מקרתיזם בתל-אביב.

על הדגל הלאומי של מפלגת העבודה, על התנחלות חדשה להכשלת השלום, סתימת פיות במונטריאול ובתל-אביב ועל מחרחרי מדון שמצליחים להתחפש ל"פעילי זכויות"

מפלגה בהכחשה

יצחק (בוז'י) הרצוג הגיש מועמדות לראשות מפלגת העבודה. יותר מכל בכיר אחר במפלגה, הרצוג מחזיר אותנו לדיון על שקיעתה ונפילתה של מפלגת העבודה. איך זה שהמפלגה האדירה הזו, עם השורשים החזקים ביותר בעשייה הציונית, המפלגה שראשיה החכמים מהעבר ניתבו את היישוב היהודי להקמת מדינה, ובהמשך ביצעו אינספור טעויות, בתחום הצדק החלוקתי, אבל גם הקימו מדינה לתפארת - הגיעה למצבה דהיום.

במשך שנים היו מי ששכנעו את עצמם שההסבר הוא חברתי. זו מפלגת מעמד בינוני גבוה, שזנחה את הפריפריות, את החלשים, ולכן היא נותרה עם פחות ופחות מצביעים. בהתחשב בכך שהליכוד שולט בנו הרבה יותר שנים, ואפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל הם אינם כוללים דאגה לפריפריות ולחלשים, הרי שההסבר הזה התנפץ. למרות זאת, נוח לראשי מפלגת העבודה להמשיך עם ההסבר הזה. הוא מאפשר להם להתחמק מהסיבה העיקרית.

ובכן, תנועת העבודה איבדה את השלטון בעיקר משום שהלכה שמאלה. מדינית, לא חברתית. שלי יחימוביץ, ייאמר לזכותה, ניסתה למשוך את המפלגה קצת יותר למרכז. זה היה קצת מדיי ומאוחר מדיי. הבעיה איננה בעמדות יוניות. גם בימי היישוב, גם בימי ראשית המדינה, גם לאחר מלחמת ששת הימים, הנכונות לפשרה הייתה אחד הדגלים של המפלגה. ולא הייתה שום בעיה. הבעיה היא בתסמונת ההתייאשות מצדקת הדרך. אין שום סתירה בין רצון לפשרה לבין אמונה בצדקת הדרך. אבל חלקים במפלגת העבודה יצרו את הבקע. גוש מצביעים של כעשרים מנדטים, שמגיעים למפלגות הימין, מחזיק בעמדות שתומכות בפשרה. במקום להצביע לאיתן כבל ולאבישי ברוורמן הם מצביעים לציפי חוטובלי ולדני דנון. משום שחתך הדיבור הפוליטי של כבל וברוורמן מתאים את עצמו למרצ ול"הארץ" ולא לציבור ציוני מתון.

בוז'י הרצוג מייצג את השבר הדורי. אבא שלו, חיים הרצוג, היה סמן מובהק של מפלגת העבודה הציונית. הוא האיש שעמד על במת האו"ם בשנת 1974 וקרע את מסמך ההחלטה הקובעת שהציונות היא גזענות. הבן שלו שייך לאלה שמפלרטטים עם עמותות שחושבות שהציונות היא גזענות. לפני שנתיים השתתף הרצוג, עם עוד חברים ממפלגת העבודה, ב"כנס השמאל", יחד עם גדעון לוי, נעמי חזן, דב חנין ופעילי שיח' ג'ראח. אבא שלו התפלץ בקברו. דן מרידור, כאיש ליכוד, לא היה מעז להגיע ל"כנס הימין" עם דב ליאור וברוך מרזל. אבל הרצוג הולך ל"כנס השמאל" עם השוליים של השוליים של השמאל.  וזה אותו הרצוג שכאשר היה שר, טען שישראל היא כמעט מדינה פשיסטית, ובאותה הזדמנות, כאשר הושמעה ביקורת על "הקרן החדשה", הוא היה מהבולטים שהתייצבו כדי להגן עליה. זו זכותו. העניין הוא שלא היה מדובר בהגנה על חופש הביטוי בלבד. הרי הפרופיל של הרצוג התייצב במרחב שבין חד"ש למרצ.

וכך, ככל שמפלגת העבודה ניסתה להתחפש למרצ, כך היא הפכה לקטנה יותר. מפלגת העבודה הייתה יכולה לחזור למרכז הבמה, ואולי אפילו לשלטון, אם הייתה חוזרת לעמדות שאפיינו אותה בימיה הגדולים: גם ריאליזם פוליטי, וגם אמונה בצדקת הדרך. לא התחככות עם אלה שמפיצים עלילות על פשיזם ואפרטהייד, ולא הגנה לוהטת על אלה שאיבדו את האמונה בצדקת הדרך. בוז'י הרצוג מייצג, יותר מכל בכיר אחר במפלגה, את הסטייה לכיוון השמאל השולי. הוא אינו חלק מהשמאל האנטי-ציוני. הוא חלק מהשמאל המבולבל והטועה. הוא עדיין יכול להתעשת. הוא יכול לחזור לדרך שאפיינה את אבא שלו. ישראל זקוקה למחנה פוליטי שמשלב ריאליזם עם אמונה בצדקת הדרך. מפלגת העבודה ויתרה על האתגר. כאשר היא תחזור לעצמה, יש סיכוי שגם העוזבים יחזרו אליה.

הבהרה:

בעקבות הדברים הללו, הייתה לי שיחה עם בוז'י הרצוג. הוא הסביר שהגישה הדמוקרטית שלו אינה על חשבון הגישה הציונית והלאומית שלו. ההגנה שלו על עמותות מסוימות, למשל, איננה משום הזדהות, אלא מתוך דאגה לחופש הביטוי. הוא נפגש עם רבנים מהזרם הלאומי, והוא נפגש גם עם אנשי שמאל. בנוסף, בכל ההופעות שלו בעולם הוא ידוע כדובר רהוט ומעולה של מדינת ישראל וזכות הקיום שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. את הנקודה האחרונה מצאתי לנכון לבדוק. הרצוג אכן מייצג נאמנה את הרעיון הציוני.   

התנחלות הדווקא

השבוע הוכרז על התנחלות חדשה, לשם, לראשונה מזה שני עשורים. עד כה מפעל ההתרחבות התבסס על מאחזים, כביכול בלי אישור הממשלה, אבל בפועל, עם סיוע של חלק ממשרדי הממשלה, וכן על התרחבות ההתנחלויות הקיימות. אפשר להבין התרחבות שהייתה מוגבלת לגושים שבכל מקרה יישארו בצד הזה הישראלי של קו ההפרדה. קשה להבין התרחבות באזורים שמקדמים מציאות של מדינה אחת גדולה. ההתנחלות החדשה נמצאת בין לבין. היא ממזרח לקו ההפרדה שעובר ליד ראש העין, אבל ממערב לקו הפרדה נוסף, שכולל את אריאל ויישובים נוספים.

הבעיה היא גם בעיתוי. אנחנו בעיצומו של משא ומתן, שגם אם לא יצא ממנו כלום, השאלה שתוצג בסופו הדרך תהיה: מי הכשיל את השיחות? השאלה הזאת פחות מעניינת את שר השיכון, אורי אריאל. הוא תומך במדינה אחת גדולה. כך שדקדוקי עניות של עיתוי ומיקום לא מטרידים אותו. אבל השאלה הזאת צריכה לעניין את שר החוץ וראש הממשלה, בנימין נתניהו.

בהתייחס למציאות האזורית, ישראל איננה זקוקה למדינה פלסטינית במתכונת הישות העזתית. ישראל כן זקוקה להפרדה, תוך המשך השליטה הביטחונית עד קו הירדן ועד הודעה חדשה. כל צעד שפוגע בהפרדה הוא צעד לקראת מדינה אחת גדולה. כך שההתנחלות החדשה היא פגיעה כפולה. גם העיתוי, שמעניק תחמושת לאלה שמטילים ספק בכוונות השלום של ישראל בעיצומו של משא ומתן מדיני; וגם המהות, שמובילה אותנו למציאות דו-לאומית.

גרוניס צודק

נשיא ביהמ"ש העליון, אשר גרוניס, דיבר השבוע על פרסומים מוטעים בנוגע לאחוז ההרשעות בישראל, שעומד כביכול על 98%, "למרות שמחקר מקיף שנערך על ידי מחלקת המחקר של מערכת בתי המשפט יחד עם פרופסור מאוניברסיטת חיפה, הצביע על כך שנתון זה פשוט אינו נכון". הוא הוסיף בכעס ש"עדיין ממשיכים להתפרסם מאמרים המתייחסים לנתונים הישנים".

מכיוון שרק לפני חודש פרסמתי את הנתון הזה, הרי שהדברים, מן הסתם, הופנו גם אליי. ובכן, לפי המחקר שעליו התבסס גרוניס, מתוך 1,677 נאשמים בתיקי בתי משפט השלום, שיעור הנאשמים שהורשעו ב"הרשעה מלאה" עומד על 38.5% ועוד 26.5% הורשעו באופן חלקי (רק בחלק מהאישומים, או על אישומים בחומרה נמוכה יותר, כמו הריגה במקום רצח). עוד 5.3% לא הורשעו, למרות שבית המשפט קבע את אשמתם. 29.3% מהנאשמים זכו לביטול כתב אישום מסיבות שונות. וכמה זוכו? 0.4%. בבתי המשפט המחוזיים, מתוך 325 נאשמים שנבדקו, 21.65 הורשעו באפון מלא ו- 71.5% באופן חלקי.  1.2% מהנאשמים לא הורשעו, למרות שנקבעה אשמתם. ורק 0.3% זוכו.

יוצא אם כן, שאחוז ההרשעות, המלאות והחלקיות, הוא לא 98%, אלא עולה על 99%. כך שטעיתי, אבל לכיוון השני. מצד שני, רוב הנאשמים מגיעים להסדר טיעון (כלומר, מודים לפחות בחלק מסעיפי האישום). כך שבהתייחס לאלה שבעניינים מתקיים הליך מלא בבית המשפט - אחוז הזיכויים הוא הרבה יותר גבוה. אלה הנתונים. הם מוצגים כאן לא כדי להתפלמס עם נשיא ביהמ"ש העליון. להפך. הם מוצגים כאן (עם הפניה למחקר המלא במהדורת האינטרנט) דווקא כדי להבהיר שיש גם צדק בדבריו.

הצדקות לחוליגניות

השבוע, ביום שלישי, סיפרתי על תוכנית בגלי צה"ל שאורחיה עסקו גם בנאציפיקציה של ישראל, גם בשכתוב מדהים של ההיסטוריה, וגם הביעו עמדות שהופכות את מרצ לימין קיצוני. עברו עוד ימים אחדים, והאזנתי לאחת מתוכניות הערב של רשת ב'. המנחה, אין לי מושג מיהו, פתח את התוכנית בדברים נגד אקדח הלייזר. עד כאן הכל בסדר. אבל אז הוא הוסיף, שאם רוצים להבין איך נוצרו גידולי פרא מסוכנים בימין, צריך לחשוב על ילדים שמביטים על שוטרים שמתנהגים באלימות נגד מתנחלים.

הבלים כאלה מושמעים בדרך כלל מצד שמאל. הנוסחה עובדת כדלקמן: "אם אתם רוצים להבין איך צמח הטרור, אז תראו מה קורה במחסומים". או "הקיפאון המדיני גורם לתסכול שמוביל לטרור". יש עוד שיטות, שכל כולן מתן תירוצים והצדקות לתעשיית הטרור. לא שהיינו זקוקים לעוד הוכחה שהחשיבה בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני בנויה על אותם דפוסי מחשבה. אבל הנה, קיבלנו עוד אחת.  

מקרתיזם בקוויבק

בסוף השבוע אמור להתקיים במונטריאול כנס בהשתתפות מרצים מצרפת. הקהילה המוסלמית, לפחות חלק ממנה, החלה במאבק ציבורי למניעת כניסתם של המרצים לקנדה. השרה המקומית לענייני נשים פנתה לשרה הפדרלית בדרישה להוצאת צו מניעה. על מה ולמה המהומה? הכנס מאורגן בחסות קרן בינלאומית (HCI), שעוסקת בפיתוח מפעלי חינוך ורווחה במדינות מוכות. נשמע נפלא. אלא שזו עמותה בסימן שאלה. ספר שעסק בקרנות צדקה בעולם המוסלמי ("Alms for Jihad") חושף את העובדה שהמטרות של קרנות מהסוג הזה אינן תמימות. ה-HCI ברשימה, כמו גם ה-IHH, "קרן הצדקה" התורכית, שעמדה מאחורי משט המאווי-מרמרה. כך שאין שום הפתעה בעובדה שהאורחים הנפלאים של הקרן הם ארבעה אימאמים איסלאמיסטים, שידועים בהטפות הרדיקליות שלהם.

אלא שהפעם אלה המוסלמים של קוויבק, קהילה של 150,000 איש, שפעילים ואינטלקטואלים מתוכה דורשים לעצור את החרפה. הסופר כארים אקוש, פליט מאלג'יריה, כתב מאמר בוטה על "מאתיים אלף הרוגים בשנות התשעים", במדינה שבה גדל, שאותה הוא זוקף לחובת מטיפים מהזן הזה. הוא לא לבד. פעולות מחאה מתוכנות כדי  למנוע את כניסת המטיפים, והפגנות מחאה בזמן קיום הכנס.

לפני שבועיים סיפרתי בעמודים הללו על פעילותו של האימאם הצרפתי חסאן שלגומי נגד האיסלאם הרדיקלי ונגד שנאת ישראל והיהודים. הוא במיעוט. אבל הנה, הוא לא לבד. העולם המוסלמי הוא לא רק החיזבאללה ואל-קעידה. יש עוד גילויים של התפכחות. היא ראויה לכל עידוד וברכה.

מקרתיזם בתל-אביב

תל-אביב, מתברר, אינה רחוקה ממונטריאול. בסוף ספטמבר אמור להתקיים במוזיאון הארץ כנס של עמותה שמטיפה לשיבה המונית של פלסטינים לישראל. העמותה מתעקשת לחסל את מדינת הלאום היהודית לרעת מדינה אחת גדולה ורב-לאומית. הרי זה עובד נפלא בעיראק ובסוריה, וגם מדינות יוגוסלביה לשעבר שואפות לימים הנפלאים והמדממים של ישות רב-לאומית. אז חובה ליישם את המודל המוצלח גם במדינה השלווה ביותר במזרח התיכון. לאחר שיקול דעת, הודיע השבוע המוזיאון על העמדת תנאים לקיום הכנס. בשלב זה יש חילופי דברים בין העמותה לבין המוזיאון.

הסיטואציות הללו יוצרות דילמה לא פשוטה. האם קריאות נגד כניסה של מטיפים רדיקליים ו/או נגד כנסים סהרוריים הן "פגיעה בחופש הביטוי" ו"מקרתיזם", או שמא פעולות לגיטימיות נגד הפצת ארס ושנאה? האם יש הבדל בין קריאות כאלה בתל-אביב לבין קריאות כאלה במונטריאול?

באירופה חיים עשרות מיליוני צאצאי פליטים, שגורשו ממחוזות מולדתם בעקבות מלחמת העולם השנייה, בעיקר לצורך יצירת מדינות לאום עם רוב אתני ברור. יש עמותות שפועלות למען "זכויות הפליטים". הן ממוקמות בצד הימני קיצוני של המפה הפוליטית. איש לא היה מעז לקיים כנס, נניח בצ'כיה, לצורך שיבת הגרמנים לחבל הסודטים שממנו גורשו. משום ששם ברור שמדובר בחבורת מחרחרי מדון. אבל תעמולת הארס בתוככי ישראל הצליחה. כאן נחשבים מחרחרי המדון הללו לחלק מ"שיח הזכויות".

זה יפה שישראל היא דמוקרטיה. זה קצת מדאיג שהדמוקרטיה, לפעמים, מאבדת את השכל הישר.