוג על הצלחת עם מאה ואחד טעמים, לעתים לא ממש קשורים זה לזה (נראה אתכם מזמינים את המנה הבאה: "נתח קצבים ביין, למון גראס והל עם פירה חזרת ושעועית ירוקה בג'ינג'ר"), אבל המסעדה מקפידה על חומרי גלם מצויינים ורצינות מוקפדת. חוצמזה היא קרויה על שם כלבתו האהובה. לייק!
סלט הקפרזה היה מהטוב בסביבה: כדורים קרועים של מוצרלה דה בופאלו, אנשובי מושבח, מופע של עגבניות שרי בצבעים שונים, שבבים של שום מוחמץ והמון שמן זית. ביחד עם הפוקצה האישית והבוערת (ובלי מטבל השעועית המעט טפשי) זו הייתה התחלה ראוייה. על ההמשך קשה להגיד מילה רעה, אבל גם להפליג בשבחים. פסטה רחבה עם ארטישוקים מוחמצים, עגבניות קלויות וזיתי קלמנטה דומיננטיים מידי; ריזוטו ירוק (פול, אפונה) כבד מידי עם חתיכות פרגית לא מעניינת; ומחבת של דג אינטיאס (המבחר והמחיר משתנים מידי יום) על קרם של לימונים כבושים (שוב פעם מישהו לחץ חזק מידי על הגז), שומר וצינורות של קלאמרי לתענוג.
מביס לביס הרגשתי ששילה היא כמו קבוצה בינונית שמשחקת בליגת האלופות: מקבלת את הכבוד, הקהל והשידורים הישירים, אבל לא מצליחה להבקיע גול אחד. אין לי כוח להופעות מכובדות ותו לא. במובן הזה, היא הזכירה את החוויה (לא את המזון) במסעדת פועלים ממוצעת. אוכל פונקציונאלי, כבד, משביע, שלרגע אחד לא מצליח להעיף או לרגש. בטח לא לסלק דיכאון יומי צמיגי ולא מזיק. אבל להבדיל ממסעדות הפועלים, לשילה יש תפריט אלכוהול מעולה, כולל קוקטיילים מדליקים. ובצהרים!
כשהמלבי החמוד ברוטב עדין של פטל (כולל שלושה פיסטוקים שלמים קלויים מעל) הלך ונעלם החלטתי להשיב מלחמה. "את לא אוהבת אף בחורה בטלביזיה", אמרתי. "אפילו לינט מ'עקרות בית נואשות' עולה לך על העצבים". "מעצבנת", אמרה, "אבל ברי נהדרת העונה". כאילו שקיבלנו מהמלכה של ויסטיריה ליין הזמנה לארוחת פסח.

שילה, בן יהודה 182, תל אביב. 03-5221224

---

לעוד מסעדות תל אביביות, בבלוג culinar