הקמפיין והאמת על מדינה יהודית.

"איש מעולם לא ביקש מהפלסטינים לעשות זאת [הכרה במדינה יהודית - ב.י.] עד 2007", כתב ב"הארץ" אחד, חוסיין איביש, שמוגדר כ"עמית בכיר בכוח המשימה האמריקאי לפלסטין". התואר הזה אמור להצביע על כך שהאיש יודע על מה הוא מדבר. ויואל מרקוס, אחד מבכירי הפובליציסטים בישראל, טען ש"האו"ם לא מכיר בדתות. רק במדינות". הוא גם הוסיף שרק ב-1992, בחוק יסוד, החליטה ישראל להגדיר את עצמה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". מרקוס, בדרך כלל, לא נופל בדברים כאלה. הפעם זה קרה. זה לא רק שהאו"ם הכיר ב"מדינה יהודית", אלא שצמד המילים "Jewish State" מופיע 29 פעמים בהחלטה 181. האו"ם לא הכיר במדינה דתית. הוא הכיר במדינת הלאום של העם היהודי.

אבל הטעות שלהם, ושל אחרים, היא הרבה יותר גדולה. מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, סיפר לנו רק לפני שבועיים שערפאת כבר הכיר במדינה יהודית. קרי צודק. זו הייתה הכרה שראוי לעמוד על טיבה, ועל הקורות אותה.

עקשנות אמריקנית

הסיפור מתחיל במחצית השנייה של שנות השמונים, כאשר לאחר ההגליה לתוניסיה, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, ופתיחת האינתיפאדה הראשונה ביוזמה של אנשי השטחים, מנסה אש"ף לחזור למרכז הבמה. המטרה הייתה דיאלוג עם הממשל האמריקני. שר החוץ של שבדיה, סטן אנדרסון, התגייס למשימת התיווך.

ארה"ב העמידה תנאים מאוד נוקשים. הם כללו גינוי מפורש וחד-משמעי לטרור, הכרה בהחלטות 242 ו-338, וכן הכרה מפורשת בישראל. בנובמבר 1988 התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר, שזכורה בעיקר בגלל הכרזת העצמאות שהתקבלה שם. אותה מועצה, לראשונה, הכירה בהחלטות האו"ם 181, 242 ו-338. למרות ההכרזות ההיסטוריות, והכיוון החיובי, ההחלטות לא סיפקו את ארה"ב, שגילתה עקשנות.

אנדרסון לא התייאש. הוא הזמין לשטוקהולם 5 אישים יהודים מארה"ב למפגש עם ערפאת, ובראשם עו"ד ריטה האוזר. במסיבת עיתונאים לסיכום המפגש גינה ערפאת את הטרור והצהיר על הכרה בהחלטות האו"ם. ככל הנראה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוציא ערפאת מפיו גם את צמד המילים "מדינה יהודית", וה"ניו-יורק טיימס" טרח לדווח על ההצהרה. אבל הממשל המשיך לדרוש הצהרות הרבה יותר מפורשות שלא יותירו שום ספקות.  כדי להבהיר את עמדתה, סירבה ארה"ב להעניק לערפאת ויזה כדי לנאום בעצרת האו"ם, וב-13 בדצמבר קיימה העצרת מושב מיוחד בז'נבה, כדי שערפאת יוכל לשאת את נאומו. ושוב, גם שם היה נדמה שערפאת מוציא מפיו את הדברים שהממשל דרש. גם זה לא עזר. מתברר שג'ורג' שולץ, אז מזכיר המדינה, לא היה מוכן לשום סטייה מהנוסח הדקדקני שהאמריקאים דרשו. לאחר יממה של מגעים נוספים, באמצעות אנדרסון, כינס ערפאת מסיבת עיתונאים, שבה הצהיר על גינוי הטרור, והכרה בהחלטות 242 ו-338.ערפאת גם הצהיר שוב, בקולו שלו, שהפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים, ובכלל זה "מדינה יהודית", היא ישראל. ערפאת אמר את הדברים באנגלית. למעשה, הוא הקריא בדיוק מה ששולץ הכתיב לו לומר. הפעם הוא עמד בדרישות. עוד באותו יום, ב-15 בדצמבר 1988, הודיע שולץ שנשיא ארה"ב החליט על פתיחת דיאלוג עם אש"ף.

"ההתנגדות מוחלטת"

הדיאלוג היה קצר ועקר. בפעולת הטרור הראשונה לאחר ההצהרה סירב אש"ף לפרסם גינוי. עיראק פלשה לכווית. ערפאת תמך בסדאם חוסיין. הדיאלוג נפסק. ועידת מדריד כונסה, ורק הסכם אוסלו החזיר את אש"ף למרכז הבמה. היה נדמה ששנות התשעים, הן שנות אוסלו, הביאו להתמתנות, או לפחות לשמירה על הישגי העבר. בפועל קרה דבר הפוך. ועידת הפתח בשנת 2009, שאבו מאזן עמד בראשה, החליטה באופן חד משמעי על שלילת הרעיון של מדינה יהודית. זו לא הייתה הצהרה גרידא. כדאי לשים לב לנוסח המדויק של ההחלטה: "התנגדות מוחלטת, שלא תהיה ממנה חזרה, להכרה בישראל כ'מדינה יהודית', כדי להגן על זכויות הפליטים ועל זכויות בני עמנו בצד השני של הקו הירוק".

מבחינת הממשל, ההצהרה של ערפאת בדצמבר 1988 הייתה למעשה הונאה, הן בנוגע לטרור והן בנוגע להכרה בישראל כמדינה יהודית. מקהלת השמאל העולמי, כבר למעלה מעשור, עסוקה במתן תירוצים ונימוקים לשלילת ההכרה בישראל כמדינה יהודית. אם זה "מחנה השלום", השלום אף פעם לא יגיע. ערפאת עצמו, בעוד ספין, חזר על הסכמה למדינה יהודית, בראיון עיתונאי ב-2004. אלא שזו הייתה התבטאות נדירה בתוך ים של החלטות והצהרות הפוכות.

עקשנות - אמריקאית וישראלית

בשנים האחרונות גם חלק מהשמאל הישראלי מצטרף לקמפיין נגד מדינה יהודית. השמאל הקיצוני מתנגד לעצם הרעיון של מדינה יהודית. חלק מהשמאל הקצת יותר שפוי מתנגד להצבת הדרישה. כך או כך, ההכרה של ערפאת הייתה פועל יוצא של תכתיב אמריקני, ולא של עקשנות ישראלית. וזה מעורר שתי שאלות. מדוע ההתעקשות של הממשל אז על תנאים מוקדמים לשיחות הייתה לגיטימית, אבל הדרישה של ישראל היום, שאיננה תנאי מוקדם, הופכת לפחות לגיטימית? בעצם, לא מדובר באותה ארה"ב. אז זו הייתה מעצמה. היום הזלזול בארה"ב הוא חלק מהסדר העולמי החדש.

יש כאן גם עניין מהותי. אם אבו מאזן ואש"ף והפתח חזרו בהם מהסכמה של ערפאת  - שניתנה באופן פומבי לממשל האמריקני, אז יש חשש שכל הסכמה פלסטינית היא למעשה סוג של הונאה. ואם זו אינה הונאה, והפלסטינים כבר הכירו במדינה יהודית, כפי שג'ון קרי טוען, אז מה הבעיה לעגן את ההסכמה הזאת במתווה?   

ארה"ב מדינה נוצרית?

הדיון בסוגיה מצמיח טענות אוויליות. כך, למשל, טען אחד, מה היה אומר אייב פוקסמן, נשיא הליגה נגד השמצה, אם ארה"ב הייתה מכריזה על עצמה כ"מדינה נוצרית". אחד אחר, אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד, שאל ברצינות תהומית, איך הייתה ישראל מגיבה, אם הפלסטינים יהיו דורשים הכרה בפלסטין כ"מדינה מוסלמית".

זה מצער שגם אנשים רציניים, מאוד רציניים, ודווקא מהצד הישראלי, מעלים טענות סרק. ראשית, ארה"ב שייכת לקבוצה קטנה של מדינות שאינן מדינות לאום. רוב מדינות העולם הן מדינות לאום. יוגוסלביה התפרקה לשבע ישויות. צ'כוסלובקיה לשתיים. פקיסטן התפצלה מהודו. תושבי חצי האי קרים, רק השבוע, בחרו בזהות לאומית, למרות הסכמות קודמות שחיברו אותם, בניגוד לדעתם, דווקא לאוקראינה. מדינות אחרות באירופה מתאפיינות בזהות לאומית, ולעתים גם דתית, באופן ברור. באנגליה דת המדינה היא אנגליקנית, ואם המלך הבא יתחתן עם יהודייה, הילדים שלהם לא יוכלו לרשת את הכתר. בדנמרק קובע סעיף 4 לחוקה שדת המדינה היא אוונגלית-לותרנית, היא זכאית לסיוע מהמדינה, והמלך יכול להיות רק בן אותה דת. בליכטנשטיין החוקה מכירה בקתוליות כדת המדינה. ואפשר להמשיך עם עוד ועוד מדינות, שבהן יש קשר בין דת ללאום או למדינה כך שההשוואה עם ארה"ב, איך לומר, קצת מגוחכת.

הבורות של השגריר לשעבר

אפרים הלוי מטריד קצת יותר. משום שמדובר באדם שהיה גם שגריר ישראל באיחוד האירופי. הוא אמור לדעת את הדברים הבסיסיים הללו. הוא גם אמור לדעת שכל הטיוטות של החוקה הפלסטינית כוללות סעיפים מפורשים שקובעים ש"האיסלאם הוא דת המדינה". אין צורך לחכות למדינה עם חוקה. זה בדיוק מה שקובע, כבר היום, סעיף 4 בחוק היסוד של הרשות הפלסטינית.

הדרישה למדינה יהודית נועדה להשגת מטרה כפולה: ירידה מהפנטזיה של "זכות השיבה", וביסוס ההסכמה על קץ הסכסוך. זה לא ברור שישראל זקוקה לאישור פלסטיני על היותה מדינת הלאום של העם היהודי. הרי מדובר בהגדרה עצמית. אבל דווקא משום שהפלסטינים עצמם כבר הבהירו שההתנגדות למדינה יהודית היא דרישה להחזרת פליטים - הרי שהדרישה של נתניהו מקבלת משנה תוקף. צריך להזכיר עוד שני דברים. ראשית, הסכם ז'נבה, שהוא טיוטה ראויה לחלוטין להסדר שלום - כולל במבוא שלו הסכמה לזכות העם היהודי למדינה. ושנית, לפני נתניהו אלה היו ציפי לבני, וגם אהוד אולמרט, שעמדו על הדרישה הזאת, ולאחרונה גם יצחק (בוז'י) הרצוג הבהיר שהוא תומך בה.

כל האמור עד כה לא בא לומר שישראל קיימה את כל הבטחותיה במסגרת המהלכים המדיניים עם הפלסטינים. כך, למשל, ב"מפת הדרכים" התחייבה ישראל להקפיא את הבנייה בשטחים ולפרק מאחזים שהוקמו לאחר 2001. זה לא קרה. גם הפלסטינים לא עמדו בהתחייבויות שלהם לפעול נגד הטרור. אבל ככל שמדובר בגיבוש מתווה עקרונות, נדמה שצריך להחזיר את הדרישה למדינה יהודית להקשר ההיסטורי שלה. זה לא היה נתניהו, ולא הימין הישראלי. זה היה הממשל האמריקאי שכפה על ערפאת להסכים לדרישה, ואלה היה דווקא אנשי המחנה היוני, מאנשי ז'נבה על לבני ואולמרט, שהתעקשו עליה.   

  
לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני