קואליציית המתקדמים והחשוכים

על השמאל העולמי בשירות החשוכים,  צביעות משפטית, מקרתיזם בעיתון "הארץ", והציוץ של ערוץ הברנז'ה

אחד המסמכים החשובים ביותר על תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל פורסם לאחרונה על ידי מכון "ראות". המסמך עורר לא מעט הדים, ובאופן מפתיע, גם בעולם הערבי. הרי אין זה סוד שהמאבק נגד ישראל עבר לזירת הדה-לגיטימציה. מלאכתם של החיזבאללה והחמאס נעשית בידי "כוחות הקדמה". אחת התגובות למסמך היא של בוטאינה שעבאן, לשעבר שרה בממשלת סוריה, וכיום יועצת בכירה לנשיא באשיר אסאד. המאמר פורסם ב"CounterPunch", כתב עת חשוב של השמאל העולמי.

השילוב הזה, בין הבמה לבין הכותבת, מוכיח את התזה המרכזית בעניין הדה-לגיטימציה: המאבק איננו של הנאורים וההומנים נגד מדינה חשוכה. להפך. זה מאבק של הכוחות החשוכים, שהשתלטו על שיח הזכויות, נגד העולם החופשי בכלל, ונגד ישראל בפרט. נציגת אחד המשטרים החשוכים בעולם מפרסמת את המאמר בבמה יוקרתית של השמאל. הנה לנו הקואליציה המרתקת בפעולה - חשוכים עם "מתקדמים". שעבאן עם אורי אבנרי (שמפרסם שם מאמרים).

כותרת המאמר של שעבאן היא: "עשור הניצחון למען חופש וצדק". יש צורך, צריך להודות, במידה אדירה של חוצפה כדי לכתוב מדמשק, כבכירה במשטר האימים, על "חופש וצדק". שעבאן מתעלה על עצמה כשהיא מהללת את מורשת נלסון מנדלה. כך שאין מנוס מלהזכיר לה את האיש המכונה "נלסון מנדלה הסורי", ריאד אל-תורכ, שבילה שני עשורים בכלא, ושוחרר רק לאחר שגסס, משום שהשלטון חשש ממותו בכלא. או את הסופר חביב סאלח, שבמרץ 2009, בדיוק לפני שנה, נכלא לשלוש שנים, רק משום שהביע תמיכה באל-תורכ. או אנואר אל-באני, שנידון לחמש שנים בכלא. או את עארף דלילה, אנואר אל-באני, מישל כיל, מחמוד עיסא, ועוד רבים אחרים, שנעצרו על ידי משטרו של אסד, תחילה האב, אחר כך הבן, רק משום שדרשו קצת יותר חירויות יסוד.

האינטלקטואלים הסורים הללו לא ביצעו שום פשע, הם לא האשימו את סוריה ב"שחיטה" או ב"פשעים נגד האנושות", הם לא דרשו חרם על מדינתם, ולא חתמו על עצומות השוללות את עצם זכותה של האומה הסורית למדינה ריבונית. זה קורה בישראל. ואיש אינו נעצר, וטוב שאינו נעצר. אבל בסוריה, דרישה פשוטה לטיפה קטנה של חופש ביטוי נתקלת ביד קשה של משטר אכזרי, שמפעיל גיליוטינה נגד כל דעה חריגה. ועדיין לא אמרנו מילה אחת על האיסור על קיום מפלגות, או על דיכוי המיעוט הכורדי, ששלוש מאות אלף איש מבניו אינם זכאים לאזרחות, ופעילים שמעזים לפתוח את הפה מוצאים את עצמם בכלא.

המציאות המחרידה הזאת אינה מפריעה לשעבאן לייצר טקסט מדהים שמשתמש בכל הקלישאות המוכרות של תעשיית זכויות האדם, שהפכה בחלקה לתעשיית הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. שעבאן כותבת במאמרה, ש"אלה שהופכים לנצחיים הם לוחמי החופש. לא הסוהרים שלהם". היא רק שכחה דבר אחד. היא הסוהרת.

איך זה שהיא מעזה לכתוב טקסט כזה? ובכן, היא יודעת שאף אחד לא יאמר לה - סליחה, גברתי, מהיכן החוצפה שלך, לפתוח את הפה, כשאת מייצגת את אחד המשטרים החשוכים בעולם, ששולח אנשים לכלא בגלל דעות?". משום שהקואליציה האמיתית היום היא בין תעשיית זכויות האדם לבין החשוכים שהפכו לאנשים מרכזיים בתעשייה הזאת. זו הקואליציה של תעשיית השקרים. זו הקואליציה שהקימה את ועדת גולדסטון. זו הקואליציה שמפעילה את קמפיין הדה-לגיטימציה, ופועלת בין דמשק וטהרן לקמפוס של ברקלי.

הבשורה הטובה היא, שבעולם הערבי יש פעילי זכויות אדם אמיתיים. הבשורה הרעה היא, שרבים מהם יושבים בכלא. וחמור מכך, תעשיית זכויות האדם במערב משלמת מס שפתיים של ביקורת על המשטרים החשוכים. אבל למעשה, היא משתפת פעולה עם שעבאן. לא עם אלה ששעבאן שולחת לכלא.

המאמר הזה נשלח, כתגובה באנגלית, ל"CounterPunch". הנאורים מ"כוחות הקדמה", ניחשתם נכון, לא טרחו לפרסם.

חקירת ראווה מיותרת

שעות ארוכות נמשכה השבוע חקירתו של עו"ד אורי קורב. לא ברור מה היה לחקור. הדברים נאמרו במסגרת אקדמית. חופש הביטוי האקדמי היה אמור לכסות על הכל בכל. הרי מרצים ישראלים אומרים דברי בלע והסתה נגד המדינה, על חשבון המדינה. הנזק שהם גורמים הרבה יותר גרוע. זה מרגיז, זה מעצבן. אסור לגעת שבהם, וטוב שכך. אז מדוע חוקרים את קורב?

האם זו חקירה ראויה, או שמא פוליטית? נבדוק. נניח שקורב היה אומר בדיוק את אותם דברים, לפני שנה, על השר הממונה עליו, פרופסור דניאל פרידמן. מה היה קורה אז? אנחנו יודעים. כל אלה שצווחים עכשיו היו מדקלמים "חופש הביטוי". שלא לציטוט הם היו מוסיפים ש"מדובר במשפטן המבטא באומץ לב את דעתם של רבים במערכת". כלומר במפלגת ביניש-חשין-דחב"ש-ברק. היו אוסרים על פרידמן לחרוק שיניים, מחשש לפגיעה בחופש הביטוי, וקורב היה הופך למועמד ודאי לפרקליט המדינה הבא.

אלא שקורב אמר את הדברים נגד האוליגרכיה שבתוכה הוא יושב. חופש הביטוי, גם האקדמי, הוא עניין קדוש כאשר הביטויים הם נגד ישראל או נגד יריבי האוליגרכיה. כאשר מדובר בפגיעה בצדיקים מטעם עצמם, המלתעות יוצאות לפעולה. האוליגרכיה שוב ניצחה. הדמוקרטיה שוב הובסה.

על אבולוציה ונכבה

עוד עובד מדינה שזכה השבוע לזובור הוא ד"ר גבי אביטל, לשעבר מכותבי המאמרים ב"מעריב", שמכהן היום כמדען הראשי של משרד החינוך. אביטל חושב, והוא אינו לבד, שהתחממות כדור הארץ היא פיקציה של הירוקים, ושצריך ללמד גם את הבריאה, ולא רק את האבולוציה. ספק אם יש עמדה אחת של אביטל שהיא גם עמדתי. ולמרות זאת, אני נאלץ לצאת להגנתו, משום שלאביטל אין שום כוונה לכפות את דעתו, וההתנפלות עליו היא עוד ביטוי לצביעות.

טוענים נגד אביטל שאינו מומחה בתחום. זה נכון. גם מוטה קרמניצר המשפטן אינו מומחה לחינוך או להיסטוריה. ולמרות זאת, הוא זכה ל"מטה קרמניצר" על שמו במשרד החינוך. המטה הזה מחדיר, בדלת האחורית, את המצע של מרצ, ובכלל זה הפניה ללימודי הנכבה, במתכונת שחביבה בעיקר על עדאלה. שטיפת המוח הפוליטית מהסוג הזה מסוכנת מדעותיו של אביטל. אין שום צורך לפטר את אביטל, כשם שאין צורך לפטר מרצים שמפיצים את שנאת ישראל, על חשבון משלם המסים. דינו כדינם. ורק עיתון "הארץ", שכבר הטיף במאמר מערכת להדיח את פנינה ברוך-שרביט מהחוג למשפטים באונ' ת"א, ממשיך במסע המקרתיסטי שלו, וקורא להדיח את אביטל.

הסיפור עדיין לא נגמר. ייתכן שהמקרתיזם של "הארץ" ינצח. אם יחליט שר החינוך, גדעון סער, להדיח את אביטל, הוא יצטרך להבהיר: מדוע אביטל? האם יש כוונה להפעיל גיליוטינה נגד כל מי שדעתו מרגיזה ומעצבנת?

ערוץ הברנז'ה

קראתי השבוע את מאמרו של יעקב אלון, המגיש הראשי של ערוץ עשר, הקורא לסגירת רשות השידור, וקצת התקשיתי להאמין. מי שיושב בבניין זכוכית, כדאי שייזהר. משום שכל מילה שכותב אלון על רשות השידור, יכולה להיאמר על ערוץ עשר. והרבה יותר. הוא מתגולל על מוטי שקלאר, שבתפקידיו הקודמים, ברשות השנייה, ביקש לבצע את חוק הרשות השנייה. הוא העז לדרוש שלוח השידורים לא יכלול רק יצירות זבל, אלא גם קצת, לא יותר מדיי, יצירות עם ערך מוסף כלשהו. וזו כמובן סיבה להאשים אותו בהתדרדרות של ערוץ עשר, או במשברים שעוברים על ערוץ שתיים. נו, באמת. הרי בימים שהיה שם שקלאר, צריך להזכיר לאלון, הייתה פריחה מדהימה בערוץ שתיים. וזה כולל רווחים אדירים. לא זכור לי שמישהו טען שזה בזכות שקלאר. אז מה לאלון שילין עכשיו על שקלאר, תוך האשמתו במשבר הנוכחי של הערוץ הראשון? כנראה שיש צורך לסגור חשבונות. אז אלון נבחר למלא את המשימה. חבל, כי בדיון הזה יש צורך גם בקצת עובדות.

כמו כל מי שעוסק בנושא הזה, קופץ אלון על ההמלצה החבוטה: "עצמאות וניתוק מוחלט מפוליטיקה ופוליטיקאים ... מינוי קברניטים בעלי רקע וקבלות מקצועיות". נו, באמת. המנטרה הזאת היא התכסיס הידוע, הישן והשקוף של "תנו לנו להריץ את האג'נדה שלנו, העיתונאים, משום שכוח הביטוי הוא מונופול פרטי שלנו". המשבר ברשות השידור היה גם בימי, למשל, המקצוען מוטי קירשנבאום, שכיהן כמנכ"ל. זה עזר משהו? הרי המצב היום הוא ירושה מימים עברו.

רשות השידור, וזה כולל את הערוץ הראשון, מספקת היום את התוכן האיכותי ביותר בתקשורת הישראלית. תוכניות בנוסח הישרדות ודוגמניות לא מצילות את ערוץ עשר, שמנוהל על ידי "מקצוענים". גם המרצניקיות הפוליטית שמאפיינת אותו לא בדיוק הופכת אותו ל"מקצועני" או "איכותי", בוודאי לא לרווחי. אז די עם הטפת המוסר.

אין צורך לעקוץ את אלון על משכורת העתק שלו. שתהיה לו לבריאות. אבל שלא ימהר לחסל את המנכ"ל היחידי ברשות שמספקת לנו, עדיין, תקשורת קצת יותר הוגנת ואיכותית, וקצת פחות שילוב של זבל להמונים ואג'נדה אחידה וידועה של עיתונאים.