חיזוק הדו-לאומיות...

חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון איננו חיזוק הציונות אלא חיזוק הדו-לאומיות * הפרופסור התורן שמציע, כמו הימין, מדינה דו-לאומית * למרות הצעקות הצפויות על "מקרתיזם", זכאית ישראל לעצור את המימון האירופי לעמותות התומכות ב"זכות השיבה"  

בשירות חזון הבלהות

כל פיגוע, ולא רק ביהודה ושומרון, גורר תגובות פבלוביות ידועות מראש: הקמת מאחז, הפסקת השיחות, ביטול הסכמות לשחרור מחבלים, וכן הלאה. הפעם זה היה ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, שהגיב מיד עם "חיזוק ההתיישבות". מה הקשר? הרי המחבלים, אפילו לשיטת ראש הממשלה והימין, ובעניין הזה הם צודקים, לא פועלים כדי לפגוע במפעל ההתנחלויות, אלא כדי לפגוע בישראל. אז מה הקשר ל"חיזוק ההתיישבות"? זה מה שיעצור את הטרור? ומדוע חושב נתניהו שהוא, כראש ממשלה, זקוק ל"תג מחיר" מדיני, בתגובה לרוצח נתעב? ונניח, חלילה, שבכל שבוע בחודשים הקרובים יהיה פיגוע דומה? האם זה אומר שבכל שבוע ייזום נתניהו היאחזות בעוד בניין בחברון? הרי זה החלום של שונאי ישראל. הרי הם רוצים עוד והוכחות לכך שישראל הופכת לדו-לאומית. זו התגובה הציונית של ראש הממשלה?

חיזוק הבלקניזציה

האינטרס הישראלי, היהודי, הציוני, היה ונותר אחד: הפרדה. מפעל ההתנחלויות סיבך אותנו. הוא יצר לנו כאן לבנוניזציה או בלקניזציה. הימין קורא לזה "חיזוק ההתיישבות". השם המעשי הוא "חיזוק הדו-לאומיות". אוכלוסיות רבות בעולם שילמו מחיר כבד, בעקירה, בנישול, בחיי אדם, משום שערבוב אוכלוסיות, ברוב אזורי העולם, התגלה כנוסחה כושלת. רעיון ההגדרה העצמית איננו הבעיה. הוא הפתרון. הוא מעוגן במשפט העמים. זה בדיוק מה שביקשה הציונות. מדינה עם רוב יהודי, שמעניקה שוויון זכויות גם למי שאינם יהודים. המודל הזה אינו ייחודי לישראל. הוא מאפיין את רוב מדינות העולם.

על דבר אחד אין ויכוח: הציונות איננה פרויקט דו-לאומי. ואם כל מה שיש לנתניהו להציע הוא "חיזוק ההתיישבות" היהודית בלב אוכלוסייה ערבית, אז אנחנו בבעיה. כי כך מעודדים טרור. כך לא עוצרים אותו. הרי הטרור שואף לקריסת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ואין כמו יצירת מדינה דו-לאומית ("חיזוק ההתיישבות") כאמצעי מוכר וידוע, מתולדות העמים, לחיסול הרעיון הלאומי, ובמקרה שלנו – הציוני.

מדינה אחת

ובאותו עניין, אין לי אלא לחתום על כל מילה (כמעט, הרי אפילו עם עצמי אני לא מסכים עם כל מילה) שכתב נדב איל על רעיון העוועים של "מדינה אחת", שה"ניו-יורק טיימס" העניק לאחד ממטפחיו, איאן לוסטיק, במה מכובדת. יש רק נקודה אחת שראויה להבהרה: לוסטיק הוא תומך נלהב של "חיזוק ההתיישבות", בדיוק כמו נתניהו. זו העמדה שמאפיינת את אלה שנואשו מהמדינה היהודית ומהרעיון הציוני. משום שמי שטוען שזכותו של יהודי לחזק את ההתיישבות בלב כל ריכוז של אוכלוסייה ערבית, אינו יכול לשלול את זכותם של ערבים שרוצים להתיישב בלב שכונה יהודית. הצדקות חד-כיווניות טובות אולי בחוגי נוער הגבעות. בעולם הקצת יותר ריאלי יש לכל טענה את אפקט הבומרנג. מי שמתעקש על קושאן יהודי בלב שכונת שיח' ג'ראח או בחברון, מעניק זכות לתביעות מקבילות בטלביה ובשיח' מוניס. ולמרות זאת, יש בישראל תומכים נלהבים בזכות השיבה. נדמה להם שהם פועלים רק למען יהודים. בפועל – הם מחזקים את הדרישה הערבית. משום שאנחנו בעידן של "בינלאומיזציה" של טענות וטיעונים. לישראל יש טענות מצוינות נגד זכות השיבה, בהתבסס על הפרקטיקה ועל הדין הבינלאומי. אבל אנחנו מתעקשים, ביצר מעורר השתאות, להרוס לעצמנו את הטענות הטובות.

היגיון מוזר

כדאי להביט באחת מהטענות האבסורדיות של לוסטיק: הוא מציג את העיוורון, שגרם להתמוטטות מדינה כמו יוגוסלביה. והנה, הוא טוען, עכשיו זו ישראל שסובלת מעיוורון דומה. זו טענה קצת מוזרה. משום שהלקח הפוך: העיוורון היה אצל אלה שהאמינו בחזון המולטי-אתני והרב-לאומי. החזון ההוא התנפץ לשש ישויות לאומיות. הוא התנפץ בהתפרקות ברה"מ. הוא התנפץ בצ'כוסלובקיה. הוא מתנפץ בעיראק. ומה מציע לנו לוסטיק: בדיוק את הרעיון הרב-לאומי שהתמוטט ביוגוסלביה. היגיון קצת מוזר. איכשהו, זה קורה להרבה מאוד פרופסורים כאשר הם מגיעים לסכסוך הישראלי-ערבי. משהו משתבש להם בחשיבה. זו בהחלט בעיה. אבל זו בעיה גדולה הרבה יותר כאשר הרעיון הזה, של "חיזוק הדו-לאומיות", זוכה לקידום על ידי חלק לא קטן מהקואליציה ששולטת במדינת ישראל.

עיוורון מסוכן

יש לנו נטייה לזלזל ברעיונות מהסוג הזה. בעבר זה היה פרופסור טוני ג'אט, יהודי, לשעבר אפילו ציוני, שהחל להטיף נגד מדינה יהודית, גם הוא במאמר באותו עיתון. עכשיו זה לוסטיק, ולפעמים אלה קולות שמתיימרים להיות ציוניים, כמו פטר ביינרט, אבל מאמצים את הרטוריקה האנטי-ציונית. אלה רק האליטות, אנחנו אומרים לעצמנו, ומציגים עוד סקר שמציג את התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקני, או ביקור מרשים של חברי פרלמנט מהעולם, שהיו כאן השבוע לביקור הזדהות עם ישראל. כל גילוי של תמיכה ראוי לברכה. אבל משהו רע קורה, והוא כבר לא רק מתחת לפני השטח. כדאי שניזהר. משום שפעם הרעיונות הללו היו בשולי האקדמיה. עכשיו הרעיונות הללו הם המיינסטרים באקדמיה. זה רק עניין של זמן עד שהם יהפכו למיינסטרים גם בעיתונות המובילה. התהליך בעיצומו. המאמר של לוסטיק כבר יצר גל של תגובות. גם העיתון המכובד, "ניו-יורקר", פרסם מאמר תגובה, שהיה למעשה מאמר תמיכה, לצורך חיזוק הרעיון של מדינה אחת. בדבר אחד לוסטיק צודק. אנחנו בעיוורון. חזון הבלהות קורם עור וגידים. כדאי שנפקח את העיניים.

מה ששנוא על אירופה

רעיון הבינלאומיזציה קובע, בין השאר, שמדינה מתוקנת אמורה לאמץ את הנורמות המקובלות בין מדינות דמוקרטיות. גם בהנחה שהנורמות אינן אחידות, יש מכנה משותף רחב. הוא כולל את חופש הביטוי, שלטון החוק, חופש ההתארגנות, ועוד. המכנה המשותף הזה כולל את ישראל. היישום חייב להיות הדדי. לא עוד מוסר כפול אלא נורמות משותפות.

ניקח לדוגמה את הארגון למען זכויות הפליטים שגורשו מצ'כיה או מפולין, תוך כדי נישול טוטלי של הרכוש שהותירו מאחוריהם, ותוך כדי ביצוע מעשים שמגיעים כדי פשעי מלחמה. זה קרה בסוף מלחמת השנייה ולאחר אותה מלחמה. פה ושם הוקמו התארגנויות שעוסקות בזכויות אותם פליטים, כמו ארגון המגורשים (BdV). חופש ההתארגנות והביטוי מתירים כמובן לגופים כאלה לפעול. הרי המגורשים הללו מרגישים כקורבנות, למרות שחלקם לא הזדהו עם התוקפנות הגרמנית. הם חושבים שנעשה להם עוול. הם דורשים את תיקון העוול.   

השאלה לענייננו איננה: האם הם צודקים. אפשר להתווכח על כך. השאלה היא, האם מדינות זרות, כמו צרפת או אנגליה, או גופים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי, יעבירו מימון לאותם ארגוני זכויות, בשם הדאגה האוניברסאלית לזכויות אדם ופליטים. והשאלה הרחבה יותר: האם למדינות ריבוניות יש זכות לפקח על תרומות פוליטיות שמקורן בממשלות זרות. בניגוד למיתוסים שמופצים מדי פעם, התשובה אינה אחידה. כאשר סעודיה ביקשה להעביר תרומות לצורך הקמת שני מסגדים בנורבגיה, הבהיר שר החוץ הנורבגי, ג'ונס גאר סטור (Jonas Gahr Støre), שהוא יקבל בברכה את התרומה, ובתנאי שבסעודיה ישרור חופש דת שיאפשר הקמת כנסיות. בצרפת אין הגבלה על תרומות לצורך הקמת מסגדים. לעומת זאת, החוק בצרפת אוסר על תרומות זרות לפעילות פוליטית.

וחשוב יותר: גם ללא חקיקה, אין מדינה שמתירה תרומות זרות לעמותות פוליטיות רדיקליות שמערערות על האתוס המכונן של המדינה. אין שום מדינה באירופה שחולמת לממן את אחד הגופים בגרמניה שעוסקים בזכויות מיליוני המגורשים ממרכז אירופה. ובוודאי שאין מדינה באירופה שתעביר כסף לארגון בצ'כיה או בפולין, לו היה כזה, שמטפח זכות שיבה לגרמנים.  

מוסר כפול

אלה הכללים באירופה. מדוע, אם כן, גורמים ממלכתיים באירופה מעבירים סכומי עתק לעמותות שמטפחות את הפנטזיה ההרסנית של זכות השיבה של פלסטינים לישראל? מדוע הון אירופי, כפי שחשף NGO Monitor, עומד מאחורי כנס של עמותה ישראלית, שמצויה בקצה של הקצה של השמאל, שמטיפה ל"זכות השיבה"? והרי לעשרות מיליוני המגורשים באירופה, משנות הארבעים, אין "זכות שיבה" ובוודאי שאין מימון לעמותות שפועלות בתחום הזה. הרי רעיון העוועים הזה מנוגד להלכה שקבע בית המשפט האירופי לזכויות אדם הן בעניינם של פליטים בקפריסין והן בעניינם של גרמנים שגורשו מפולין. אז מדוע מה שמקובל באירופה, מעשית ומשפטית, עובר היפוך כאשר מגיעים למזרח התיכון?

משרד החוץ בישראל צריך להודיע לכל מדינה שמעניקה סיוע: אנחנו מאמצים את הנורמות שלכם. אם אינכם מממנים את ארגוני זכויות המגורשים באירופה – אז אנא אל תעשו זאת כאן, ואל תסתתרו מאחורי התירוץ המפוקפק של "זכויות אדם". ואם אינכם מבינים זאת בפנייה דיפלומטית, כמקובל בין מדינות תרבותיות, אנו ניאלץ לבצע חקיקה שתהפוך את המצב המקובל אצלכם, בין מדינות אירופה, למצב הנורמטיבי החוקתי ששורר אצלנו. בדברי החוק להצעה ייאמר שהחוק איננו אלא יישום מעשי של הנהוג בין מדינות דמוקרטיות. וכאשר זה ישתנה בין מדינות אירופה, אנו נשמח להתאים את עצמנו למצב החדש שישרור אצלכם.

אפשר להניח שחקיקה כזו תיתקל בזעקות על "מקרתיזם", "רדיפה" ו"פגיעה בחופש ההתארגנות". אבל הזעקות הללו אינן אלא עוד פסטיבל של הסתה, של שקרים ושל מוסר כפול. משום שזו לא ישראל שצריכה להתנצל על משהו. אלה מדינות אירופה שחייבות לתת הסברים. ואם מישהו מתעקש שלא להבין זאת בדרך מנומסת, אז זכותה של ישראל לנקוט בדרך הדמוקרטית שעומדת לרשותה: חקיקה.

ועוד משהו: אם מדינה כלשהי באירופה הייתה מעבירה תקציב לארגון מגורשים כלשהו בפולין, שתומך בשיבת גרמנים לפולין, שגריר אותה מדינה היה מקבל פחות מ-24 שעות כדי לעזוב את פולין. ישראל איננה מגרשת אף אחד. היא נוהגת בסובלנות קצת מוזרה. היא מנסה להיות יותר צדיקה מהאפיפיור. אבל מדינות מסוימות באירופה חצו כל הקווים האדומים. זכותה של ישראל לסמן אותם שוב. 

בידיים נקיות

צריך להוסיף שני דברים: ראשית, הכלל הבינלאומי הוא שאין "זכות שיבה" לאחר שהוקמה מדינת לאום. זה הכלל שתקף, נחזור ונאמר, לגבי עשרות מיליוני המגורשים, פליטים, עקורים מהמאה הקודמת. אם זה הכלל שם, ואם אין זכות שיבה לפלסטינים למדינת הלאום היהודית, אז לאחר הגשמת זכות ההגדרה העצמית, והקמת מדינת לאום יהודית, אין גם זכות שיבה יהודית לתוככי אוכלוסייה ערבית. אלא אם כן מאמצים את חזון הבלהות של מדינה דו-לאומית.

ושנית, סוגיית התרומות, הממשלתיות והפרטיות, נוגעת הן לשמאל והן לימין. מי שמקדם מדינה אחת מצד שמאל אינו שונה בהרבה ממי שמקדם רעיונות כאלה מצד ימין. ג'ורג' סורוס, המיליארדר שמסייע לעמותות שמאל, איננו לבד. גם ארווין מוסקוביץ בתמונה. הוא מסייע להתיישבות יהודית בלב אוכלוסייה ערבית. אם למוסקוביץ מותר, אז גם לסורוס מותר. ולהפך. מיותר לציין שאין שום צורך באיסור גורף על תרומות, לא ממשלתיות ולא פרטיות, לא לשמאל ולא לימין, ואין צורך בעוד יוזמת חקיקה חד-צדדית, שכישלונה מובטח מראש. אבל יש צורך בעבודת הכנה יסודית, ועל ניסוח כללים ואחידים, בהתאם לנורמות הבינלאומיות המקובלות. 

תרגום לאנגלית של הקטעים על הצביעות האירופית