קצת יותר משנה לאחר "עופרת יצוקה", מבצע דומה, "מושתרק" שמו, יצא לדרך באפגניסטן. יש כבר טיל טועה, שחיסל משפחה בת 12 נפשות. בתוכן 6 ילדים קטנים. סליחה, טעינו, אמרו דוברים מטעם נאט"ו. עברו עוד יומיים, ומפקד הכוחות הבריטיים טען שהטיל פגע במטרה. הבית היה מעוז של הטליבאן. מזכיר קצת את סיפור בית משפחת אבו-רבו, שמופיע בדוח גולדסטון. הדוח האשים את ישראל בפשע של הרג ילדות. במציאות התברר ששהבית היה מעוז של החמאס.
בניגוד למבצע בעזה, אין הפגנות בלונדון ובשטוקהולם. העולם החופשי מקווה שהכוחות הלוחמים יצליחו. העיתונאים המצוותים ללוחמים נשמעים כמו דוברים צבאיים. משהו בסגנון "כוחותנו פשטו עם שחר" (עוד על התקשורת המערבית ומבצע "מושתרק" בבלוג של עדי שורץ).
התקשורת האמריקנית הייתה פטריוטית מאז ומתמיד. במושגים של ישראל, כמעט מיליטריסטית. כך שהתקשורת הבריטית הרבה יותר מעניינת. בימי המבצע בעזה היא נטפה מאמרי שנאה לישראל. עכשיו מדובר במפגן תמיכה. ב"טלגרף" הבריטי מתפרסמים שירי הלל ללוחמים, ש"מייצגים ערכים נעלים, שיופצו בחברה כולה כאשר יעברו החיילים לחיים האזרחיים ... הרוח האמיצה והמכובדת של חיילי בריטניה תניב תועלת לכולנו". מאמר ב"גרדיאן" הבריטי מבהיר ש"חיילים בריטים הנשלחים לקרב מעבר לים ראויים לכל תמיכה אפשרית". אין דיבורים על "תאוות הדם" של הבריטים. זה קרה רק בישראל. הטוקבקיסטים מזכירים מיהו הטליבאן - הארגון שפוצץ את פסלי בודהה. תזכורת ראויה. חבל רק שתזכורת דומה, על התעללות האיסלאמיסטים במתי מעט הנוצרים ברצועה - לא הופיעה לפני שנה .
הטליבאן לא מאיים על בריטניה כמו שהחמאס מאיים על ישראל. לא רקטות על צ'לסי ולא איום על חיסול הישות הבריטית. ולמרות זאת, אלפי קילומטרים מביתם, נאבקים חיילי בריטניה באיסלאם הרדיקלי. נאחל להם הצלחה. ישראל צריכה להתבונן. ייתכן שהבריטים ימצאו דרך להביס את הטליבאן בלי יותר מדיי קורבנות חפים מפשע. הלוואי. אם זה יקרה, והדברים נאמרים בתקווה, ובלי שמץ של ציניות, ישראל תשמח לקבל שיעור מהבריטים.
יהודי זה כואב
מוחמד ותד כתב השבוע ב"מעריב" שאין צורך להתייחס לעובדה שגולדסטון יהודי. הוא צודק. ליהודים, כבר מזמן, אין ציפיות מיהודים. איכשהו, הם מככבים בכל שיח אנטי-ישראלי. היהודים חורגים ממשקלם היחסי לא רק בפרסי נובל, אלא גם בשנאתם לישראל. נעם חומסקי, נורמן פינקלשטיין, נעמי קליין, ועוד רבים אחרים, הם ראשי המחנה האנטי-ישראלי בשמאל העולמי. פה ושם, לא תמיד, מדובר באנטישמיות מוסווית. יהודים ואנטישמים? בוודאי. אנטי-ציונות, גם אם לא תמיד, היא אנטישמיות פוליטיקלי-קורקט. הנה, עכשיו גם ליהודים מותר. זה לא אומר שגולדסטון הוא אחד מהם, גם אם עכשיו הוא האליל שלהם.
העניין הוא, שותד מטעה. משום שתשעים ותשעה אחוזים מהביקורת הופנו לדוח, ולא לגולדסטון. ולכן, קצת מוזר לשמוע מותד, אדם רציני בדרך כלל, שמדובר בדוח רציני. הרי כל כך הרבה הפרכות עובדתיות ומתודלוגיות כבר פורסמו, שקצת קשה להתעלם מהן. גולדסטון טען בראיון ל"ניו-יורק טיימס" - "אין עדיין תגובות לטענות הרציניות ... אשמח להגיב עליהן כשיהיו". ארגון "קמרה" שלח לגולדסטון סדרה של הפרכות רציניות, מתועדות ומבוססות וזה עוד לפני שפורסמו דוחות צה"ל. מדובר בחומרים שוועדת גולדסטון הייתה יכולה להגיע אליהם. כך שהדוח נקרע לגזרים. בתגובה לפניית "קמרה", ענה גולדסטון - "אין לי כוונה לענות". זהו גולדסטון. במקום אחד הוא מודיע שהוא ישמח להתמודד עם הפרכות. כשהן מגיעות, הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו.
עכשיו גם ותד. במקום התמודדות, הוא נתפס לטענה השולית ביותר בפולמוס, שלפיה יהודי צריך לכתוב דוח אוהד לישראל, רק משום שהוא יהודי. זו לא הטענה, מר ותד. הטענה היא, שכאשר מדובר בדוח כל כך מופרך, כל כך חד-צדדי, כל כך מגמתי, שלידתו ברוב אוטומטי של מדינות חשוכות, הכנתו על ידי מי שקבעו מראש עמדה שישראל ביצעה פשעי מלחמה, והתוצאה היא על גבול העלילה, זה קצת יותר כואב כאשר זה בא מיהודי. התרגלנו, אבל זה עדיין כואב.
ההפסד של אילנה דיין
פרשת אילנה דיין וסרן ר' כבר מזמן הפסיקה להיות עניין משפטי. מדובר בסוגיות בוערות של חופש ביטוי לעומת כוח ביטוי. מדובר בקשר הבעייתי שבין יחצ"ן צמרת לנשיאת ביהמ"ש העליון ולתוכנית עובדה - יחצ"ן שהיה חלק ממערכת הלחצים על "מעריב", במטרה למנוע את הכתבה של קלמן ליבסקינד בנושא. מדובר במסע שניהלה אילנה דיין נגד פרופסור דניאל פרידמן, בשירותה של האוליגרכיה. מדובר בראיון הבלעדי, וחסר התקדים, שהעניקה נשיאת ביהמ"ש העליון דורית ביניש לדיין. וכל העניינים הללו, כל אחד בנפרד, ובוודאי שביחד, מותירים שובל של ריח רע.
השבוע הוגש הערעור. דיין הייתה עושה טובה לעצמה, לעיתונות ולמערכת המשפט, אם הייתה יורדת מהערעור. משום שזה לא חשוב מה יחליט ביהמ"ש העליון - הנזק רק יגדל. יחליט ביהמ"ש לקבל את הערעור - משבר האמון בבמערכת המשפט ירקיע לשיאים חדשים. יחליט ביהמ"ש לדחות את הערעור - הנזק לדיין רק יתעצם. הנזק כבר נגרם. באשמתה שלה. היא זו שהפכה את עצמה לדוברת האוליגרכיה. והיא זו שנזקקת עכשיו לחסדי האוליגרכיה. זה לא רק מעלה ריח רע. זה מסריח.
אלא שדיין לא עוצרת באדום. ביום רביעי הקרוב אמור להתקיים כנס של לשכת עורכי הדין, בנוכחות ביניש. דיין אמורה להנחות את הפאנל המרכזי, שבו ישתתפו מאיר שמגר, אהרן ברק, וגם אליקים רובינשטיין, שעדיין מכהן בעליון. האם הוא יהיה השופט שלה? לא ברור. חיכוך מושלם באוליגרכיה. אף אחד מהמעורבים, צריך להניח, לא תכנן את המפגש הזה. אין כאן שום קונספירציה או זדון. אבל הנה שוב מתחככת דיין בביניש ובשופטי העליון. כשר, אבל מסריח. האוליגרכיה הזאת, צריך להזכיר, היא שניפחה את המושג "מראית עין" לממדים מפלצתיים. לכל האחרים אסור. להם מותר.
הערעור שהגישה דיין השבוע רק מגדיל את המבוכה. דיין מפארת ומהללת את פסיקות בג"ץ בענייני חופש הביטוי. "עשרות שנות פסיקה מפוארת ירדו לטימיון", מקוננת דיין, אם לא יתקבל ערעורה. לא בדיוק. הפסיקה הישראלית בענייני חופש הביטוי היא בהחלט מתקדמת. אולי קצת יותר מדיי. אפשר וצריך לערער על הגיונה. השקר מקבל לגיטימציה, גם כאשר ברור שמדובר בשקר. דיין מבקשת להקצין את ההלכות שממילא היו בעייתיות.
עוד טוענת דיין ש"השופט סולברג רשאי לאחוז בפרשנותו שלו לאירוע ... ואולם אין מקום לשלול ממני את הזכות לחשוב אחרת". צודקת. זכותה לחשוב אחרת. אלא שדיין התבלבלה. זה לא היה טור אישי. זו הייתה תוכנית שהתיימרה להציג עובדות. והתוצאה היא, שאין כמעט דקה אחת ב"תחקיר" שמציג את העובדות כפי שהתרחשו באמת. הילדה לא הייתה בדרכה לביה"ס, החיילים לא ירו כשהם זחוחים, לא הייתה שום חגיגה או מסיבה לאחר התקרית, סרן ר' לא שמע את דיווחי הקשר על גיל הילדה, ולא יצא לשטח עם ג'יפ ממוגן. בשעת האירוע נורתה עליהם אש. וזו רק רשימה חלקית של הטעיות ומניפולציות.
דיין מוסיפה ש"אם יעמוד פסק דינו של השופט סולברג תונחת מכה אנושה על העיתונות ... החושפת אל אור השמש סיפורים שראוי לספר". האמת הפוכה. מעמדה של העיתונות רעוע, משום שבמקום להציג עובדות אנחנו עסוקים ב"נרטיבים", שלעיתים אין בהם שמץ של אמת. דיין רוצה הכשר למניפולציות. דיין רוצה כוח ביטוי, כדי שתימשך רמיסת חופש הביטוי. אם היא תקבל את מבוקשה, זו תהיה מכת מוות לעיתונות.
רק לא השתקה
בעקבות הדיון הציבורי על הקרן החדשה, והפוסט משבוע שעבר, הגיעו לח"מ חומרים רבים על הקרן, קשריה ופעולותיה הבעייתיות. הגיעו גם טענות על כך שהמחקר של "אם תרצו" לוקה בבעיות מתודלוגיות קשות.
תודה לכל הפונים.
מדובר בחומר חשוב. הוא ייבדק, ואם יהיה צורך גם יפורסם. הדיון הציבורי לא תם. ניסיונות ההשתקה לא צלחו. אך עליי להוסיף: מעולם לא חשבתי שצריך לסגור את הקרן, שלצד תמיכתה בגופים עוינים, תומכת בגופים חשובים. כך שעליי להבהיר שוב: יש צורך בחשיפה. יש צורך בדיון ציבורי. אין צורך בהשתקה. השתקה היא עניין בולשביקי, שמתאים לשמאל הרדיקלי או לימין הסהרורי. ולכן, גם העובדה שבעיתונות בכלל, וגם ב"מעריב" ובאתר הזה, פורסמו יותר מאמרי תמיכה בקרן מאשר מאמרי ביקורת - אינה הבעיה. האיכות, במקרה דנן, גברה על הכמות. כל עוד הנושא בדיון ציבורי, וכל עוד לא צלחה ההשתקה - הדיון הציבורי עצמו הוא סיפור הצלחה.