אילנה דיין פטריוטית

אילנה דיין, תרשו לי לספר, איננה אויבת האומה. גם לא אנטי-ציונית. היא לא שייכת למחלקת שונאי ישראל. היא טעתה. זה קורה. הבעיה היא שהיא הולכת ומסתבכת, והיא לא לבד. היא בונה לעצמה, לאט אבל בטוח, תדמית שלא מגיעה לה. היא לא שמאלנית מהזן המאוס. היא לא עוכרת ישראל. להפך. אני מאמין לה כאשר היא טוענת שהיא פטריוטית. אבל המצוקה שבה היא שרויה משבשת את דעתה.

היא חושבת, אפשר להניח, שהתשועה תגיע כאשר בית המשפט העליון יהפוך את פסק הדין של השופט נעם סולברג (שקיבל את תביעתו של סרן ר', וקבע שאילנה דיין והתוכנית "עובדה" הוציאו נגדו דיבה). אין טעות גדולה מזו. אם וכאשר יתהפך פסק הדין, המצב שלה רק יתדרדר. ולא רק שלה.

זה לא יקרה, חושבת דיין, בגלל אג'נדה. זה לא יקרה בגלל ההגנה שלה על האוליגרכיה. זה לא יקרה בגלל דברים שיש להם ריח רע. דברים ברוח זו אמרה דיין בראיון לחגי סגל ב"מקור ראשון". הם הרי מלאכים, השופטים. שום דבר לא משפיע עליהם. לא אג'נדה. לא השקפת עולם.
שופטים הם מלאכים? לא כולם 

עד שמגיעים לשופט סולברג. מדוע ולמה הוא קיבל את תביעת סרן ר'? ובכן, דיין "חושדת שהיה רקע אידיאולוגי". טענה מעניינת. כך שכדאי להבין את הלוגיקה של דיין. לפתע היא טוענת שאג'נדה משפיעה. הבעיה היא שאצל דיין, אם האג'נדה של השופט מתאימה לדיין - הוא הופך למלאך. אם יש לו אג'נדה אחרת -  הפסיקה שלו מוכתמת. היא נובעת מאג'נדה.

זה קצת מזכיר את ההיגיון של נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק. הוא היה נגד פרופ' רות גביזון, משום ש"הייתה לה אג'נדה". בוודאי. אג'נדה יש רק למי שחושב משהו קצת שונה. האחרים, כמו ברק, כמו דיין, חפים מכל אג'נדה.
ספק אם יש איש אחד שלקח ברצינות את ברק מאותם ימים. זו הייתה טענה כל כך מגוחכת, שרק אהרן ברק האמין בה. דיין, לא במקרה, צועדת בעקבותיו, ומאמצת טענות הבל מהסוג הזה. חבל. מגיע לה הרבה יותר.

חופש הביטוי וכוח הביטוי
עוד משהו בנושא חביב עליי. חופש הביטוי וכוח הביטוי. גם בנושא חופש הביטוי, תתפלאו, דיין הרבה יותר מתקדמת מהפרדיגמות הישנות. לפני שנים רבות קראתי את המאמר שלה על "המודל הדמוקרטי של חופש הביטוי" (שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלה), ותרשו לי לומר לכם, שמדובר בעבודה ראויה. יותר מראויה. אם הייתה חוזרת וקוראת את עצמה, ואת התיאוריות על ההבדל בין זכותו של העיתונאי הדובר, לבין זכותו של האחר, שאין לו מיקרופון, היא הייתה יכולה לפרש את מה שקרה בינה לבין סרן ר'. היא לא ניסחה זאת כך, אך זה ההבדל בין כוח הביטוי שלה, לבין חופש הביטוי שגם סרן ר' זכאי לו. היא יודעת שדווקא בעבודת הדוקטורט שלה, סרן ר' היה מוצא קצת יותר הצדקות ממנה. חבל שהיא לא חוזרת לעצמה. חבל שהיא שוקעת בבוץ, שכולו רשום עליה.

עדיין לא מאוחר

מחר תפורסם ב"סופשבוע" של מעריב כתבה נרחבת, של קלמן ליבסקינד, על הפרשה. יש שם חשיפות חדשות. הפרשה תוצג באור קצת יותר נכון, ממה שחלק מכלי התקשורת ניסו להציג אותה. קראו את הכתבה. עצם הפרסום שלה הוא ניצחון של חופש הביטוי על כוח הביטוי.

דיין נושאת באחריות לכתבה בעייתית, שיצרה מצג שווא. לא בזדון. מתוך להט. מתוך קונספציה. אולי אג'נדה. ספק אם יש עיתונאי שאין לו אג'נדה. היא הייתה צריכה להודות שטעתה. השופט סולברג אפילו הציע לה, בתחילת המשפט, לסיים את כל העניין בפרסום מתקן. הנה דבריו, מילה במילה:
" סברתי, כי מוטב היה לשדר בתוכנית עובדה כתבה חדשה, עדכנית, שיהא בה כדי לתקן את פגמי קודמתה. דרך זו עדיפה עשרות מונים על פני ניהול משפט ארכני, יקר ומעיק. אך בשל מספר טעמים, ובהם חוסר נכונותה של אילנה דיין להודות בטעות כלשהי, לא צלחה האפשרות הזאת". (סעיף 236 בפסק הדין).
דיין התעקשה. ההתעקשות הזאת רק פוגעת בה, פוגעת בעיתונות, והפגיעה הזאת רק תעצים, כאשר בית המשפט העליון, אם וכאשר, ישנה את פסק הדין.

אילנה דיין תגיד שזה לא, ממש לא, בגלל אג'נדה, או בגלל ההגנה שלה על האוליגרכיה המשפטית. היא תאמין לטענה של עצמה. והיא גם תגרור את בית המשפט לעוד שפל חסר תקדים של אמון הציבור. הרי התסריט כל כך צפוי. הרי חוץ ממנה, ומהחסידים השוטים של האוליגרכיה, לא יהיו רבים שיאמינו שזו החלטה ראויה. היא תנצח. אפשר להניח. זה יהיה ניצחון פירוס. 

עדיין לא מאוחר לומר - טעיתי. היא תרוויח. ויחד איתה ירוויחו גם חופש הביטוי ושלטון החוק.