לבני זכתה בעבר למטחים של ביקורת כאשר אמרה שהפלסטינים צריכים למחוק את הנכבה מהלקסיקון שלהם. הם אינם אמורים לשכוח ברמה האישית. הכאב הוא אמיתי. הם חייבים לשכוח ברמה הפוליטית. משום שהאחריות לנכבה מוטלת על הצד שסירב להצעת החלוקה, ועל מי שעודד את הפלסטינים לעזוב. האחריות על הנכבה מוטלת על אלה שאמרו, שוב ושוב, שיהודי ארצות ערב ישלמו את המחיר. זו לא התעמולה הציונית שטוענת זאת. אלה מנהיגי ארצות ערב בכבודם ובעצמם. אמר את זה חאלד אל-עאזם, שהיה ראש ממשלת סוריה: "מאז 1948 אנו דורשים את שיבת הפליטים לבתיהם, אבל אנחנו בעצמנו עודדנו אותם לעזוב". אמר את זה נורי סעיד, שהיה ראש ממשלת עיראק: "אנחנו נמחץ את המדינה (ישראל) עם הרובים שלנו, ונשמיד כל מקום שבו היהודים מחפשים מקלט. הערבים צריכים להוביל את הנשים והילדים שלהם למקום בטוח, על לסיום הקרבות". ואמר את זה גם המנהיג הפלסטיני, אבו-מאזן, כבר ב-1976 ב"פלסטין אל-תאורה: "צבאות ערב נכנסו כדי להגן על הפלסטינים, אך במקום זאת, הם נטשו אותם והכריחו אותם להגר ולעזוב את מולדתם". ובנוסף, הליגה הערבית קיבלה החלטות על נישול היהודים, וכמעט כל מנהיג ערבי הודיע שיהודים בארצות ערב יהפכו לקורבנות. חסן אל-באנה, מייסד ומנהיג האחים המוסלמים, הגדיל לעשות, והודיע שה"ערבים יזרקו את היהודים שיושבים בתוכם לים".
בניגוד לדברים של לבני, אין שום הפרדה בעניין הזה בין הפלסטינים לבין העולם הערבי. הרי זה היה המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, המנהיג הפלסטיני המוביל, שבשידוריו מברלין הסית נגד יהודי ארצות ערב, וחלקו רב לו בהעלאת מפלס האנטישמיות הנאצית בעולם הערבי. כך שלא ניתן להפריד בין מדינות ערב לפלסטינים בשאלת האחריות.
עשרות שנים הזניחה ישראל את הנכבה היהודית. עשרות שנים שאף דובר ישראלי לא שם את הדברים על סדר היום הציבורי, ולא על שולחן המשא ומתן. אפילו הקונגרס האמריקני קיבל החלטה בנושא, לפני הכנסת בישראל. זו הסיבה שלבני, שמנהלת את המשא ומתן מטעם ישראל, ממשיכה גם היא במסורת הישנה והלקויה, של השכחת הנושא.
יהודי ארצות ערב אינם שוכחים. היסטוריונים עם יושר אינטלקטואלי אינם שוכחים. השכחה הזו אינה תורמת להשגת שלום. להפך. היא תורמת לשיבוש ולעיוות ולהפיכת הפליטים הפלסטינים לעיקר העניין. צריך להזכיר את זה הן לבנימין נתניהו, הן לציפי לבני, והן לדעת הקהל העולמית. לא כדי לשים מכשול בדרך לשלום. להפך. שלום יושג רק כאשר הנכבה היהודית, וסוגיית הפליטים היהודים, תהיה על סדר היום הציבורי ועל שולחן המשא ומתן. האמת חשובה גם לאחר עשרות שנים של שתיקה. אין שום צורך לוותר עליה.
להלן הפניה לפרסום באנגלית של הקטע: http://blogs.timesofisrael.com/livnis-forgotten-refugees/
הקמפיין לכיוון בג"ץ
יש משהו מרגיז, מטריד, מקומם, בכך שצה"ל מנסה לפנות למעלה מאלף פלסטינים ממה שקרוי "שטח אש", בדרום הר חברון. הנה לנו עוד דוגמה לאכזריות של מדינת ישראל. פלסטינים יושבים על אדמתם מדורי דורות, וצה"ל מנסה לפנות אותם. לא לחינם התגייס השמאל כולו, על כל ארגוניו ועל כל עמותותיו ועל כל אנשי הרוח שלו, כדי לעשות צדק וצדקה. גם חיים גורי ואיל מגד, לא בדיוק אנשי שמאל קיצוני או אנטי-ציוני, התייצבו לדיון בבג"ץ, כדי שנוכחותם הזועקת תמנע את רוע הגזרה. גם אתרי השמאל, ו"הארץ" בראשם, התגייסו לקמפיין. דברים אמורים במה שקרוי "שטח אש 918" – 32,000 דונם בדרום הר חברון, אזור הכולל אתרים ארכיאולוגיים מוכרזים, שבהם גרים הפלסטינים שעתרו לבג"ץ נגד הבינוי. הטענות שמופיעות בעתירת ארגוני השמאל מקוממות כל אדם בעל מצפון, תהא דעתו הפוליטית אשר תהיה. פינוי למעלה מאלף בני אדם, היושבים מדורי דורות ב-12 כפרים, הוא עניין שראוי להיאבק בו. לא לחינם התגייסות השמאל הייתה מקיר לקיר.
אלא שיש בעיה. הסיפור שהציגו העותרים לא היה ולא נברא. הפלסטינים לא יושבים שם מדורי דורות. חלק מאותם אזורים שבהם כביכול מתגוררים הפלסטינים מאז ומתמיד הם אתרים ארכיאולוגיים מוכרזים. המתחם משמש כשטח אש כבר משנת 1980. העתירות בנוגע לשטח הוגשו כבר לפני למעלה מעשור. חלק מהשטח, בעונות מסוימות, שימש את חקלאי האזור לצורך גידולים עונתיים. צה"ל התחשב בהם והעניק להם, במועדים מתואמים, להמשיך בפרנסתם.
שורה של חוקרים, ביניהם פרופסור משה שרון, העידו בזכות גרסת המדינה. ומעל לכל, צילומי אוויר מעידים שמעולם לא היו שם כפרים ליישובי קבע. היו שם מגורים עונתיים, שבעשור האחרון הפכו להתנחלויות בלתי חוקיות. לרבים מתושבי אותם כפרים יש למעשה מקום מגורים קבוע ביישוב יאטא הסמוך.
לשמאל יש טענות מצוינות. נישול ראוי לגינוי. אלא שאין שום קשר בין העובדות לבין הטענות. אפשר וצריך להיאבק למען הרחבת שטחי A (שמצויים בשליטה מלאה של הרשות) וצמצום שטחי C (שמצויים בשליטה ישראלית) – אך אין צורך להמציא סיפורים על "נישול של כפריים שיושבים שם מדורי דורות".
מגשר בניגוד אינטרסים
בישיבה האחרונה היה ניכר ששופטי בג"ץ עקבו אחרי המאמרים שהתפרסמו באתרי השמאל, וחלק מהשאלות שהועלו נבעו מאותם פרסומים. הקמפיין נותן פירות. בסופו של דבר הציע נשיא ביהמ"ש העליון, אשר גרוניס, למנות את השופט יצחק זמיר למגשר. העותרים הסכימו מיד. המדינה התעכבה, ובסופו של דבר מסרה גם היא תשובה חיובית. השבוע פורסמה החלטה סופית על מינוי זמיר.
אחת העותרות היא האגודה לזכויות האזרח. בשנת 1986 זמיר זכה לפרס "אמיל גרינצווייג" מטעם האגודה. עמותת "רגבים" פנתה לזמיר בדרישה שיפסול את עצמו, משום שיש לפחות "מראית עין" של ניגוד אינטרסים, כאשר מי שקיבל פרס מהאגודה הוא בורר בעניין שבו האגודה היא צד. הטענה נכונה. אלא שעברו כמעט שלושה עשורים. בזמן כהונתו כיועץ טרח זמיר להכשיר התנחלויות חדשות. שני הדברים הללו אינם פוסלים אותו. הבעיה נמצאת במקום אחר. בשנים האחרונות שייך זמיר למחנה האימפריאליזם השיפוטי. המחנה הזה מזוהה כמעט לחלוטין עם השמאל. שם נמצא ניגוד האינטרסים. זו בעיה הרבה יותר גדולה מפרס שהוענק לזמיר לפני שלושה עשורים. בתגובה לטענת "רגבים" טען זמיר שיש הבדל בין מגשר לבורר או שופט. גם זו טענה נכונה. עכשיו יש לו ארבעה חודשים להוכיח שזו טענה נכונה לא רק בתיאוריה, אלא גם בפרקטיקה.
לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני
אקו"ם