שבוע האנטישמיות

הם אינם נאבקים בעד זכויות. הם נאבקים נגד זכויות עם אחד מכל העמים. הם אינם נאבקים נגד גזענות. הקמפיין שלהם, בשיתוף החמאס, הוא ביטוי עליון לגזענות. על שבוע האנטישמיות, שמתחזה לשבוע האפרטהייד, ועל סטודנטית שחורה, לא יהודייה, שהתייצבה למאבק נגד ישראלים מהזן האנטישמי

לרוב הסטודנטים, בקמפוסים בארה"ב, אין מושג היכן ישראל על מפת העולם. זה לא שהם נגדנו או בעדנו. אין להם מושג גם היכן וייטנאם על אותה מפה. כך שצודק מי שטוען שרוב הסטודנטים בקמפוסים אינם יודעים על "שבוע האפרטהייד" נגד ישראל. הם חולפים על פני הדוכנים והשלטים, וממשיכים הלאה. המאבק האנטי-ישראלי אינו מגיע לרמת המאבק נגד המעורבות האמריקנית בווייטנאם, שהרעידה את הקמפוסים בשנות השישים.  

אלא שזו טעות אופטית. משום שאנחנו בעידן אחר. כמות המעורבים נמוכה. ובין הנושאים שמדליקים את אלה שאכפת להם - הסכסוך הישראלי-פלסטיני תופס מקום מכובד. ככל הנראה, את המקום הראשון. והמצב חמור, משום שראשי החץ של המאבק הם לא רק איסלאמיסטים, אלא גם סטודנטים יהודים שעברו שטיפת מוח. זה מתחיל ברצון הנפלא ב"תיקון עולם", זה ממשיך בחדרי הרצאות, שבהם יש סיכוי לא קטן לשמוע הטפות אנטי-ישראליות במסווה אקדמי, וזה נמשך ב"פתיחות" לטענות הצד השני, שהופכת להזדהות טוטלית עם הקמפיין האנטי-ישראלי. זה לא קורה רק בארה"ב. זה קורה גם בקמפוסים בישראל. 

בפועל, מדובר במסכת שקרים שמופצת נגד ישראל, כאשר גורמים ישראליים נוטלים חלק מרכזי. צריך להבהיר מראש שביקורת על ישראל איננה אנטישמיות. רחוק מכך. אבל שבוע האפרטהייד הוא אנטישמיות. משום שלא מדובר בביקורת. מדובר בהסתה. בעצם הימים הללו מסתובבים בארה"ב שניים, ערן אפרתי מ"שוברים שתיקה" ומאיה וינד. סטודנטית אמריקאית שחורה, לא יהודייה, קלואי ולדרי, פרסמה ב"טיימס אוף איזראל" עדות ממקור ראשון על מה שהשניים הללו השמיעו בהרצאה בניו-אורלינס. זה מפחיד. זו לא רק שנאה עצמית. זו רטוריקה אנטישמית. פעם שללו את זכויות היהודים כפרטים. היום שוללים את זכויות היהודים כקולקטיב. פעם הסבירה התעמולה האנטישמית שהיהודים הם סכנה לשלום העולם. היום הם מספרים שישראל מבצעת פשעים ללא הפסקה נגד האנושות. אפרתי טען שם שנקודות הביקורת הן "הוכחה לאפרטהייד". אם זה נכון, כתבה הסטודנטית, אז גם ארה"ב היא מדינת אפרטהייד, משום שיש נקודות ביקורת בשדה התעופה. וינד הוסיפה ש"הציונות נועדה לאשכנזים בלבד". מדוע, לעזאזל, משרד החינוך שלנו לא לימד אותה, למשל, על גאולת הקרקעות של יהודי עיראק, ועל התנועות הציוניות כמעט בכל מדינה ערבית, ועל העלייה ללא הפסקה ממדינות ערביות, עוד לפני קום המדינה.  

שבוע האפרטהייד הוא בעצם שבוע הגזענות והאנטישמיות, למרות שיהודים וישראלים נוטלים בו חלק כמארגנים וכדוברים. זו גזענות, משום שבכל מדד אפשרי, הפגיעה של ישראל באלה שתחת שלטונה - היא הנמוכה ביותר בהתחשב בנסיבות שבהן מתנהל מאבק נגד עצם קיומה של המדינה, ולא למען שחרור מכיבוש. כמעט כל מי ששותף ל"שבוע האפרטהייד" אינו שולל את זכות ההגדרה העצמית של עמים אחרים. הוא שולל רק את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. המאבק איננו נגד עוולות. המאבק הוא נגד מדינת הלאום של העם היהודי. המאבק איננו למען זכויות אדם. המאבק הוא למען שלילת זכויות מיהודים. המאבק איננו נגד גזענות. המאבק עצמו הוא גזענות. וכדי להוסיף שמן למדורת הגזענות, צריך להזכיר שאנשי חמאס הם בשר מבשרו של השבוע הזה.

שבוע האפרטהייד וקמפיין ה-BDS  והתנועות "לשחרור עזה" הם אחים תאומים. אותם אנשים. אותה תעמולה. אותם שקרים. אותו מאבק משותף נגד השלום ולמען הקמת מדינה אחת גדולה. על רקע מה שקורה בסוריה שהיא "מדינה אחת" של עלאווים וסונים, ועל רקע מה שקורה בעיראק שהיא "מדינה אחת" של שיעים וסונים, שבוע הגזענות היה אמור להפוך לפרודיה. מי אתם, לעזאזל, שתכתיבו לנו מרחץ דמים נוסף? מדוע אינכם מפגינים נגד הטבח ההמוני שמבצע האיסלאם הפוליטי בכל מקום שאליו הוא מגיע? מדוע טבח של למעלה מחמישים ילדים, שנרצחו בזמן הלימודים בשבוע שעבר בניגריה, על ידי איסלאמיסטים, לא גורם לכם לשום הפגנה? מדוע אתם מזדהים עם החמאס שקורא להשמדת יהודים? 

אבל זו לא פרודיה ולא בדיחה. האנטישמיות פורחת. היא כבר ניצחה פעם אחת. כדאי להיזהר. היא עלולה לנצח פעם נוספת.