סוחרי האשליות..

בית המשפט קבע: הרשות הפלסטינית עוסקת בהסתה. השמאל העניק לפסיקה פירוש מעוות * על החיים הלא נפלאים של יהודים בארצות ערב * על הקשר בין אוסלו לסינדרום העיוורון

 

האם לרשות הפלסטינית יש אחריות על פיגועים נגד ישראלים? האם יש הסתה בספרי הלימוד של הרשות? האם יש הסתה בתקשורת? והאם לרשות יש השפעה על ההסתה הזאת? השאלות הללו עמדו במוקד תביעה שהתבררה בשנים האחרונות בפני השופטת דליה גנות מבית המשפט המחוזי בתל-אביב. אלה שאלות שמצויות בוויכוח ציבורי נוקב. רק בתחילת השנה פורסם דוח של פרופסור דני בר-טל על ספרי לימוד ברשות הפלסטינית. הדוח, שהעניק לפלסטינים משהו שקרוב לטיהור, זכה לביקורת נוקבת  גם בטור הזה. בהתחשב בדעותיו הידועות מראש של בר-טל, לא היה בדוח משום הפתעה.

פסק הדין בסוגיה הסבוכה שפורסם לאחרונה  עסק גם בסוגיית החינוך. השופטת קבעה שלא רק שהוכחה הסתה בספרי לימוד, אלא ש"לגבי הסתה זו אין כל ספק באשר להיותה תוצאה של מדיניות מכוונת". היא גם הוסיפה וקבעה שלא הוכח קשר סיבתי בין ההסתה המכוונת לבין פעולת הטרור שבה עסקה התביעה.

התביעה שהובילה לפסק הדין הוגשה על ידי עזבונו של אדם שנפגע מטרור פלסטיני, תוך העלאת הטענה שהרשות הפלסטינית נושאת באחריות לטרור. השופטת קבעה שהוכח שיש הסתה, אך בניגוד לתחום ספרי הלימוד, בכל הנוגע לתקשורת, קבעה השופטת ש"אין כל ספק בדבר קיומה הברור של הסתה כלפי ישראל וכלפי היהודים בתקשורת הפלשתינית אולם לא הוכחה מדיניות של הסתה".

קביעות שיפוטיות בתחומים הללו צריכות להילקח בזהירות. בית המשפט דן רק לפי החומרים שלפניו. במסגרת פסק הדין הביעה השופטת ביקורת על עד מומחה, איתמר מרכוס, העומד בראש מבט לתקשורת הפלסטינית (PMW). לטענת השופטת, 76 מאמרים וקטעי טלוויזיה שהציג מרכוס, הגם שהם בוטים וקשים, אינם הוכחה סטטיסטית להסתה מטעם הרשות. עיתון הרשת "העין השביעית" קפץ כמוצא שלל רב על פסק הדין, כדי לקעקע את אמינותו של מרכוס. זה קצת מוזר, משום השופטת השמיעה ביקורת גם על יזהר באר מ"קשב", גוף המזוהה עם השמאל. אבל העיתון לעיתונאים לא כתב על כך מילה.  

לגופו של עניין – השופטת צודקת. 76 קטעים, מתוך אלפים, אינם הוכחה סטטיסטית, גם אם, כדבריה, מדובר בקטעים "קשים לקריאה ולצפייה". כך שהבעיה איננה בקביעה השיפוטית. הבעיה היא שלא מדובר ב-76 קטעים מתוך אלפים או עשרות אלפים, אלא באלפים רבים. להסתה יש מובהקות סטטיסטית, גם אם הנתונים הסטטיסטיים לא הוצגו בפני בית המשפט.

אבל עוד לפני כן, שחרור הרשות מאחריות הוא בעייתי משהו. פעמים רבות, ייאמר לזכות אבו-מאזן, הוא עצמו הביע התנגדות לאלימות. גם ערפאת השמיע פה ושם ציוצים נגד אלימות, אבל לפי עדויות שהוצגו במשפט, הוא עודד אותה. הדברים כבר ידועים. אבל יותר מכך: אבו-מאזן לקח אחריות על הפיגועים. כאשר אבו-מאזן נשאל על שחרור אסירים, הוא השווה בין חיילי ישראל לבין האסירים הפלסטינים, שאותם הוא דרש לשחרר: "במה הידיים של החייל הישראלי מגואלות, בפודרה? הן מגואלות בדם! זאת מלחמה. ומלחמה [פירושה] שאתה פקדת על חייל להרוג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או על מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות [האלימות].  זה הרג, וזה הרג ... איזה ערך יש לי בעיני האזרח הרגיל, האזרח הרגיל, הוא יגיד לי: בזמן שאתה פקדת עלי, אתה אחראי." נניח להשוואה המופרכת בין חייל ישראלי לרוצח פלסטיני, שמבצע פיגוע רצח נגד חפים מפשע בכוונת מכוון. ההתבטאות של אבו-מאזן הוצגה לשופטת. זכותה לטעון שאין כאן לקיחת אחריות, למרות שאבו-מאזן לקח אחריות. אבל בפסק הדין, מסיבות תמוהות משהו, היא בחרה להתעלם מהאמירה הברורה. וכי מה תאמר? שגם אמירה כזאת זקוקה למובהקות סטטיסטית?

מובהקות סטטיסטית

האם לעידוד הטרור יש גם מובהקות סטטיסטית? ובכן, במשרד לנושאים אסטרטגיים הוקם כבר לפני שש או שבע שנים צוות למעקב שיטתי. בתוך המעקב נכללים הן התבטאויות חיוביות והן שליליות, בשורה של פרמטרים, כמו "הסתה מפורשת לטרור", "עידוד אווירת אלימות", "אי הכשרת לבבות לשלום", ועוד. התוצאות הן עגומות. מדד 0 היה מגלה איזון בין חיובי לשלילי. הרשות אף פעם לא הגיעה להישג הזה. בתחילת אוקטובר 2009 היה המדד מינוס 30.77, ובספטמבר 2012 הגיע המדד למינוס 40.27.

האם ההסתה משפיעה? סקר דעת קהל שערך המרכז הפלסטיני לסקרים (Palestinian Center for Public Opinion), בפיקוחו של ראש המרכז הד"ר נביל כוכאלי, מצא כי 40.8% מהפלסטינים סבורים כי לאמצעי התקשורת היה במידה רבה תפקיד פעיל בהסלמת האינתיפאדה, בעוד ש 34.1% אמרו שהיה להם תפקיד פעיל במידה מסוימת, כלומר, 75% מהפלסטינים חושבים שלתקשורת הייתה השפעה על האינתיפאדה.

 

נפלאות הארכי-רוצחים

תמונת ההסתה מורכבת הרבה יותר. צריך לברך על כל אמירה של אבו-מאזן נגד אלימות, אלא שאותו אבו-מאזן גם מפרסם דברי שבח והלל לטרוריסטים בקולו שלו. וחמור מכך – פעם אחרי פעם מעניקה הרשות הפלסטינית גיבוי לטרור. כאשר הרשות עורכת טורניר כדורגל על שם המתאבד ממלון פארק ועל שם סמיר קונטר ועל שמם של עוד ארכי-רוצחים – אין כאן שום שאלה סטטיסטית. יש כאן גיבוי רשמי לטרור. כאשר הרשות הפלסטינית מעניקה קצבאות לכל אלה שיושבים בכלא, ובכלל זה לרוצחי משפחת פוגל, אז אין שום משמעות לגינוי המאוד רפה שהשמיעה הרשות, ואין כאן שום נתון סטטיסטי. יש כאן גיבוי לטרור. וכאשר ב-25 באוקטובר 2010 שידרה הטלוויזיה הפלסטינית, "על נפלאותיו של רב המחבלים עבאס א-סייד", כתב אבי יששכרוף, בימים שעוד היה ב"הארץ", ש"קשה להאמין שמדובר בטלוויזיה הרשמית של הרשות ואש'ף, ולא זו של החמאס של הג'יהאד האיסלאמי". מאז פסקו דיווחים מהסוג הזה בעיתון לאנשים חושבים. שוב, אין כאן נתון סטטיסטי. וגם אין, ולא הייתה, שום כתבה אחרת, לשם איזון סטטיסטי, שהציגה את נפלאות השלום. א-סייד, אגב, הוא איש חמאס שהיה אחראי, בין השאר, על שיגור המתאבד למלון פארק.

בפסק הדין של השופטת גנות מוזכר העיתון "אל-קודס", שהוא הנפוץ ביותר בשטחי הרשות, תוך טרוניה על כך שהמומחה מרכוס לא הציג חוות דעת בנוגע לעיתון הזה. ובכן, המדד המשולב שהוזכר לעיל עוסק גם ב"אל-קודס". והתמונה שמתקבלת שם אינה שונה בהרבה.

צריך לציין שהמעקב הרב-שנתי של המשרד לעניינים אסטרטגיים והסקר לא הוצגו לפני השופטת. אבל אין מחלוקת על כך שהייתה הסתה, ואין מחלוקת על כך שלמרות כמות אפסית של גינויים, גם ראשי הרשות, בכל הדרגים, עודדו טרור ולקחו אחריות על ביצוע פיגועים. זה לא ברור איך, על הרקע הזה, העניקה השופטת פטור לרשות.

 

מומחים לעיוות המציאות

חברי מחנה האשליות קפצו על הפסיקה החדשה כמוצאי שלל רב. הנה להם הוכחה שהרשות הפלסטינית איננה עוסקת בהסתה. הם חגגו מסביב לטענה של השופטת שמרכוס לא הציג הוכחה סטטיסטית. הם היו שמחים לסתום ל-PMW את הפה. זה ממש לא בסדר שגוף כלשהו מציג את עוללות הרשות. כאשר אחד ממאה חיילים מבצע חריגה, הם יודעים להדביק לישראל פשעי מלחמה. כאשר הרשות עוסקת באופן שיטתי בהסתה, הם נועצים שיניים בשליח. אפילו את מה שיש בפסק הדין הם התקשו לקרוא. השופטת לא אמרה שהרשות הפלסטינית לא עסקה בהסתה. להפך. היא קבעה שבתחום החינוך ההסתה היא מדיניות, ובתחום התקשורת, בוודאי שיש הסתה, אלא שאין הוכחה סטטיסטית לקיומה של הסתה מאורגנת על ידי הרשות. אבל אל דאגה. הם הרי מומחים בעיוות המציאות. הם עושים את זה לישראל. הם עשו את זה גם לפסק הדין.   

 

באוהלי ישמעאל

עוד אשליה ידועה שחוגים ידועים מוכרים לנו היא החיים הנפלאים של יהודים בארצות ערב, עד שהגיעה התנועה הציונית, ושברה את ההרמוניה הנפלאה. האשליה הזאת מושמעת על ידי חזית רחבה, שמתחילה באנשי חמאס ומסתיימת באנשי כוחות הקדמה. זו הברית האדומה-ירוקה. המטרה היא להבהיר שאין צורך במדינה יהודית. הרי יהודים יכולים לחיות תחת שלטון מוסלמי. והכל יהיה בסדר. הרי אנחנו יודעים שמיעוטים בארצות המוסלמיות זוכים לשוויון זכויות נפלאות. קופטים במצרים, שחורים בסודן, ברברים בצפון אפריקה. הרשימה ארוכה.

ובכן, לאחרונה יצא תרגום לתעברית לספרו של ההיסטוריון מרטין גילברט, "באוהלי ישמעאל". לבנה זמיר, נשיאת ארגון יהודי מצרים בישראל, טרחה על התרגום. הנושא מוכר לה מקרוב. חלק מהחוויות בספר היא עברה במסלול חייה. זה הספר הראשון, בעברית, שכולל סקירה מרוכזת על יהודים תחת שלטון האיסלאם. זה לא ספר פוליטי. זה ספר שמציג את המציאות כפי שהייתה. היו בה גם רגעים נפלאים. היו תקופות של פריחה. פה ושם הגיעו יהודים  לתפקידים בכירים מאוד תחת שלטון מוסלמי. כאשר יהודים גורשו מספרד, הסולטן התורכי העניק להם חסות. כאשר יהודים נרדפו באירופה, הם מצאו מקלט תחת שלטון מוסלמי. אבל היו גם רגעים אפלים. היו גם רדיפות. מה שברור הוא, שזו לא הציונות שגרמה לשבר. רוב היהודים, גם בימים שבהם אחדים מהם עלו לגדולה, חיו על תקן של "דיהמים", כלומר נחותים. הספר של גילברט נע בין ההיסטורי לאקטואלי. הוא מציג את אירועי העבר, בלי עיוותים שנובעים מעמדות פוליטיות. ספר חובה מרתק.

גילוי נאות: לפני פרסום הספר באנגלית היה לי שיג ושיח עם גילברט. אני כלול ברשימת התודות. בזאת התחיל והסתיים הקשר שלי עם הספר.

על העיוורון

יוסי ביילין טען השבוע, בערוץ השני, שהסכם אוסלו נכשל בגלל "קיצוניים בשני הצדדים". הוא הציג, בראש ובראשונה, את ברוך גולדשטיין, ואחר כך גם את פיגועי החמאס. ההשוואה קצת מוזרה. התמיכה בגולדשטיין בקרב הישראלים שאפה ושואפת לאפס. כן, יש מיעוט יהודי של חוליגנים. יש תופעות חולניות של תמיכה בגולדשטיין. אבל הצד השני למשוואה, החמאס, זכה לתמיכה, גם באותם ימים, שגדולה עשרת מונים מהתמיכה בגולדשטיין. בהמשך זכה החמאס לניצחון פוליטי. לא גולדשטיין. כך שההשוואה של ביילין קצת מביכה.  

הדבקות של ביילין בשלום ראויה לציון. ההסכם שהגיע אליו בעבר עם אבו-מאזן היה יכול להיות נקודת ציון היסטורית (בניגוד למה שנכתב במהדורה המודפסת: ההסכם מופיע באתר של יוסי ביילין). אלא שאבו-מאזן התנער. הוא ממשיך להתנער. כאשר הפלסטינים אומרים, שוב ושוב, זכות שיבה, ביילין מסרב לשמוע. כאשר ערפאת חזר והצהיר שהוא לא מתכוון לשלום, ונשא את נאומי שטוקהולם ויוהנסבורג, ביילין סתם את האוזניים. ייתכן שכאשר הוא ישב עם פלסטינים, ואולי עוד יושב, הם משמיעים קולות מתונים. כאשר יש צורך להתייצב מאחוריהם – הפלסטינים חוזרים לפזמון של זכות השיבה.

הבעיה של השמאל המתון, השפוי, הציוני, וגם של ביילין, איננה בשאיפה לשלום. זו שאיפה ראויה ורצויה. הבעיה הייתה ונותרה העיוורון. כאשר השמאל יהיה קצת פחות עיוור, גם להסתה, גם לפנטזיה של השיבה, הדרך להסדר תהיה קצת יותר פנויה. 

 

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני