פשיזם משמאל ומימין

הימין צודק: כל שטח שישראל פינתה נתפס על ידי הג'יהאד * השמאל צודק: המשך בניית ההתנחלויות פוגע בישראל * לקרי יש כוונות מצוינות, שגרמו לתוצאות קשות ברחבי המזרח התיכון * החלטת בג"ץ על החרדים: החלטה נכונה בפורום הלא נכון * יש חשש שטעיתי באחינועם ניני * הרומן של הימין עם הכהניזם

פעם אחת זו הייתה טעות. פעמיים - מעורר תמיהות. עכשיו זה כבר ברור. מזכיר המדינה האמריקאי מנהל קמפיין. הוא עבר לטקטיקה של הפחדות ואיומים. השיחות עוד לא הסתיימו, אבל הוא כבר יוצר את הרושם שהכישלון מוטל על כתפיה של ישראל. הכישלון, כך הוא טוען, יכניס את ישראל לבידוד. החרם יתגבר. ייתכן שהוא צודק. אולי כדי להוכיח שהוא צודק, הדיבורים שלו לא נותרים באוויר. לפתע פתאום, עוד ועוד גורמים פיננסיים באירופה, מצטרפים לחרמות. הנזק הכלכלי קטן. התהודה אדירה. אפשר להניח שג'ון קרי לא התקשר לשום מוסד פיננסי בנורבגיה או בהולנד כדי לעודד את ההחלטה על החרם. אבל קרי יוצר אווירה. הוא מודיע מראש, רק במרומז, שישראל אשמה. הוא קובע גם את התוצאה. והוא חוזר על הרעיון הזה כמו אחוז אמוק.

קרי טועה ומטעה. משום שהוא יודע בדיוק מה קורה מאחורי הקלעים, והוא גם מתעלם מההצהרות הגלויות של הפלסטינים. אוזניים לו והוא לא שומע. הוא יודע שהפלסטינים אינם מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית. הוא יודע שהפלסטינים ממשיכים להתעקש על הפנטזיה ששמה שיבה. הוא יודע שההתנגדות להכרה במדינה יהודית היא בגלל דרישת השיבה. הוא יודע שבשתי ההזדמנויות הרציניות הקודמות - מול הצעת קלינטון ומול הצעת אולמרט - הפלסטינים השיבו בסירוב. הם תמיד רוצים עוד. עוד שטח ועוד שיבה. הם רוצים שתי מדינות. אבל לא לשני עמים. הם רוצים שתיים פלסטיניות.

קרי יודע שהחששות בישראל מהשתלטות החמאס או מחדירת גורמי טרור אסלאמיים - הם חששות מוצדקים. הוא יודע שישראל איננה יכולה להמר על גורלה. הוא יודע שהדברים הללו, בניגוד לתחזיות האמריקאים, קרו במדינות השכנות. זה קרה בסיני. זה קרה בסוריה. זה קרה בלבנון. זה קרה ברצועה. כך שהחששות של ישראל מהפיכת הגדה המערבית לעוד מאחז של הטרור האיסלאמי אינם חששות מופרכים. זה קרה בכל מקום שישראל פינתה. הוא יודע שגם בלבנון יש כוח רב-לאומי, וזה פוגע בחיזבאללה כמו נמלים על גב של פיל.

ריצת אמוק

ולמרות זאת, קרי ממשיך, בריצת אמוק, לחזור על הנוסחה של "כישלון יוביל לחרם". אבו-מאזן מנצל את המצב, ובראיון לניו-יורק טיימס מציג את עצמו כמו אביר השלום, שמוכן למדינה פלסטינית מפורזת. תודה. הרי הכוחות האסלאמיים השתלטו על סיני למרות הצבא המצרי. האם אבו-מאזן יצליח במקום שהצבא המצרי נכשל? זה רציני? הרי ארה"ב נכשלה באפגניסטן, והטליבאן פורח. הרי עיראק נכשלה במחוז אל-אנבר, ואל-קעידה חוזר ומשתלט על השטח. הרי הכוח הדומיננטי ביותר בסוריה מורכב מפלגים של האיסלאם הרדיקלי, שבין לבין גם הורגים אחד את השני. אז אבו-מאזן עם חיילים מהולנד יצליחו במקום שבו כולם נכשלו?

הרי הפלסטינים תחת שלטון ישראל, בניגוד לעלילות ואגדות תעשיית השקרים, נהנים מיותר שקט, יותר רווחה, יותר תעסוקה, יותר חינוך, יותר בריאות, יותר חופש וגם יותר ביטחון - לעומת כל מקום אחר במזרח התיכון. זה קורה, אכן, תחת הכידונים של השלטון הישראלי. וגם זו אשליה. משום שתשעים אחוז מהפלסטינים מצויים תחת שלטון הרשות הפלסטינית. רוב המחסומים בתוך הגדה המערבית הוסרו. יש להם חופש תנועה כמעט בלתי מוגבל.

בשירות הסרבנות

אבל ג'ון קרי מגיע למקום השקט היחידי במזרח התיכון, כמו פיל לחנות חרסינה, ושולח אזהרות שהן עצמן, כבר עכשיו, בלי לחכות לכישלון, מגשימות את עצמן. אם קרי האמריקאי, הידיד הגדול, כבר מאשים את ישראל, מה יאמרו מנהיגי אירופה, ומה יאמרו הפלסטינים, שקרי רק מחזק את הסרבנות שלהם. הרי הם ממילא מאשימים את ישראל בכל צרות העולם. עכשיו קרי שולח להם אישור. הדוברת שלו תמשיך לשגר הודעות מיתממות: מה פתאום, הוא לא איים, הוא לא התכוון, הוא ידיד גדול. אבל איך לומר: נו, באמת. ארה"ב היא ידידה. קרי אינו אויב. הכוונות שלו מצוינות. אבל אם החכמה האמריקאית בנוגע לישראל היא כמו החכמה האמריקאית שהופגנה בשנים האחרונות בעוד מקומות באזור הזה של העולם - אז יש בעיה. הכוונות נהדרות. התוצאות הרבה פחות. זכותה של ישראל להישאר מחוץ לרשימה.

אשמת ישראל

ואחרי כל הדברים הללו, ישראל נוהגת בטיפשות שמוסיפה פרק למצעד האיוולת. כן, לישראל יש טענות מצוינות, על הסרבנות הפלסטינית, על ענייני ביטחון, על כך שהפלסטינים אינם נאנקים וישראל איננה נוגשת. אבל ישראל מתעקשת, בעניין מרכזי אחד, לעשות דווקא נגד כל העולם. וכך, גם כאשר יש לה טענות טובות - היא מביסה את עצמה. ההתעקשות על המשך הבנייה והתרחבות ההתנחלויות, גם בכלל, וגם באמצע המשא ומתן, היא כמו אמירה: אל תיקחו את כל הטענות האחרות שלנו ברצינות. הרי אנחנו לא מתכוונים לשום הסדר. הכל תירוצים. כאשר ישראל טוענת שיש חשש לרקטות על נתב"ג - זו טענה שיש לה בסיס. זו טענה שחובה למצוא לה מענה בכל הסדר. אבל כאשר באותו יום ישראל מרחיבה את הבנייה בעלי או בקדומים - היא מפסידה את הקרב, וגם את הטענות הכל כך צודקות שיש לה. ישראל כאילו אומרת - זה לא משנה מה יאמרו הפלסטינים. גם אם כולם יהפכו לפינלנדים, והנשק היחידי שיהיה להם הוא קשתות וחצים, אנחנו נמשיך לצפצף על כל העולם. גם על ידידי ישראל, שאינם רוצים בחורבנה, אלא בטובתה.

אבו-מאזן מחייך, נתניהו כועס

ייתכן מאוד שנתניהו ניצב בפני הכרעה היסטורית. ייתכן שאט-אט גומלת בלבו ההחלטה שבין מדינה יהודית, שנוטלת סיכונים קשים, לבין מדינה דו-לאומית, עם חרם מתגבר, הוא מעדיף את האופציה הראשונה. אם זו ההחלטה שלו - הרי שהוא מבצע בדרך את כל הטעויות האפשריות כדי למסמס את התפנית שלו. בקצב הזה, גם כשהוא יגיד כן לקרי, אף אחד לא ייקח אותו ברצינות. אתה רוצה לומר כן? עשה זאת בגדול. בענק. משום שהקרב הוא גם נגד תעמולת השקרים וה-BDS. זה קרב לא פחות חשוב. זה הקרב על הלגיטימיות של ישראל. אתה מנסה לשטות בכולם? אתה לא מתכוון לוותר על כלום? אתה מעדיף מדינה אחת? זכותך. אבל הכן את העם בישראל לתשלום המחיר.

משהו אופייני למקום העלוב שאליו נקלע נתניהו מצוי בעימות הנקודתי שהתפתח השבוע. אבו-מאזן נתן ראיון לניו-יורק טיימס. אין שם התייחסות רצינית אחת לאף אחת מסוגיות הליבה, אבל אבו-מאזן יצא שם נופת צופים. משום שהוא למד את השיטה. מתקפת חיוכים. ומה עשה נתניהו? הגיב באופן כועס ונזפני. לא הצעה. לא יוזמה. לא תקווה. לא אמירה חיובית. הוא זכה לתשואות מהאגף הימני בליכוד. אבל הפסיד עוד הרבה נקודות בדעת הקהל העולמית. אבו-מאזן אחת. נתניהו אפס. הבעיה היא שזה מה שקורה כמעט מדי שבוע.

החלטה פוליטית. לא שיפוטית

אין פסיקה צודקת יותר מפסיקת בג"ץ השבוע, בעניין תקצוב לבחורי ישיבות. כתבתי במדור הזה, פעם ועוד פעם, שאין שום צורך בסנקציות פליליות ולא באיומי מעצר, ולא בגיוס בכפייה. בתחום שילוב החרדים במדינת ישראל, בתחום השירות הצבאי או האזרחי, בתחום החינוך ולימודי הליבה, ובתחום ההשתתפות בשוק העבודה, יש צורך רק, ואך ורק בסנקציות כלכליות. ייתנו - יקבלו. לא ייתנו - לא יקבלו. כל אופציה אחרת תעניק להם את הכוח. משום שאין לישראל מספיק שוטרים כדי לכפות משהו על האגף החרדי. אבל יש אפשרות לנקוט בצעד הפשוט ביותר, של חלוקה תקציבית הוגנת. הרי הם לא יוכלו לכפות על מדינה תקציבים כתגמול להשתמטות.  

ולמרות זאת, בג"ץ היה צריך להתאפק. הדיונים בוועדת איילת שקד נמשכים, אולי קצת יותר מדיי זמן. זה קורה גם בדיונים בבתי משפט. יש תיקים פשוטים יותר מסוגיית השוויון בנטל שנמשכים כבר שנים. אף אחד אינו יכול לנקוט בסנקציה של זירוז ההליך השיפוטי, ובאותה מידה, בג"ץ אמור לזרז את ההליך הדמוקרטי, גם אם ההליך המייגע והמסורבל הזה מעצבן את רוב אזרחי ישראל. גם אותי.  

במשאל עם, הייתי מצביע בכיוון של החלטת בג"ץ. במשאל הדמוקרטיה, לא הייתי רוצה שבג"ץ יתערב בהליכי הכנסת, גם אם מדובר בהליכים איטיים ומייגעים.

פשיסטיאדה משמאל

מדינת ישראל היא יחידה ומיוחדת. בקרב קבוצה מסוימת, של אנשים שחושבים שהם נאורים, יש אופנה הולכת ומתרחבת. הם קוראים לישראל "מדינה פשיסטית". הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שישראל איננה פשיסטית. משום שבמדינה פשיסטית הם היו נכנסים לכלא. בישראל הם מקבלים פרסים. אחדים מהם זכו אפילו לפרס ישראל. איך הם העזו לקבל פרס ממדינה שהם טוענים שהיא פשיסטית? הם אינם טיפשים. הם יודעים שבישראל, הטענה שישראל פשיסטית רק מקדמת את הסיכוי לזכות בפרס ישראל.

וזה רק מחמיר. משום שקבוצת מחאה פוליטית, "אם תרצו", נאבקה ונאבקת נגד אלה שקוראים לישראל פשיסטית. בתגובה פבלובית, הם קראו גם לקבוצה הזאת פשיסטית. הקבוצה הגישה תביעה. השופט לא קבע שהקבוצה פשיסטית, אבל קבע שיש בקבוצה הזאת מרכיבים, או משהו כזה, שמאפשרים לקרוא לקבוצה הזאת פשיסטית. ואלה שקוראים לישראל פשיסטית, וגם לקבוצה הזאת, קפצו על הפסיקה הזאת כמוצאי שלל רב. וואוו! ניצחנו! מותר לנו להגיד שהם פשיסטים! אז זהו, שבמדינה פשיסטית, לא היה שום בית משפט מעניק אפילו לא בדל של בדל של הגדרה כזאת, מופרכת בפני עצמה, לקבוצה שיוצאת נגד אלה שקוראים לישראל פשיסטית. אבל זה לא יעזור. הם ימשיכו לקרוא לישראל פשיסטית. זה מבלבל? אכן כן. אבל זה לא אני. זו המציאות הישראלית. זה השיח הישראלי.

הדברים הללו נכתבים גם לאחר שאחינועם ניני העלתה פוסט, והורידה אותו, על כך ש"ישראל פשיסטית למופת". לא סתם פשיסטית. למופת. זה לא רק הפוסט. מתברר שהמחאה של ניני הייתה ביטוי להשקפת עולם הרבה יותר רדיקלית.

באמצע השבוע טענתי שהמחאה של ניני מוצדקת, משום שהיא שללה את הפרס מעצמה, לעומת אחרים מהמחלקה שלה, שגם קוראים לחרם על ישראל, וגם דורשים תקציבים מישראל, לצורך חיזוק קמפיין החרם נגד ישראל. אבל ייתכן, והדברים נאמרים בזהירות, שטעיתי בניני. היא שייכת, או מקורבת, לתעשיית השקרים שהופכת את ישראל לפשיסטית. צר לי על ניני. אני עדיין רוצה לקוות שהיא שייכת לשמאל השפוי, ולא לשמאל המטורף. אני חושש שטעיתי.  

פשיסטיאדה מימין

חלק מהימין הישראלי, צריך להודות, עובר תהליך דומה לזה שעובר השמאל. רק לפני שנים לא רבות הליכוד הוא זה שהתייצב נגד הימין הכהניסטי. זה היה בני בגין שסירב לשבת בממשלה אחת עם גנדי, בגלל רעיון הטרנספר; זה היה מיקי איתן שהשווה בין חוקי כהנא לחוקי נירנברג. ועכשיו? חגיגות לכבודה של ספיר סבח, שהתחברה לכהניסט מיכאל בן-ארי, ותמיכה באריאל זילבר, שבעשור האחרון חיבר את עצמו לכהניזם, בעוד ועוד הצהרות. אפשר להעריך את הצעד האזרחי של סבח. אפשר להצדיע למוזיקה של זילבר. מותר, וצריך, לצאת נגד צביעות השמאל בכל מה קשור לדעות מותרות ואסורות. אבל מכאן ועד להפיכתם של כהניסטים לגיבורי חברי כנסת מהליכוד - הדרך מאוד ארוכה. השמאל השתגע. גם הימין.

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני