"זכות שיבה" באמצעות בג"ץ

עם בוא האינתיפאדה, התגברות הטרור ושינוי המדיניות, האישור בוטל. היא עתרה לבג"ץ. בין לבין היא נותרה בארץ. ככה זה אצלנו. די להגיש עתירה, שהדיון בעניינה יימשך שנים, כדי לקבוע עובדות. המשפחה התרחבה. הילדים זכו לאזרחות. שיבה לכל דבר ועניין. היא גם עברה קורס למנהיגות קהילתית במסגרת שתי"ל, קבלן משנה של הקרן החדשה לישראל. פעילות פה ושם, וזהו. היא כבר בפנים. הדיון בעניינה של דקה הוכרע לפני ימים אחדים.  
דקה היא מקרה פרטי. הסיפור הגדול, שנוגע לעשרות אלפים, הוא חוק האזרחות, שדיון בעניינו התקיים בבג"ץ ביום שלישי האחרון. מאחורי העתירה נגד החוק מסתתר הניסיון המאורגן ביותר למימוש שיבה פלסטינית זוחלת. קוראים לזה, כמובן, בשם המכובס "זכויות אדם". בכל התהליכים המדיניים בין ישראל לפלסטינים היה קו אדום אחד שלא נחצה: אין שיבה פלסטינית. אולמרט פרץ את המחסום, והציע לפלסטינים משהו סמלי. את הפלסטינים זה לא סיפק. הם יודעים שיש פרצה: "איחוד משפחות" באמצעות נישואים. ייבוא המוני של כלות וחתנים מהשטחים. אם מדובר ב-2,000 בשנה, עם ממוצע של חמישה ילדים למשפחה, התוצאה היא מאה אלף בעשור. אם יבוטל החוק, הזרימה תהיה גדולה הרבה יותר. יעיל ומהיר יותר מהצעת אולמרט. אין צורך בהסכם עם ישראל. יש צורך בהחלטת בג"ץ. 

יש סיכון ביטחוני. אז מה?
בעקבות האינתיפאדה עבר חוק האזרחות הראשון, שנועד למנוע התאזרחות של פלסטינים מהשטחים בישראל. בהמשך, בשנת 2005, החוק עבר שינויים, ובכלל זה מתן אפשרות לחריגים. בג"ץ קיבל החלטה הדוחה את העתירה. אך למעשה, אהרן ברק גיבש רוב לפסילתו, והפסילה נדחתה כדי לתת ארכה לממשלה. לאחר פסיקת בג"ץ תוקן החוק שוב, הפך לאוניברסלי יותר, והוא מאפשר איחוד משפחות, לאחר בירור ובדיקה, במקרים חריגים. חקיקה דומה ומחמירה יותר קיימת במדינות מתוקנות. אין זכות אוטומטית להתאזרחות בעקבות נישואים. יש מבחני סף. ואין מדינה בעולם, פשוט אין, שמעניקה זכות אוטומטית כזאת לאזרחי מדינות אויב. לא לכלות מסוריה ולא לכלות מקהילות של מעריצי חמאס או הג‘יהאד העולמי. 
בשנת 2007 הוגשה עתירה נוספת, נגד החוק המתוקן. מה יקרה בבג"ץ, שאותו הגישו זהבה גלאון ועדאלה? רמז לכך ניתן לפני ימים אחדים, כאשר בג"ץ קיבל החלטה בעניין דקה. נקדים ונאמר שמדובר בבת למשפחה ייחודית. האב כיהן כבכיר במשטרה הפלסטינית, בעידן שזו הפכה לזרוע בטרור נגד מדינת ישראל. שלושת האחים הם אנשי טרור מובהקים. שניים עברו אימונים באפגניסטן, אחד מהם מקורב לאלקאעידה, נשאר באחת ממדינות המפרץ. אחד חזר לשטחים. גם השלישי איש חמאס, שהיה עצור על מעורבות בטרור. משפחת ג‘יהאד לכל דבר ועניין. מורשת משפחתית למופת. גם הרכב ליברלי במיוחד של שופטי בג"ץ, ביניש, פרוקצ‘יה, ג‘ובראן, היה אמור להגיע למסקנה ששיקולי הביטחון גוברים, גם בלי להיזקק לעניין הדמוגרפי, שמשום מה נעדר לחלוטין מהדיון. 
ל"מעריב" הגיע מידע לפיו במהלך שהותה בישראל, קיבלה העותרת עבודה בבית הדין השרעי (הכפוף למשרד המשפטים),  על סמך מצג שווא של תעודת זהות שלא הייתה לה. בנוסף, יש חשש כי היא ניסתה לחבל באיסוף מידע של השב"כ בנוגע לבני משפחתה. 
יש סיכון ביטחוני, קובעים שופטי בג"ץ, אך הנשיאה ביניש מבהירה: "אין לקבל טענה בדבר צורך ביטחוני "ככזה ראה וקדש" ויש לבחון אותה היטב לגופה בהתאם למכלול הנתונים הפרטניים".  הנה לנו משפט מחוזי שיפה לכל עת ולכל שעה לצורך רמיסה ברגל גסה של כל החלטה ביטחונית או מדינית. אין כאן ביטול של דעת מומחי הביטחון, אך יש כאן מסלול עוקף ורומס. בג"ץ קיבל את העתירה. התוצאה השיפוטית היא, שזה נכון שיש סכנה במי שמשפחתה שקועה כולה בטרור ובג‘יהאד, בשטחים ובעולם, אך הסכנה הזאת, אליבא דשופטי בג"ץ, אינה מצדיקה פגיעה באינטרס של המבקשת להקים משפחה בישראל. דווקא בישראל. שיח הזכויות, פעם נוספת, שיבש לחלוטין את דעתם של שופטי בג"ץ. 


אהבה ודמוגרפיה
כל הדיון הזה הופך להזוי משהו. משום שבמדינה שפויה ומתוקנת, גם אילו הייתה דקה מגיעה ממשפחה של אחיות רחמניות שפעילות בסניף יריחו של אמא תרזה, למדינת ישראל הייתה זכות, ולמעשה חובה, למנוע את השיבה שלה לישראל, אם מדינה חפצת חיים היא. משום שמדובר במאבק קיומי ודמוגרפי. משום שבדיוק כשם שאין הצדקה להתרחבות יהודית בתוככי אוכלוסייה פלסטינית, אין הצדקה, ובוודאי לא זכות מוקנית, להתרחבות אוכלוסייה פלסטינית, באמצעות שיבה, בתוככי מדינה יהודית. 
לעצם העניין, זכותה של כל מאוהבת לממש את אהבתה. אבל למה בישראל? הרי מדובר בפלסטיני (כך מגדירים את עצמם רוב ערביי ישראל) ובפלסטינית. אף אחד לא מונע מהם לממש את אהבתם. הם יכולים לעשות זאת בג‘נין, ברמאללה או ביריחו. זו זכותם המלאה. לישראלית שמתחתנת עם אזרח דנמרק או הולנד אין זכות אוטומטית להתאזרחות, ואפילו לא לתושבות. ואם ישראל הייתה במצב מלחמה עם דנמרק או הולנד, לא היה אפילו מסלול להגשת בקשה. ורק ישראל, מכל מדינות העולם, מתעקשת על התאבדות זוחלת, כשהיא כפופה לגרסה המטורפת ביותר של "שיח הזכויות". 

התקדים של עבדול עזיז
ישראל אינה הראשונה שמתמודדת עם מצב דומה. עבדול-עזיז (Abdulaziz), איש אמיתי, התאהב בבת זוגו, תושבת חוקית לחלוטין של אנגליה, הידועה כמדינה דמוקרטית. הוא מאוד רצה להגר למדינה שבה גרה בת זוגו. הוא גם התחתן איתה, והיא הפכה לגב‘ עבדול-עזיז. הוא היה משוכנע שהחתונה תעניק לו את זכותו לחיות עם אהובתו. אלא שהמדינה הדמוקרטית החליטה שעבדולעזיז יכול לממש את אהבתו, וגם את נישואיו, אבל במדינה אחרת. תתכבד אהובתו ותעבור למדינתו של המאוהב. 
זה לא מצא חן בעיני עבדול-עזיז. הוא ניסה כל דרך משפטית כדי לממש את זכותו הבסיסית לחיי משפחה, כמתחייב מסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם. הוא כמובן פנה גם לערכאות משפטיות. הוא אפילו הגיע לגבוהה שבהן. לא סתם בג"ץ, אלא בג"ץ על-מדינתי - בית המשפט האירופי לזכויות אדם. זה לא עזר לו. בית המשפט האירופי הכיר בזכותה של המדינה לקבוע הגבלות על הגירה אליה. 
עברו למעלה משני עשורים מאז אותו פסק דין מכונן. ברוב מדינות אירופה הורחבו ההגבלות. גם אזרחים אינם רשאים לייבא כלות או חתנים, אלא במגבלות. מיותר לציין שאם עבדול-עזיז היה בא ממדינה או אוכלוסייה או קהילה שמצויה במצב מלחמה עם אנגליה, הוא אפילו לא היה חולם על הגשת עתירה לערכאה שיפוטית כלשהי. ומיותר לציין שעבדול-עזיז לא בא מתוך קהילה שרוצה לחסל או להחריב את אנגליה. ועבדולעזיז לא שייך לקהילה שמכריזה שיש לה "זכות שיבה" לאנגליה, במטרה לחסל את אנגליה. ולעבדול-עזיז לא היו אחיות או אחים בטליבאן או באל-קאעידה. ממש לא. שהרי אם היה משהו מכל אלה, היו זורקים אותו מהמדרגות עוד לפני שהיה מתקרב לכניסה. 
עיתון "הארץ" טען במאמר מערכת, ב-29.11.07,  שהתרחבות משפחות, מקרב המתנחלים, צריכה להיעשות בצד שבו הן מהוות רוב לאומי. גם במחיר יציאה מהיישוב שבהן נולדו. טענה ראויה. בזכות הלאומיות. בזכות הגבלת ההגירה. הבעיה היא שעיתון "הארץ" נגד התרחבות משפחות יהודיות בצד ההוא של הקו הירוק. אבל הוא בעד התרחבות פלסטינית בצד הזה של הקו הירוק. הוא מכיר רק באתוס הפלסטיני. לא הישראלי. הרי זה היה מו"ל "הארץ" שהציע הגירה חופשית וערבוב אוכלוסיות, גם באמצעות נישואים.
 
הקואליצה של עדאלה-גלאון-שוקן
ההחלטה בעניין דקה היא הרבה יותר מנורית אזהרה. היא מבשרת את הצפוי בעניין חוק האזרחות. בהסתמך על הנהוג בעולם, על תקדימים משפטיים ואמנות בינלאומיות, יש במדינת ישראל רוב מוצק ומוצדק נגד הגירה חופשית ובוודאי שנגד שיבה פלסטינית. הרוב הזה כולל את המרכז ואת רוב השמאל. הרוב הזה אינו גזעני. הוא נסמך על הנהוג בעולם, על תקדימים משפטיים ואמנות בינלאומיות. זו הייתה מפלגת העבודה שתמכה בחוק האזרחות, וזו הייתה ציפי לבני שהבהירה, וטוב שהבהירה: "יש הצדקה להטלת מגבלות על התאזרחות של בני זוג של ישראלים". גם ועדה שהקים מי שהיה שר הפנים, אופיר פינס, בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין, הגישה מסקנות חד-משמעיות, העולות בקנה אחד עם חוק האזרחות.  מול הרוב המוחלט הזה ניצבת קואליציה של גלאון-עדאלה-שוקן. כוחה רב בתקשורת ובאקדמיה, גם אם היא מייצגת אחוזים בודדים באוכלוסייה. 
החשש הגדול הוא שהקואליציה הזאת עלולה לנצח גם בבג"ץ. זה יהיה מקרה מובהק של רמיסת רצון הרוב ועקרון המדינה היהודית. בג"ץ לא רק מתקרב לקו האדום, של סיוע לחזון השיבה האנטי-ציוני. הוא מתחיל לחצות אותו. זה קרה לפני ימים אחדים בעניינה של דקה. והתקדים הזה מבשר פסילה אפשרית של חוק האזרחות ומתן אור ירוק לשיבה המונית. שופטי בג"ץ, יש להדגיש, רחוקים מלהיות אנטי-ציונים. אלא שהם שבויים בשיח הזכויות, בגרסתו הרדיקלית. כוונתם ראויה. התוצאה היא תהליך זוחל של "זכות השיבה". אם התהליך הזה לא ייעצר, לא תהיה מדינת ישראל.    
* * *
קוראים רבים ביקשו תרגום למאמר על "שבוע האפרטהייד" שפורסם באמצע השבוע. אפשר ללחוץ על הלינק, ולהגיע לתרגום המאמר לאנגלית