מחול המוות

מחול המוות

59 תלמידים נטבחו השבוע, כשהם ישנים במיטותיהם, בלילה שבין שני לשלישי, בבית הספר באני יודי בצפון מזרח ניגריה. פחות משבוע לפני כן נטבחו 115 בני אדם, מספר לא סופי, בכפר בשם במה בניגריה. חמישים מתוכם ילדים שהיו באמצע שעות הלימודים. ארבעה ימים לפני כן התבצע טבח דומה, בכפר בשם איזגה. 121 בני אדם נטבחו. ארבעה ימים לפני כן, אלה היו 62 חפים מפשע אחרים, בכפר בשם קונדוגה. יותר משלוש מאות וחמישים בני אדם. זה השלל של עשרה ימים בפברואר 2014. המבצעים היו אנשי "בוקו חראם", השלוחה של האיסלאם הרדיקלי בניגריה. זה לא ברור מה היה פשעם של הנטבחים, ילדים ומבוגרים. הם אינם כובשים. הם אינם ציונים. הם אינם צרפתים וגם לא קולוניאלים בריטים. מדובר בכפריים ניגרים, מוסלמים ונוצרים, שלא עשו שום דבר רע לאף אחד, לא השפילו אף אחד, לא כבשו אף אחד, ובסך הכל הלכו לבית ספר, עבדו באיזה שדה צמוד לבית, או שנקלעו לתוך כנסייה או מסגד. בין לבין הם חיסלו גם את המלומד המוסלמי, שיח' מוחמד אוואל אלבאני. הפעם, לשם שינוי, הייתה סיבה. השייח' טען שהמעשים של הקבוצה מנוגדים לאיסלאם.  

מעשי הקבוצה אינם עניין חריג. זה בדיוק מה שקורה כבר שנים בסומליה, בפקיסטן, בתימן ובעיראק. בסוריה, רק בשבוע שעבר, שני מחבלים מתאבדים מחזית המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה (ISIS) ביצעו פיגוע חיסול נגד אבו חאלד אל-סורי, מפקד אל-קעידה בסוריה. שני מתאבדים ועוד שישה שהם גררו איתם השמימה נאבקים עכשיו על מכסת הבתולות. הרי כולם ג'יהדיסטים. כולם שאהידים. בשבועות האחרונים מדובר במאות הרוגים. לא במאבק בין המורדים למשטר אסד, ולא בין הקואליציה שהחלה בהתקוממות לבין האיסלאמיסטים, אלא בין הג'יהדיסטים לבין עצמם. בעיראק הסמוכה, שתי הקבוצות הללו השתלטו בשבועות האחרונים על מחוז אל-אנבר, תוך כדי יצירת גל של 300,000 פליטים, ועוד מספר בלתי ידוע של הרוגים. בפלוג'ה שבאותו מחוז כבר מתגעגעים לפשעי האמריקנים, והם רק יכולים לחלום על החוליגנים של "תג מחיר".

רוב המידע על מחול המוות הזה זוכה לאזכור קלוש, אם בכלל, בערוצי התקשורת במערב. בעיראק, רק מטרור, ממוצע ההרוגים היומי חצה את השלושים. עכשיו ניגריה נאבקת על המקום הראשון. ויש עוד מתחרות. זה כבר לא מעניין אף אחד. זה גם לא משנה אם יש או אין נוכחות מערבית. זה לא רלוונטי. למחול המוות יש יצר התרחבות משל עצמו. הוא אינו זקוק לתירוצים.

מה שמעניין הוא, שהעובדות אינן מבלבלות את מצדיקי הטרור. הם ממשיכים להאשים את הדיכוי, את הכיבוש, את הקולוניאליזם, את הציונות, למרות שמוסלמים שחיים תחת "השלטון הציוני" זוכים ליותר שקט, חיים, פיתוח, זכויות, שגשוג, חופש - לעומת אלה שחיים בחסות האיסלאם. אבל חובבי החמאס חוגגים בימים הללו את שבוע האנטישמיות, שמתחזה ל"שבוע האפרטהייד". הם אינם מוחים על הטבח ללא הפסקה בעולם המוסלמי. הם מתעניינים פחות, אם בכלל, בעשרות אלפי תושבי מחנה יארמוק ליד דמשק, שגוועים ברעב במסגרת המאבק בין הג'יהאד השיעי לג'יהאד הסוני. הם מפיצים את השקר שישראל היא הבעיה. הם ימשיכו בשקרים. אנחנו נתעקש לשלוח להם תזכורות על המציאות ועל העובדות.  

סותמת הפיות

לאחר שכבר השתתפה ב"שבוע האפרטהייד", הייתה אמורה פרופסור ג'ודית בטלר להופיע במוזאון היהודי בניו-יורק, בערב על פראנץ קפקא. הושמעו מחאות על הזמנתה, משום שבטלר תומכת בסתימת פיות של ישראל וישראלים, במסגרת התמיכה שלה ב-BDS (חרם וסנקציות נגד ישראל).

סתימת פיות, צעקו תומכי חופש הביטוי של בטלר. הם צודקים. סתימת פיות, בגלל זהות פוליטית, או אתנית, או לאומית, או מגדרית - היא אכן חרפה. זו טענה מעניינת, משום שכל הרעיון של ה-BDS הוא סתימת פיות על רקע פוליטי. חרם על הופעות של ישראלים, חרם על הופעות בישראל, חרם על אנשי אקדמיה מישראל, חרם על ישראל כולה. חרם שהביטוי העליון שלו הוא סתימת פיות. חרם הוא פגיעה קשה בחופש הביטוי. אז מדוע, לעזאזל, מישהו חושב שמותר לו לתמוך בסתימת פיות של יוצרים או אנשי אקדמיה מישראל, אבל להציף אותנו בדמעות תנין כאשר סותמים לו את הפה?

המהומה גרמה לבטלר לבטל את השתתפותה. עקרונית, חופש הביטוי מחייב מתן ביטוי גם לקולות המרגיזים והמתסיסים והמעצבנים. בנוסף, אין שום חובה לעשות, גם לא לבטלר, מה שהיא עושה לאחרים. אבל צריך להזכיר לצבועים הללו מיהם סותמי הפיות ומי הם אויבי חופש הביטוי ומי הם אלה שניצבים בחזית אחת עם החמאס כדי לסתום את הפה לבני אומה אחת מכל האומות.  

פרחים לפרופסור מ"אם תרצו"

בשבוע שעבר התקיים באוניברסיטת בר-אילן דיון לכבוד ספר חדש של אדווין בלאק, "לממן את הלהבות". הספר עוסק בשיטות הפעולה וגיוס הכספים של גופים הפועלים תחת הכותרת "זכויות אדם". עוד לפני הכנס, המחנה התומך בסתימת פיות פנה לנשיא אוניברסיטת בר-אילן, בקריאה לבטל את הכנס. היה להם תירוץ מעניין. במודעה לכנס נאמרו גם המילים "ספרו של בלאק מוכיח כיצד ארגוני זכויות אדם בישראל, הממומנים על ידי גורמים זרים, מתדלקים תרבות של עימות וטרור בישראל וכך הופכים את השלום לבלתי אפשרי להשגה".

הכנס התקיים, אבל זה לא מצא חן בעיני פרופסור עמירם גולדבלום. הוא יזם עצומה שמאשימה את אוניברסיטת בר-אילן בכך שהיא "מימנה  כנס על נושא ספר שמטרתו להשמיץ ולהסית נגד ארגוני זכויות אדם בישראל".  יש משהו בדברים של גולדבלום. הכותרת הייתה פוליטית ולא אקדמית.  

בנובמבר 2011 קיימה אוניברסיטת בן-גוריון כנס תחת הכותרת: "איום: עצירים פוליטיים פלסטינים בישראל". בדיוק כמו בבר-אילן, זה היה דיון בעקבות פרסום ספר, וגם הכותרת לכנס הייתה ציטוט מהספר. גם אז היו מחאות על הפוליטיזציה של האקדמיה. וגם אז נדחו הטענות על הסף, בין השאר, מטעמים של חופש הביטוי האקדמי.  

כך שהגיע הזמן לעשות סדר, ולאמץ את הגישה של גולדבלום. לא כל עמדה פוליטית אמורה לחסות תחת מטריית חופש הביטוי האקדמי. גולדבלום צודק, ויש צורך לטהר את האוניברסיטה מכנסים פוליטיים, כמו אלה שמשמיצים "ארגוני זכויות". אלא שהתוצאה ידועה מראש. על כל מאה כנסים פוליטיים מובהקים של השמאל הרדיקלי יהיה קשה למצוא כנס אחד של הימין. מעניין אם תנועת "אם תרצו" שלחה פרחים לגולדבלום. אם זה עדיין לא קרה - אז הגיע הזמן.

מחאה ומשפטיזציה

כמה ירוויח מנכ"ל הפניקס? האם שכרו של מנכ"ל הפניקס יגיע ל-14.6 מיליון שקל, או שמא תצליח המפקחת על הביטוח לכפות עלות שכר עלוב של 7.6 מיליון שקל בלבד. הוויכוח הזה, שיוכרע בקרוב, מזכיר לנו שישראל היא שיאנית ה-OECD וכנראה כל מדינות המערב: פער אדיר בין בעלי המשכורות הגבוהות, לבין הרוב, שמצוי באזור השכר החציוני, שעומד על 6,541 ש"ח.

מדוע נכשלה המחאה החברתית? בספר חדש, "פרקליטי העשוקים", של יובל אלבשן, יש סקירה מרתקת של מאבקים חברתיים באמצעות הזירה המשפטית. אבל הספר מצביע גם על פרדוקס המשפטיזציה. משום שהעשוקים באמת מתקשים להתמודד בזירה הזאת, שהיא לב לבו של הממסד. "משפוט המחאה", כותב אלבשן, "הפקיע אותה למעשה מהאוכלוסיות המוחלשות".

צריך להוסיף שחופש הביטוי, שזוכה להגנה אוטומטית, אינו מסייע למי שסובל ממשכורת רעב, והגנה על זוגות חד-מיניים, שהיא חשובה, לא תפתור את בעיות הדיור, וגם לא פסק דין שמאפשר פתיחת בתי קולנוע בשבת. העשוקים, ממילא, לא הולכים לקולנוע בשבת. אלבשן מציין את דבריו של נלסון מנדלה: "מעולם לא ציפיתי לצדק בבית המשפט, גם אם רבות לחמתי למענו וגם אם זכיתי בו לפעמים".

הספר של אלבשן מעניין ומעשיר, אבל עם כל הכבוד לפרקליטים, גם הנפלאים, הם לא יושיעו את העשוקים.

גזענות מתוצרת הברנז'ה

העיסוק ב"בעיה העדתית" מצוי בהרבה מישורים. לפעמים זה הדמיון המפותח של אינטלקטואלים מהאסכולה הפוסט-קולוניאלית, שמתעקשים ליצור זהות מזרחית כפויה, למרות שהם עצמם עברו תהליך משודרג של השתאכנזות. ולפעמים, זו תקשורת ההמונים שמתעקשת לבצע עדתיזציה וולגרית, ולפברק ייצוגים גזעניים של החברה הישראלית.

הדוגמה הבולטת ביותר היא "היפה והחנון". כמעט כל הבנות מלוהקות על תקן של פרחות ממוצא מזרחי, וכמעט כל הבנים הם חכמים ממוצא אשכנזי. זה בדיוק מה שמקרינים לנו בפרסומות טלוויזיה, שהשולטים בהן שייכים לאותה ברנז'ה מעמדית שיוצרת את "היפה והחנון". זו לא המציאות. זו פרודיה על המציאות. מדובר בשטיפת מוח שיוצרת חלוקה ברורה בין בעלי צבע כהה, שהם תמיד  שרברבים ורוכלים, לבין ורדרדים, שהם תמיד מדענים ורופאים.

לפני שאמנון לוי פונה בטענות לממסד כלשהו, כדאי שיבוא בטענות לברנז'ה שלו ולערוץ שלו. במציאות, כדאי להזכיר, יש למעלה משלושים אחוז נישואים בינעדתיים, ולשבעים אחוז מבני דור הזהב יש נכד "מעורב". אבל המציאות מרגיזה כנראה את הערוץ שמתחזה למתקדם, לליברלי, לאנטי-ממסדי. הוא מתעקש, בשם חופש היצירה, על ייצוגים גזעניים.