השמאל להנצחת הכיבוש.

כאשר עמוס שוקן והשמאל מנהלים קמפיין נגד הדרישה להכרה פלסטינית במדינה יהודית,  הם תורמים להנצחת הסכסוך, משום שנתניהו זקוק להכרה הזו כדי לגבש רוב התומך בפשרה היסטורית

השמאל מודאג ממתווה השלום
לפני חודש היה נדמה שהמו"מ המדיני מתקדם למקום כלשהו. הצהרות התמיכה של שר החוץ, אביגדור ליברמן, היו ביטוי רציני לכך שמתווה קרי מתגבש. אפילו תום פרידמן, עיתונאי מקורב לממשל האמריקני, העריך שהמתווה יכלול הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי. כבר אז היה ברור שישראל נוטה לומר כן, והפלסטינים נוטים להשיב בשלילה. זה הסיפור הקבוע כאשר מתקרבים לנקודת ההכרעה. כך היה עם התשובה השלילית למתווה קלינטון. כך היה עם התשובה השלילית להצעת אולמרט. כך עד לפני חודש, עם התשובה השלילית שהסתמנה למתווה קרי.

זה לא מצא חן בעיני חלק מאלה שהיו פעם חברי כבוד ב"מחנה השלום". גדעון לוי, בכנות רבה, הבהיר שהוא פסימי, משום שבמתווה המתגבש נדרשים הפלסטינים לוויתורים מופלגים. פטר בינרט, המנטור של השמאל היהודי בארה"ב, הביע דאגה דומה. הם בעד שלום. ובתנאי שזה יהיה מתווה שיספק את הפלסטינים, אבל תשעים אחוז מהישראלים לא יקבלו אותו. זה היה השלב שבו הקמפיין מצא את האשם האמיתי. בנימין נתניהו. הוא דורש מהפלסטינים הכרה ב"מדינה יהודית". לדידם, זו הייתה הוכחה לכך שהוא אינו חפץ בשלום אלא בהשפלת הפלסטינים ובהצבת תנאי ששום ממשלה ישראלית לא דרשה בעבר.

מדובר בשקר על שקר. ראשית, נתניהו לא העמיד את ההכרה במדינה יהודית כתנאי מוקדם. שנית, הדרישה כבר עלתה בעבר. מי שהציב את הדרישות הנוקשות ביותר לפלסטינים, כתנאי מוקדם לדיאלוג, היו דווקא האמריקנים, והשתלשלות האירועים פורסמה כאן בשבוע שעבר. אפשר להוסיף על כך. ביל קלינטון בכבודו ובעצמו, בפגישה המכוננת שבה הוצגו הפרמטרים הקרויים על שמו, ב-27 בדצמבר 2000, הבהיר בנוכחות הנציגים הפלסטינים, שההסדר שלו כולל את "מדינת פלסטין כבית לאומי לעם הפלסטיני ומדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי". ציפי לבני דרשה מדינה יהודית. אהוד אולמרט דרש מדינה יהודית. וגם השמאל השפוי יותר, אדריכלי יוזמת ז'נבה, שתומכיה אינם חשודים בהצבעה לנתניהו, עמדו על דרישה להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, והשיגו אותה. אפשר וצריך לבואו לנתניהו בטענות. למשל, על המשך הבנייה ביהודה ובשומרון. אין שום צורך בטענות סרק.

הבעיה עם אסכולת שוקן

בעיתון "הארץ" הופיע בשבוע שעבר מאמר מצוין של ארי שביט, בזכות הכרה פלסטינית במדינה יהודית. מאמר בודד בתוך ים של מאמרים שמסתייגים מהדרישה. גם מו"ל העיתון, עמוס שוקן, מיהר להתנפל על שביט, בטענה שמי שתומך בדרישה, מנתניהו עד שביט, נושא באחריות להנצחת הכיבוש. שוקן  לא הצליח להסביר: מדוע רשאים הפלסטינים לחזור בהם מאמירה פומבית של ערפאת על "מדינה יהודית"? ומדוע דרישה לגיטימית של אולמרט ולבני הופכת לדרישה מכשילת שלום של נתניהו?

המהלך הלוגי של שוקן מעניין. הוא פוסל את הדרישה להכרה במדינה יהודית. המסקנה היא שהסרבנות הפלסטינית מוצדקת. והתוצאה ההגיונית היא, שהדרישה להכרה גורמת להנצחת הכיבוש. מדובר במהלך לוגי פסול, משום שראשית, הדרישה מוצדקת, ושנית, הסרבנות פסולה. הדרישה מוצדקת, לא משום שנתניהו מעלה אותה, אלא משום שכדאי להקשיב להסבר הפלסטיני לסירוב: ועידת הפתח מ-2009, שצריך לחזור ולציין אותה כלשונה, קבעה כדלקמן: "התנגדות מוחלטת, שלא תהיה ממנה חזרה, להכרה בישראל כ'מדינה יהודית', כדי להגן על זכויות הפליטים". אתה מבין את זה, מר שוקן? ההתנגדות איננה לצורך הפסקת הכיבוש. ההתנגדות היא לצורך הפסקת קיומה של ישראל, באמצעות הדרישה הישנה והשקופה של שיבת פליטים. אבל עיניים לשוקן, והוא מסרב לקרוא. אוזניים לו - והוא מסרב להאזין. ויותר מכך: אם הטענה של שוקן נכונה, אז צריך להפנות אותה גם לאדריכילי הסכם אוסלו. הם גם התעקשו על הדרישה, והם גם הצליחו לכלול אותה בהסכם עם הפלסטינים. האם גם אותם מאשים שוקן ב"הנצחת הכיבוש"?

פשרה היא בגידה

הטענה החדשה היא שהדרישה הזו היא דרישה מהפלסטינים להתפרקות מהנרטיב שלהם. אם הנרטיב הפלסטיני הוא שלילת קיומה של מדינה יהודית - אז הם צודקים. אלא שזו טענה שאפילו הפלסטינים לא העלו. הרי ערפאת אמר "מדינה יהודית" ולא ויתר על הנרטיב הפלסטיני. תומכי ז'נבה, מהצד הפלסטיני, אמרו "מדינה יהודית" ולא פגמו במדד הפטריוטיות של עצמם. לפי ההיגיון הזה, כל פלסטיני שמוכן לפשרה, בנוסח ז'נבה, הוא על תקן בוגד. זה מרתק איך הטענות של השמאל הקיצוני, גם זה שמתחזה לציוני, הופכות להעתק מדויק של טענות הימין הקיצוני. קואליציה של סרבנים.

האמת הפוכה. ההתנגדות להכרה במדינה יהודית, של אסכולת שוקן והפלסטינים - היא המכשול לשלום. משום שנתניהו, צריך להזכיר, הוא מנהיג הימין. כבר חודשים הוא מתחבט מול מתווה שכולל ויתור על חבל ארץ היסטורי - יהודה ושומרון. זו קריעת ים סוף בשבילו. אבל כיוון ההכרעה כבר מסתמן. נתניהו חשף את הכיוון לא רק באמירה שלו על הסכמה למדינה פלסטינית, אלא גם באמירה שלו על כך שיהיו התנחלויות שיישארו בצד השני של קו ההפרדה. ביום שבו יצטרך נתניהו להציב לממשלה, לכנסת ולציבור, הוא יחטוף גלי הלם אדירים, וגם פתוות ממחלקת הפולסא דנורא שיתירו את דמו. המערכה תהיה קשה. כדי לשכנע את הציבור, הוא יצטרך להסביר את ההצדקות ללקיחת הסיכונים ולפשרה ההיסטורית. זה לא ברור שבמשאל עם יהיה רוב להסכם הזה. אבל זה ברור שהרוב יהיה גדול יותר אם ההסכם יעגן הכרה פלסטינית בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, בדיוק בנוסח שמופיע בהסכם ז'נבה מתוצרת השמאל. ההכרה הזאת, במדינה יהודית, הייתה אחד המוטיבים המרכזיים של אנשי ז'נבה בגיוס דעת הקהל לתמיכה בהסכם. האם שוקן טוען שיוסי ביילין, כמו ארי שביט, תומך ב"הנצחת הכיבוש"?

בין גרמניה לאיראן

הגדיל לעשות אחד מחברי להקת המתנגדים, צבי בראל מ"הארץ", שהשווה בין "הדרישה היהודית להכרה ב'רפובליקה היהודית של ישראל'" ל"הגדרה הזהה של איראן", שכידוע, קרויה "הרפובליקה האיסלאמית של איראן". לא שמישהו העלה דרישה בנוסח "הרפובליקה היהודית", אבל מכיוון שטווח החשיבה של אסכולת שוקן נע בין השוואת ישראל לגרמניה של אז לאיראן של היום, אז הפעם זו איראן שנבחרה. יותר מכך, יש בטענה הזו קבלה מוחלטת של המוטיב הישן של אש"ף, על כך שהיהדות היא דת ולא לאום. גם אם הפלסטינים זונחים אותו, האנטי-ציונים דבקים בו.

הסכם שלום יחייב פשרות קשות, שיכללו ויתור על למעלה מתשעים אחוז משטחי יהודה ושומרון. אין סיכוי להשיג רוב תומך לפשרה כל כך כואבת ללא ויתור פלסטיני דרישת השיבה וללא הכרזה על קץ הסכסוך. הכרזה כזאת תחייב גם הסכמה של כלל מדינות ערב. ולכן, דווקא מנקודת מבטו של מחנה השלום, יש צורך בהכרה במדינה יהודית. אדריכלי הסכם ז'נבה הבינו את זה. גם נתניהו מבין את זה. אסכולת שוקן מסרבת להבין.  

תמיכה בסתימת פיות

ועד עיתונאי קול ישראל פרסם תגובה בגנות "ההשתלחות" שלי במשה נגבי. כתבתי מה שכתבתי בעקבות הדרישה של נגבי להוציא אותי מרשימת הדוברים בכנס תמיכה בשידור הציבורי, בטענה שקראתי לפיטוריו, דבר שלא היה ולא נברא. זה היה מעשה מובהק של סתימת פיות.

זכותו של הוועד לפרסם תגובה. הייתה שם רק בעיה אחת. הם לא סתרו שם אף טענה שלי. לא נותר לי אלא להודות לוועד, שאישר את מה שכתבתי בגנותו של נגבי, וגם לתמוה על כך שלאותו ועד אין מילה אחת נגד הפגיעה בחופש הביטוי, מבית מדרשו של נגבי. 

  
לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני